חמש
עשרה נשים
פרק ראשון
יבמות
טו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שיהו חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל: מה נעשה לצרות
דשכן היא עצמה מתחללת וי"ל דלר' יהושע איצטריך היא תועבה ואין
נט א מיי' פ"ח מהל'
א) [תוספתא פ"א], ב) גי'
רש"ל תאב אני [וכ"ה
מקואות הלכה א
הראשונות. שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו:
בניה תועבין דלא תימא בניה תועבין משום דכתיב בה טומאה כעריות
בתוספתא], ג) עירובין ז.
סמג עשין רמח טוש"ע י"ד
לצרה עצמה. ואצרות דב"ה שנישאו לשוק קאי והאי ומאי נעשה לאו
ואפי' לרבנן דרבי יוסי בן כיפר דמוקמי לה (לעיל ד' יא:) אסוטה
❖
ר"ה יד., ד) סוכה כח.,
סי' רא סעיף מ וסעיף נב:
אבנים קאי דהא אפי' לב"ש כשרים לקהל אלא אצרה עצמה: רבי
הא אמרן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו למ"ד כין דאיתעקר
ה) מקואות פ"ד מ"ה ע"ש,
ו) חגיגה כא: מקואות פ"ו
טרפון. מתלמידי ב"ש היה: מתי
איתעקר מ"מ איצטריך היא תועבה
מ"ז, ז) [לעיל ב:],
תוספות ישנים
שיהו חולצות ולא מתייבמות לא הספיקו
תבא צרת הבת. מאחי לידי:
דלא תימא אמחזיר גרושתו נמי קאי
ח) בס"א: מי המעיין
❖
ואשאנה. אייבם אותה כדברי ב"ש:
ועוד דאיצטריך ליה היא למעוטי דלא
לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה א"ל
והשוקת,
ת"ש ר' טרפון אומר
תאבני מתי תבא צרת הבת
ואשיאנה. לשוק כדברי ב"ה: והא
תדרוש מלשון תועבה שבניה תועבין
רשב"ג מה נעשה להם לצרות הראשונות
לידי ואשאנה אלמא עשו
תאבני קאמר. ואם כב"ה מה חידוש
וקצת קשה דקאמרי' לקמן דבעו מר'
מעתה אי אמרת בשלמא עשו היינו
ב"ש כדבריהם. ומשני
תורה אור השלם
כ"ע הכי נהגו: לאפוקי מדר' יוחנן
יהושע בני צרות דב"ה לב"ש מהו
ואשיאנה לאחרים כב"ה.
דקאמר מה נעשה אלא אי אמרת לא עשו
1. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל
והא תאבני קאמר [ופ"ה]
בן נורי. דאמר תקנתא דחולצות:
למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר
ואין זה חדוש לעשות כב"ה
מאי מה נעשה אמר רב נחמן בר יצחק לא
נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם:
❖
מתלמידי ב"ש הוא. בתמיה והלא
גרושתו והיכי איכא למיפשט מינה
דפשיטא דהלכה כב"ה בכל
משלי ג יז
נצרכה אלא לצרה עצמה ומה נעשה הכי
מקום. ולא נהירא דמאי
מבני בניו של הלל הוא: אילונית
דלמא ולד מחזיר גרושתו יש לפסול
פריך הלא אשמעינן חדוש
קאמר הנך צרות דב"ה לב"ש היכי נעביד
היתה. ותנן ז) או שנמצאו אילונית
מטעם טומאה דכתיב בה או משום
להורות דלא כב"ש שהרי ר'
מוסף רש"י
להו ליחלצו מימאסי אגברייהו וכי תימא
צרותיהן מותרות: ה"ג הכיר בה ולא
תועבה ואי נמי בני יבמה לשוק
טרפון מתלמידי ב"ש הוא.
שליקט אתרוג. פירות
לכך נראה דגרסינן אפכא
הכיר בה איכא בינייהו. ול"ג אלא
פסולים יש להכשיר בני מחזיר גרושתו
לימאסן 1 דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה
אילן אתרוג (ר"ה יד.) כל
ת"ש תאבני מתי תבא צרת
דהיא תועבה ואין בניה תועבין איכא
לת"ק דוקא דלא הכיר בה הוא דהוי
שלום ת"ש דא"ר טרפון תאבני מתי תבא
האילן קרוי אתרוג
הבת לידי ואשיאנה אלמא
א)
ב)
למימר דאתא למידק דביבמה לשוק
מקח טעות אבל הכיר בה צרתה
(ערובין ז.). ונהג בו ב'
לא עשו וכו' ומשני אימא
צרת הבת לידי ואשאנה אימא ואשיאנה והא
עשורין. מעשר שני כשנה
ואשאנה כב"ש [ופריך].
בניה תועבין וי"ל דאינהו לא מסקי
אסורה ולאחרים אפי' הכיר בה מותרת
תאבני קאמר לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי
והא תאבני קאמר ואין זה
שניה ומעשר עני כשנה
דקתני היתה ולא קתני נמצאת: כנס
אדעתייהו הנך דרשות ולא בעו אלא
חדוש לעשות כמו רבו
שלישית, שהיתה שניה
ת"ש מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה
ולבסוף גירש איכא בינייהו. לת"ק
אי אמרינן ק"ו גבי יבמה לשוק
ומשני לאפוקי מדר' יוחנן
נכנסת לשלישית (ר"ה שם)
או לא: ונהג בו שני עשורין.
נשואה לאבא אחיו ומת בלא בנים וייבם
שניה יוצאה ושלישית נכנסת
וכו': ונהג בו שני עשורין
על ידי שגירש אחיו את בתו קודם
הואי, שנה שניה לשמיטה
וא"ת והא אמרינן (קדושין
רבן גמליאל את צרתה ותסברא רבן גמליאל
מיתה אע"פ שכבר כנס הנכרית והיו
בירושלמי מפרש דהפריש מעשר
מעשר ראשון ושני,
נא.) המרבה במעשרות
צרות זו על זו מותרת הואיל וגירש
שני ופדאו וחלק המעשר לעניים
מתלמידי ב"ש הוא אלא שאני בתו של רבן
והשלישית מעשר ראשון
מעשרותיו מקולקלים משו'
שהמעשר הוא טבל והכא
ומעשר עני (ערובין שם).
את הערוה לבסוף ולאחרים הואיל
והמעות אכל בירושלים:
גמליאל דאילונית הואי הא מדקתני סיפא
אחד כדברי ב"ש.
נמי איכא טבל בגויהן. וצ"ל
גמריה
איסתפק ליה. הוה מצי
וכנס את הנכרית קודם גירושין
דמפריש על תנאי ואומר
דאמרי באחד בשבט ראש
אחרים אומרים בתו של רבן גמליאל אילונית
אם זה מעשר עני הרי הוא
דערוה אסורה. אלא בתו של ר"ג
למימר וליטעמיך היכי
השנה לאילן וכבר נכנסת
היתה מכלל דתנא קמא סבר לאו אילונית
לעניים ואם זה מעשר שני
שלישית (שם) שאמרו
אילונית היתה: יש תנאי בביאה.
עביד כחומרי דמר וכחומרי דמר
הרי הן מחוללין על מעות
נתחדשה שנה וכבר נכנסת
היתה הכיר בה ולא הכיר בה איכא
הכונס אשה על תנאי שאין עליה
והכתיב (קהלת ב) הכסיל בחשך הולך
הללו והמעות יביאם
שלישית משחשיכה (ר"ה
בינייהו ואיבעית אימא כנס ולבסוף גירש
שם). ואחד כדברי ב"ה.
לירושלים ויקנה מהן צרכי
מומין או נדרים ונמצא שיש עליה
דהכי פריך עלה בפ"ק דעירובין
סעודה וכן יעשה משני
האומרים לא נתחדשה שנה
איכא בינייהו איבעית אימא יש תנאי
לת"ק מהני תנאי והוי מקח טעות
(דף ז.) ובפ"ק דר"ה (דף יד:):
העשורין א):
עד חמשה עשר בו (שם)
וסיכך
בביאה איכא בינייהו מתיב רב משרשיא
על גבי מטה ש"מ עשו.
ותנאי היה לו לאחיו של ר"ג בבתו ולא
דאמרי עד חמשה עשר בו
לא הוי ראש השנה ועדיין
א) אינו מובן דבעושה כסדר
נתקיים הילכך לאו אשתו היא וצרתה
מכאן משמע דמ"ד לא
ג) מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג באחד
שניה היא (ערובין שם).
הזה בחד מעשר סגי וכ"מ
מותרת ואחרים סברי דאין תנאי
עשו אפי' היכא דב"ש לחומרא היו
בשבט ונהג בו ב' עשורין אחד כדברי
עירוב מקואות. מקוה
בתוס' כאן בשם הירושל' ואולי
מועיל בביאה דכיון דבעיל אחולי
עושים כב"ה לקולא:
חסר בצד מקוה שלם
דט"ס נפל בכאן וצ"ל וכן
ב"ש ואחד כדברי ב"ה ש"מ עשו ר' עקיבא
עירוב מקואות כשפופרת הנוד
והצינור ביניהן המחברן
יעשה בכל שני עישורין ועדיין
אחיל כדאמרינן בכתובות בהמדיר
❖
גמריה אסתפק ליה ולא ידע אי ב"ה באחד
(חגיגה כא:). כשפופרת
צ"ע.
כו'. וא"ת והא תנן במס'
אין אדם עושה בעילתו בעילת
(ד' עג.)
הנוד. אם יש ברחבו
בשבט אמור או בט"ו בשבט אמור מתיב
זנות אלא משום דאילונית היתה:
טהרות (פ"ח מ"ט) ומייתי לה בריש
כשפופרת הנוד, כקנה
מר זוטרא מעשה וילדה כלתו של שמאי
שנותנין בפי הנוד של עור
ד)
באחד בשבט. ושנה שניה הנכנסת
פ"ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק
תוס' חד מקמאי
(שם). כשתי אצבעות
הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי
לשלישית היתה ונהג בה שני עישורין
והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור
תנן התם במסכת מקואות
חוזרות למקומן. שאדם
מעשר שני כב"ה דאמרי ט"ו בשבט
לא לטומאה ולא לטהרה אבל טופח
מטה בשביל קטן ש"מ עשו התם הרואה
יכול לגלגל בתוך חללו ב'
פ"ד השוקת שבסלע אין
אצבעות לכל צד הוי עירוב
ממלאין בה ואין מקדשים
ר"ה לאילנות ואכתי שניה היא ומעשר
להטפיח חיבור ואמר ר"ת דנקב
אומר לאפושי אויר קעביד מתיב מר זוטרא
.
בה ואין מזין הימנה ואינה
(שם)
עני כב"ש דאמרי בא' בשבט ר"ה
בעינן כשפופרת הנוד אבל במים
ה) מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים
צריכה צמיד פתיל ואינה
לאילנות ושלישית היא: מעזיבה. טיח
הבאים תוך הנקב סגי בטופח
פוסלת את המקוה היתה
והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו
כלי וחברתה בסיד ממלאין
טיט שעל התקרה: בשביל קטן.
להטפיח ואין נראה לר"י דתנן במס'
בה ומקדשין בה ומזין
בירושלים נעשים על גבה ושלחו בית שמאי
דסבירא לי' לשמאי קטן הצריך לאמו
מקואות בפ' ששי (מ"ט) כותל שבין ב'
הימנה וצריכה צמיד פתיל
והרחיבוה שבית שמאי אומרים עד שתיפחת
ופוסלת את המקו' נקובה
חייב בסוכה: שוקת. אבן חלולה
מקואות שנסדק לשתי מצטרף לערב
מלמטה או מן הצד אם
ברובה ותנן ו) א עירוב מקואות כשפופרת
שתחת צנור המקלח מים מן ההר
אין מצטרף עד שיהא במקום אחד
אינה יכולה לקבל המים
הנוד בעובייה ובחללה כשתי אצבעות
והיתה נקראת שוקת יהוא: נעשים על
כשפופרת הנוד רבי יהודה אומר
כל שהוא כשרה כמה יהא
בנקב כשפופרת [הנוד].
גבה. מטבילים בתוכה ואין בה מ'
חילוף הדברים נפרצו זה לתוך זה על
חוזרות למקומן שמע מינה עשו התם
תני אר"י בן בתירא מעשה
סאה אבל מקוה שלם היה במים
רום כקליפת השום על רוחבו כשפופרת
הרואה
בשוקת יהוא שהיתה
שבצדה ומתערבין ממעיין השוקת ח)
הנוד משמע דלמעלה כשאין
בירושלי' כתבתי משנה זו
מפני שהיא בקצת פירושי
דרך נקב כשפופרת הנוד: הרחיב
דבר מפסיק צריך שיהא צף על
ר"ש ז"ל על לא נכון:
לו את הנקב. הרחיבו ופיחתו רובה לערב המקוה יפה: עירוב
רומו כקליפת השום וברוחב שפופרת ולא סגי בטופח להטפיח ובנקובה
מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם ומתערבים המים דרך חריץ
זו לזו ומפסיק הכותל משמע דצריך מים כשפופרת ועוד דאם אין
ונקב. ושיעור הנקב לצרף המקואות ולהכשיר החסר: כשפופרת הנוד.
במים הבאים דרך הנקב אלא טופח להטפיח אין כאן נקב רוחב
קנה שנותנים בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעוביה וחללה של
מים כשפופרת שאין הנקב מרובע אלא עגול כדקאמרינן כשתי
שפופרת דהיינו כשתי אצבעות: החוזרות למקומן. מתהפכות בחלל
אצבעות חוזרות למקומן אלא ודאי נקב מלא בעינן וכשצפין למעלה
הנקב בריוח. והיינו כבית הלל אבל לבית שמאי עד שתפחת רובה:
סגי בקליפת השום כרוחב שפופרת ונראה לר"י דההיא דנצוק
הרואה
וקטפרס לא לענין חיבור מקואות איירי אלא לענין השקה דאם
יש כאן מים טמאים ומשיקן בנהר ומחברן ע"י נצוק וקטפרס ומשקה טופח אין חיבור אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והשתא הוי לטהרה
דומיא דלטומאה ובהדיא מיתנייא לענין השקה במס' טהרות בסוף פרק שמיני ובריש פרק שני דגיטין (דף טז. ושם) מסיק עלה דלמא לענין
מקואות ורבי יהודה היא מכלל דעד השתא לא הוי מוקי לה לענין מקואות והשתא נמי דמוקי לה לענין מקואות מוקי לה דוקא כר' יהודה אבל
לרבנן לא הוי חיבור בטופח להטפיח ולר' יהודה נמי טופח להטפיח לא הוי חיבור אלא משום גוד אחית כההיא דאם היו רגליו נוגעות
במים דאיירי בה רבי יהודה אבל היכא דלא שייך גוד אחית כמו בקרקע שוה לא הוי טופח להטפיח חיבור אלא בעי מים צפים
כקליפת השום וכן
משמע דנפרצו זה
לתוך זה על רום כקליפת השום אתי כרבי יהודה דהוזכר
שם
ברישא ומה שקשה על זה בכל שאר
הדבור פרשנו פרק שני
דגיטין ואין להאריך כאן:
אמר