קכ:
האשה בתרא פרק
ששה עשר יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כליו
דחיישינן
לשאלה. וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה
מובהק הוא. ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי
האי סמכינן
אפילו
טז א מיי' פ"א מהל'
א) נזיר מג. אהלות פ"א
מ"ו, ב) [לקמן קכא.],
טומאת מת הל' טו
אאיסור דאורייתא: דארוך וגוץ. לאו סימנין נינהו: כליו. בגדיו
איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב"ן
(א)
דלא חיישינן לשאלה: כליו דחיישינן לשאלה. ואם תאמר מצא
ג) [לעיל מז: לקמן קכא.],
סמג לאוין רלא טוש"ע י"ד
שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל
ד) [גיטין ע:], ה) שם,
סימן שע:
❖
הבגדים: חמור בסימני אוכף.
יז ב מיי' פי"ג מהל'
פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר
דקיימא לן באלו מציאות (ב"מ דף כז.)
ו) בס"א: להשאילה,
גירושין הל' יח סמג
דמהדרינן: לא שיילי אינשי. בעל
ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
יז סעיף לא: דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר
החמור לא היה שואל אוכפו של זה
סימן מובהק קא מיפלגי מר סבר סימן
הגהות הב"ח
יח ג מיי' שם הל' יז
לחברו: דמסקיב ליה. דאשי"ר
איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה
מובהק ומר סבר לאו סימן מובהק ולהך
(א) רש"י ד"ה מובהק וכו'
טוש"ע שם סעיף ל:
בלע"ז: מצאו קשור בכיס כו'. מאי
וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם
לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא הא
יט ד מיי' שם פ"ב הל' יג
אפילו באיסור: (ב) תוס'
חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן
איכא למימר ליחוש אע"פ שהוא מכיר
סמג עשין מח טוש"ע
ד"ה אלא וכו' אפי' לא מת
קתני אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו
ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן
את הכיס יש לחוש שמא השאילו
לאלתר אלא לאחר זמן
שם סימן קכא סעיף ח:
❖
גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואי
כ ה ו מיי' פ"ה מהלכו'
מרובה:
לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי'
לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה
❖
רוצח הל' ב:
חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי
ושכח בו את הגט: לזיופא. שמא
אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל
מהדרינן לא שיילי אינשי אוכפא דמסקיב ליה
מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר
יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו
לעזי רש"י
תוספות ישנים
לחמרא מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת
אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא
וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל
דאשי"ר [רידוישיי"ר].
אשר ישאל: מנחשי אינשי. שלא
דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש
היכי מהדרינן טבעת חייש לזיופי כיס וארנקי
טמויי הוא דלא מטמא הא
לפצוע, לשפשף (את גב
מחייא לא חיי. וא"ת מנא
לשאלה מן התורה מיהו למסקנא
יטול זה מזלו. ואי קשיא הא קתני או
החמור באוכף שאינו הולם
מנחשי אינשי ולא מושלי ואיבעית אימא
❖
ליה למידק הכי הא גוסס
אותו).
אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי'
שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן
כליו בחיורי וסומקי: ואפילו ראוהו מגוייד
קתני דלא שייך למידק הכי
איבעית
אימא כליו
באיסור:
לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין
דהא ודאי אין מעידין על
וכו': למימרא דמגוייד חיי ורמינהי אדם אינו
א)א
הגוסס וי"ל דלא דמי
בחיורי כו'. ולעולם לא חיישינן
היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים
מוסף רש"י
לגוסס כי נמי חיי אצטריך
מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפי'
לשאלה וא"ת בפרק כל הגט (גיטין
וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי
אפילו מגוייד. חתוך
לאשמעינן דלא מטמא והגם
גוסס טמויי לא מטמא הא מיחייא לא חיי
כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או
ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם ו):
דכהן מוזהר מליגע בו
לאיבריו ואפילו הכי אינו
מטמא (נזיר מג.). דמרזו
כדנפקא לן מקרא בפרק ג'
אמר אביי לא קשיא הא ר"ש בן אלעזר הא
ואיבעית אימא כליו. דמתני' דקתני
בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם
מכה. מכבידין הכאב
מינין [דף מג ע"א] להחלו
מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו
בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו:
רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין
משנעשה חלל אבל מגוייד
ונופח (לקמן קכא.)
בסומקי וחיורי. דלא אמרינן הוי
אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה
אי מחייא חיי לא אצטריך
מכבידין את חולי המכה
על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף
(לעיל מז:). שחט בו
לאשמעינן דלא מטמא:
ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן
סימן במלבושיו אי שחורין היו או
על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות
שנים כו' מעידין. עליו
לשאלה ויש לומר דה"פ אם מכירו
לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש
שמת להשיא את אשתו
ולחיות ומי מצית לאוקומי כר"ש בן אלעזר
שחורין ולבנים ואדומים: והא קתני
(גיטין ע:). חי הוא. וגיטו
לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר
והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד
מחיים אבל סופו למות,
ב)
סיפא. דמתני' (לקמן דף קכא.): מן
ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש
לכך מעידין עליו לאחר זמן
ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו
הארכובה ולמטה לא תנשא. דחיי
ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה
להשיא את אשתו היכא דלא
ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא
גירשה (שם).
דמפרש התם דחפיסה היא חמת
ואי משום טביעה הואיל ומים שאין
מן הארכובה ולמטה לא תנשא שאני מיא
קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום
להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים
ג)
דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני
ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא
דמרזו מכה והאמר רבה בר בר חנה לדידי
בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים
ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה
חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא וגיידיה
תנשא אלמא מגוייד לא חיי: שאני
שטרות מסרתי לך וללישנא קמא
לגמליה ולא אפסיקתיה לנערותיה אמר אביי
מיא דמרזו מכה. מחזיקות ומגדלות
דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע
ההיא כחישא הויא רבא אמר בסכין מלובנת
שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן
כאב המכה. וחברו מיטרא רזיא
לשאלה ושם אאריך בע"ה: ודברי הכל: והחיה אוכלת וכו': אמר רב יהודה
לאילני במס' תענית (דף ג:): גיידיה
למימרא דמגוייד חיי ורמינהו
אמר שמואל בלא שנו אלא ממקום שאין נפשו
לגמליה. לשון גודו אילנא (דניאל ד):
יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין
ולא אפסקיה לנערותיה. ולא הפסיק
כו' טמויי הוא דלא מטמי
הא מחייא לא חיי. תימה דהא קתני
לגמור את קול נערותו שהיה נוער
וא"ר יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או
ד)
ג
עד שמת: מלובנת. באש שמתוך
בה גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססים
רוב שנים וברח מעידין איני והאמר רב
ה)
המכוה מתרפא: וברח. הנשחט:
למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין
יהודה אמר שמואל ד שחט בו שנים או רוב
יכתבו ויתנו. אלמא כחי מחזקינן:
מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס
שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו
ומשני חי הוא. לפיכך גיטו גט
שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי
יכתבו ויתנו חי הוא וסופו למות אלא
אלא
אדם לא חיי ומ"מ מוכיח שפיר
וסופו למות הלכך מעידין:
מעתה יהא גולה על ידו אלמה תניא השחט
מעתה. הואיל וודאי ימות
דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו
יהא
שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה הא
גוסס מגוייד ועוד אמר ר"י לפרש
גולה השוחטו אם נפל סכין מידו
איתמר עלה אמר רב הושעיא חיישינן
דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת
עליו ושחטו אלמה תניא אין
גולה
ו
לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים
ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר
שמא הרוח בלבלתו
אי נמי שמא איהו
מת: על ידו. בשבילו: הרוח
אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה
קירב
בלבלתו. ומחמת הרוח מת הלכך
ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו
דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד
לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:
קירב
וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד
מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא"ת בלאו מילתיה דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא וי"ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי
לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י"ב חדש אבל אמילתיה דרשב"א לא מצי לשנויי: אלא מעתה יהא
גולה על ידו. לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס"ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר
לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם)
ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע"פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת (ב) זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי
בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר
דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי:
חיישינן שמא הרוח בלבלתו. ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא
הלך על משענתו
אע"פ
ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא
ולא פירכס כלל:
לקולא