האשה
שלום פרק
חמשה עשר
יבמות
קיח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא. הואיל ובאת
הכא פשיטא וי"ל דניחא ליה לאקשויי מסיפא כיון דמשכח לה אי
לה א מיי' פי"ב מהל'
א) צ"ל נפשי, ב) [לקמן
קכ.], ג) [צ"ל מוציאתה],
גירושין הל' טו סמג
שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה.
נמי דרישא דהתם כיון דעד אחד נאמן מן התורה הוי כתרי ותרי ואי
ד) [לעיל קיז:], ה) [לקמן
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא
מכחשי אהדדי לא היתה שותה אבל הכא תקנתא דרבנן היא: יז סעיף מה:
עמוד ב וקיט:], ו) שייך
ומכחישות
גמ'
זו את זו הרי אלו לא ינשאו. דודאי אחת מהן
לה: לא מת איצטריכא ליה. דאע"ג
לו ב מיי' פ"ט מהלכות
דאי שתקא פשיטא לן דלא
לעיל קיז:, ז) ג"ז שייך שם,
ו)
❖
❖
ח) [פסחים י. כתובות כז.],
תרומות הלכה ד:
תנשא בעדות חברתה איצטריך
שקרנית ואולי שתיהם אומרות שקר
לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי
כי לא ידעו אמתת הדברים ואיכא
אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי
לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא
מאן דאמר בגמ' דר"מ פליג ברישא
זו לא תנשא: גמ' טעמא דאמרה לא מת
תורה אור השלם
תוספות ישנים
ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה
ואיכא נמי הכחשה ולא תנשא והא
1. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת
במחלוקת שנויה ור'
הא אישתיקא תנשא הא אין צרה מעידה
קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות
דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום
יהודה ור' שמעון הוא.
נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט
לחברתה לא מת איצטריכא ליה סד"א הא
נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך
דהוה אמינא דבסיפא מודה:
וא"ת הא קיהבי טעמא
בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל
[הואיל]
למלתייהו הואיל וזו [וזו
הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם
וזו וזו מודות שאין
אפי' היא תשתרי קמשמע לן: במחלוקת
ז)
מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה
אומרות] שאינו קיים
אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים
קיים. אבל המכחשת
שנויה. במחלוקת אחרונה אף ראשונה
משמע דאם אחת אומרת
היא דקמיכוונא 1ותמות א) נפשה עם פלשתים
אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים
שאינו מת הוא הכחשה
שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל
ואומרת קיים אותה לא תנשא דרישא
מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:
❖
קאמרה קמשמע לן: אחת אומרת מת כו':
ולעיל אמר דאחת אומרת
שופטים טז ל
היא אלא ר' יהודה ור"ש היא דאמרי
מיתוקמא כוותייהו:
מת תנשא אע"פ שאחת
טעמא דאמרה לא מת הא
וליפלוג רבי מאיר ברישא אמר רבי אלעזר
צרה לא מכחשה: לא מת לאו הכחשה
אומרת לא מת. וי"ל
במחלוקת שנויה ורבי יהודה ורבי שמעון
דלדבריו דר' מאיר קאמרי
אישתיקא כו'. וא"ת מאי
היא. דרבנן הימנוה לקמא: ואשה
הגהות הב"ח
הריב"ן: כל לא מת וכו'
היא ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי מאיר
אומרת לא מת. אפי' צרתה במשמע:
דייק והא לא מת איצטריך ליה
(א) רש"י ד"ה צערא וכו'
וא"ת וכי לא ידע ר' יוחנן
מתני'
היתה. צרתה בת ישראל
לאשמועינן שאע"פ שמכחשה צרתה
בהא אפילו רבי מאיר מודה דכל לא מת
שתנשא ואף על פי שהיא
דמותיב לה [מ]מתני' וי"ל
נשאת: (ב) תוס' ד"ה אשה
דה"פ כל לא מת כגון
לכהן: תאכל בתרומה. בחזקת
תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון
בעדות אשה לאו הכחשה היא תנן עד אומר
וכו' לא מת אית דאמרי
שצרתה אומרת לא מת
דאשה אחת: שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות
שאין צרה מעידה לחברתה דהא
❖
ומ"מ מותיב ממתני'
מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה
צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה
איצטריך טובא דפליג ר"מ עלה ולר'
דמשמע אשה אומרת לא
אומרת לא מת הרי זו לא תנשא בשלמא
מת והך אשה אפי' צרה
אינה נאמנת לפוסלה: וחמותה
יוחנן נמי אשמעי' דר"מ מודה בהא
במשמע: אמר אביי אף אנן
לרבי אלעזר סתמא כר' מאיר אלא לרבי
מוסף רש"י
אסורה. שאין כלה מעידה לחמותה
ואר"י דדייק מדקאמר זאת שאומרת
נמי תנינא. לדבריה הוא
יוחנן קשיא קשיא: מתני' האשה
ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי
לא מת לא תנשא דלא הוי ליה למיתני
אמרה מת בעלי ואחר
דחוששין. לכאורה קשה
ב) א
כך מת חמי. רבותא
דהא אפי' ר"ע מודה בהא
דפקע לה צד כלות והויא נכרית
אלא אחת אומרת מת ואחת אומרת
שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה
דע"כ לא פליגי אלא כיון
אשמעינן, דאע"ג דאמרה
אפילו הכי לא מהימנא כדאמר
לא מת תנשא ואנא ידענא דאאומרת
ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה
דמהימנא לגבי נפשה א)
ברישא מת בעלי ונמצא
לעיל (דף קיז:) הא לאו בעלה מיית
מת קאי דההיא דלא מת שויתה
שאין זו חמותה והרי היא
להאכילה בתרומה כדאמרי'
וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן
ב
לה כנכרית, אפילו הכי לא
במתני' אבל הכא לא
ולא חמוה מיית כו': היתה. חמותה
לנפשה חתיכה דאיסורא:
מהימנא אדאמרה מת חמי
מהימנא דאמרי' חולצין.
תאכל בתרומה דברי רבי טרפון רבי עקיבא
סד"א
בת ישראל לכהן כו': גמ' צערא
הא מימת מיית. יש לנו
ב)
וחמותה אסורה (לעיל
וי"ל דדייק לישנא יתירה
אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד
קיז:). ניתן לי בן
ג)
שהרי תנא חוששין לדבריה.
דגופה. תשמיש מונעת לה מבעלה
לומר שמת יותר ממה
במדינת הים. והיא הלכה
ולמה לי למיהדר ומתני
שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול
הא ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא
שהיתה שותקת דאי שתקה ודאי בעיא
בלא בן ובחזקת עתידה
בסיפא חוששין לדבריה אלא
(א) ואפי' שהיא נשאת תמות נפשה
לקלקולה אבל כשאומרת לא מת
בתרומה אמרה מת (לי) בעלי ואחר כך מת
לייבם (לקמן קיח:). מת
למידק לדבריה חוששין הא
ד)
בני ואח"כ בעלי. והריני
לדברי צרתה אין חוששין גם
עם פלשתים: מודי ליה לר"ע. דלא
מחמת שנאה אומרת כן שהיא רוצה
חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה
זקוקה ליבם כבתחילה,
היכא דמהימנא לגבי נפשה
מחזקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי
שתתעגן דאי לא ידעה דמית היתה
נאמנת. במה שאמרה מת
היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי
כמו בפלוגתא דר' ישמעאל
דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא
שותקת לקלקלה וא"ת מכל מקום
ור' עקיבא ולכך מייתי בבא
בני ראשון ואח"כ בעלי,
רבי טרפון רבי עקיבא אומר אין זו דרך
דסיפא ולא בבא דרישא:
ולא חיישינן דלמא משום
לענין תרומה תיחוש: ניתן לי בן.
היכי סלקא דעתא למישרייה כיון
דרחמא ליבם קאמרה, מאי
מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא
אשה שהלכה עם בעלה למדינת הים
דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל
טעמא הואיל ובחזקת ייבום
א) אולי צ"ל כיון דמהימנא
ואסורה מלאכול בתרומה: גמ' וצריכא
וכשיצתה מכאן לא היה לה בן ועומדת
דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה
היתה עומדת ופיה אסר
לגבי נפשה דמותרת להנשא
עצמה על היבם כשאמרה
נאמנת ג"כ על צרתה לאוסרה
בחזקת ייבום ובאת ואמרה ניתן לי בן
אינה נאמנת ולא דמיא (כתובות כב.)
דאי איתמר הך קמייתא בהא קא"ר טרפון
ניתן לי בן, והוא הפה יכול
בתרומה. ב) צ"ל שהרי תנא
במדינת הים ומת בני ואח"כ מת
לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה
משום דצערא דגופה אבל חמותה דצערא
להתיר עצמה ליבם ולומר
ברישא ור"ל ברישא דההיא
בעלי דלא מפקא נפשה מחזקה
ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה
מת בני ראשון (לקמן קיט:).
מתני' דלקמן ע"ב באם הלכה
מילי דעלמא אימא מודי ליה לרבי עקיבא
❖
בעלי ואחר בני אינה
היא ובעלה ובנה למד"ה.
קמייתא שעדיין היא צריכה לייבם
אמתלא לדבריה:
נאמנת. להנשא לשוק
ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי עקיבא
דכל
לא מת בעדות אשה לאו
נאמנת ומותרת להתייבם: אינה
הואיל ובחזקת ייבום יצתה
אבל בהך אימא מודה ליה לרבי טרפון
הכחשה היא. נראה לרבינו
נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה
וחיישינן דלמא משום
תוס' חד מקמאי
דסניא ליה קאמרה ניתן לי
צריכא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי
דכי הימנוה רבנן לאשה אבעלה
יואל דה"ק דכל לא מת אפי' בבת
גמ' ולפלוג נמי ר"מ
בן, וחוששין לדבריה.
טרפון אמר אביי אף אנן נמי תנינא ניתן לי
הימנוה דדייקא ומנסבא אבל
אחת ובצרות דוקא לא הויא הכחשה
שמא אמת הן ואסורה
ה)
ברישא אפי' תימא ר"מ כל
לייבם וחולצת (שם).
לא מת בעדות אשה לאו
לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה
דהימנוה רבנן וצרתה שאומרת שוב
בן במדינת הים מת בני ואח"כ בעלי נאמנת
הכחשה היא. פי' בעדות
דזימנין דסניא ליה: וחיישינן
לא מת אין להאמינה אבל בעד ועד
בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין
צרה קאמר וכן מצאתי
לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ואם
בבת אחת אמר במתני' בסיפא לא
מוגה בס' אבא מארי ז"ל
לדבריה וחולצת ולא מתייבמת לדבריה הוא
בכתב ידו אבל בעדות
בא יבם לייבמה לא שבקינן לה
תנשא ואמרינן לעיל עד אומר מת
דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין ש"מ:
דעלמא ודאי לאו הכחשה
וחולצת: לדבריה. מיעוטא משמע:
והתירוה לינשא הא לא התירוה
הוה דהא גבי סוטה
מתני'
מתני'
לינשא אלא באו שניהם בבת אחת
שנאמנת אשה לומר לא
נטמאת ואפ"ה אשה
לא תנשא ועל כן יש לפרש דבצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הוי הכחשה שמכחשתה צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תנשא האחרת
אומרת נטמאת ואשה
אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן דאמרי בדדמי ואין יודעות
אומרת לא נטמאת בבת
אמתות הדברים והשתא דייק שפיר מסיפא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ואפי' צרות משמע כדפי' בקונטרס
אחת היתה שותה כדאי'
בפרק מי שקינא. ולא
דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא וקאמר בשלמא לר"א סתמא כר"מ ופליגא ארישא דאמר תנשא אפי' בבת אחת אלא לרבי
אמרי' כל לא נטמאת
יוחנן קשה כו' אבל אם היינו מפרשים דר' יוחנן איירי דכל לא מת היינו בזה אחר זה א"כ מאי מקשה מסיפא לר' יוחנן וגם לכולי עלמא יש
בעדות סוטה לאו הכחשה
להעמידה לר"א דאיירי בבת אחת אלא ש"מ דכולה שמעתא איירי בבת אחת ודוקא בצרה דכל לא מת בעדות אשה לאו דוקא אלא בצרה כדפי':
הוא: תנן עד א' או' מת
אשה
ועד א' או' לא מת אשה
אומרת מת ואשה אומרת לא מת. (ב) אי אמרי' דאשה אחת מכחשת את העד היכא שבאין יחד ואם אמת הוא כן הוה ליה למיתני
א' אומרת מת ואשה א' או'
אלא
לר' יוחנן קשיא. דאשה אומרת אפי' בצרתה
הכי דהוי ליה רבותא טפי ובירושלמי מצא ר' יהודה דאין הכי נמי ומייתי ברייתא הכי:
לא מת ה"ז לא תנשא
בשלמא לר"א הא מני ר"מ
משמע וא"ת מנלן דלמא בנשים בעלמא איירי דהכי תנן בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת אשה
אומרת נטמאת כו' והתם לא קאי אצרות ואפ"ה קתני אשה וי"ל דהתם ליכא למיטעי דבצרות איירי: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה.
היא אלא לר' יוחנן קשיא.
פי' מדרישא בצרה סיפא
מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה
נמי בצרה. גם זה מצאתי
מוגה בס' אבא מרי ז"ל
אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין ח) מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש
מסכת נדה (דף ב: ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם): אף אנן נמי תנינא. הא דלא מייתי רישא דהאשה שהלכה היא ובעלה שמא משום
בכתב ידו. ומיהו בנשים
דעלמא דאחת אומרת מת
דסיפא מיירי בהתר יבמה לשוק כמילתיה דרבי טרפון דייק מיניה: לדבריה הוא דחוששין.
תימה לר"י דהיכי מייתי סייעתא
ואחת אומרת לא מת
אליבא דרבי עקיבא לא
לר"ט מהך דקתני לדבריה חוששין ולא לדברי צרתה דלמא הכא ר"ע מודה כיון שאם לא ניחוש לדברי צרה ליכא עבירה כלל אבל
תנשא כדברירנא מסוטה.
בדרבי עקיבא אילו לא ניחוש לדברי צרה ואכלה בתרומה איכא עבירה בודאי ואמר ר"י דלא דייק אלא מייתור וחוששין לדבריה:
וה"ר אלפס הגיה משנה זו
אמר כפשט' ובהדיא מוקמי' לה
כר"מ. ואולי מפני שסתם
משנה זו כר"מ פסק כר"מ משום דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. ורישא דמתני' דקתני א' אומר' מת וא' אומר' לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובתה אע"ג דר"א מוקי לה כר' יהודה ור"ש סמך הרב על
דברי ר' יוחנן שהוא רבו דא' כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. ואע"ג דאקשינן לר' יוחנן מסיפא דקתני ה"ז אל תנשא ולא פריק קושיא אמרינן ולא תיובתא הלכך הלכה כר' יוחנן דרבו דר"א הוא. רישא ר' יהודה
וסיפא ר"מ ולר' יוחנן דאמר כללא דמילתא כל לא מת באשה לאו הכחשה הוא. סיפא קשה לד"ה ואולי י"ל דסמך על מה שכתבתי שלא אמר ר' יוחנן כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא אלא גבי צרה אבל באשה
דעלמא הכחשה הויא ולא תנשא וכתב המשנה הזאת משום אשה דעלמא ובודאי אית ליה לרב ז"ל לפרש ולא לסתום: