ג:
חמש
עשרה נשים
פרק
ראשון יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
למעוטי
דרב ודרב אסי. וא"ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא
דרב ודרב
אסי. דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו
ז א מיי' פ"י מהל' טומאת
א) [לקמן יא. יב.], ב) לקמן
יג., ג) שם, ד) [ויקרא יח],
צרעת הל"ה ופ"ו מהל'
דכיון דתנן ט"ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו
אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת
❖
ה) [וע' תוס' כתובות נא:
יבום הלכה י:
מדלא קתני להו כדאמר בפ"ק דקדושין (דף טז:) וכ"ת תנא ושייר
אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים
ד"ה חמשה ותוס' קדושין
שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.): צרת ממאנת. הרי שהיה
והא ארבעה קתני ה)וי"ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן
טז: ד"ה והא ותוס' סוטה
טז. ד"ה תנא ותוס' גיטין נ:
בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני
לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת
תורה אור השלם
למעוטי דרב ודרב אסי לרב ולרב אסי
ד"ה אין ותוס' ב"ק צה.
א)
להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא
ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה
1. וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא
ד"ה חמשה ועוד שם: ד"ה
למעוטי מאי אי סבירא להו דהדדי חדא
דרב אסי ודפליג עליה אפרש
אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע"ג
שלשה ותוס' מנחות יח:
תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת
❖
למעוטי צרת ממאנת וחדא למעוטי צרת
ד"ה מניין],
עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ:
לקמן (א) בע"ה:
דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה
לפי שאינן בצרת צרה. וא"ת
ויקרא יח יח
מחזיר גרושתו ואי לא סבירא להו דהדדי
דהך איסורא מדרבנן היא $ כדאיתא
2. כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו
דמשכחת לה צרת צרה לענין
בפירקין גזירה משום צרת בתו
חדא למעוטי דחבריה וחדא למעוטי או צרת
וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין
גליון הש"ס
לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת
ממאנת: מחזיר גרושתו. אחיו שגירש
בועל שנשאת לאחיו (ב) ולו אשה אחרת
ממאנת או צרת מחזיר גרושתו לרב ולרב
גמ' לפי שאינה בצרת
הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ
ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן
אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר
צרה. לקמן ד' יו"ד ע"ב:
אסי ליתנינהו $לפי שאינה בצרת צרה מנה"מ
יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ
שם לא תעשה שיש בו
הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה
והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא
לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:
דת"ר אשה אל אחותה לא תקח לצרור
1
כרת מי דחי. עיין תשובת
דברים כה ה
כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה
בנים $
שתיהן אסורות א] להתייבם
3. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה
רשד"ם חלק יו"ד סי' רלא:
לגלות ערותה עליה בחייה עליה מה ת"ל
ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת
ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה
רש"י ד"ה צרת ממאנת
מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה
לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני
וכו' כדאית' בפירקין. דף
2
בעיא: ליתנינהו. לסוטה ואילונית בהדי
ומת כשם שהיא פטורה $כך צרתה
וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת
יב ע"א וצ"ע: שם ד"ה
מִקֶּרֶב עַמָּם:
אפי' באחת מכל עריות האמורות בתורה
פטורה וי"ל דכיון דלגבי בעל לא
הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן:
❖
מחזיר גרושתו וכו' שתיהן
ויקרא יח כט
הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן
לפי שאינן בצרת צרה. דכל הנך דמתני'
משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר
אסורות להתיבם. עי'
לקמן דף יב ע"א וצ"ע:
בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה
איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו
עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום
תוס' ד"ה לפי כו' כך
תוספות ישנים
דגבי הבעל ועוד אר"י דדוקא
השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה
מצוה ואמר רחמנא לא תקח ואין לי אלא
צרתה פטורה. להדיא
בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות
אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם
למעוטי דרב ודרב אסי.
איתא בירושלמי ר"פ יו"ד
היא צרתה מנין ת"ל לצרור [א] ב) ואין לי אלא
❖
וא"ת למה לי תרי מנייני
דמסכתין דצרתה מותרת:
דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה
אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת
צרתה צרת צרתה מניין ת"ל לצרור ולא לצור
מחד מניינא ממעטינן כלהו
וגו' (דברים כד)
אבל בבועל לא כתיב
ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני
דכיון דתני מניינא לא שייר
ואין לי אלא אחות אשה שאר עריות מניין
לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב'
שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה
מידי. וי"ל דאצטריך יתור
הגהות הב"ח
אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה
מניינא למעוטינהו דאי לאו
ה) והא דפריך לקמן (ד' יא:) (ג) נבעלה
ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה
(א) תוס' ד"ה למעוטי וכו'
הכי הוה אמינא דשמא
וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת
טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא
ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין
מתני' סבירא כוותיה דרב
אפרש לקמן. נ"ב בד' ח'
ע"א בד"ה תרי איסורי:
נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש
היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח
ורב אסי והא דלא תני להו
ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבין
(ב) ד"ה לפי וכו' שנשאת
לפי שאינן שוות להנהו
טומאה כתיב בה כעריות מצית
קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן:
על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה
לאחיו של בועל ולו אשה
דמתני' לפי שאינן בצרת
מנה"מ. דערוה וצרתה וצרת צרתה
למימר דלמאי דמשני למיקם עלה
אחרת וכו' נמי טומאה
צרה כדאמרינן לקמן להכי
ליבם ואין לי אלא הן צרותיהן מניין אמרת
כתיב בה: (ג) בא"ד והא
אצטריך יתור דמתני'
לעולם פטורות: עליה מה תלמוד
בלאו לא סגי בההוא דונסתרה
מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין
לאשמעינן ט"ו דמתני'
דפריך לקמן נ"ב בדף י"א
לומר. לכתוב לגלות ערותה בחייה
והיא נטמאה:
וע"ש בתוס' בד"ה צרת
פוטרות צרותיהן אבל דרב
על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה
מה אחות אשה מיוחדת כו'.
ומשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו
סוטה: (ד) ד"ה טעמא וכו'
אסי ודרב אינם פוטרות:
ליבם וצרתה אסורה אף כל שהיא ערוה
והכי קאמ' אפי' אם תמצי
למעוטי צרת ממאנת
אחותה ולאחר מיתה מותרת: שומע
וא"ת מה לאחות אשה שכן
❖
דאמרינן לקמן (יב.)
לומר:
וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת
אני אפי'. נפלה לפניו לייבום אחת
בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על
דאסורה וטעמא גזרה
ואסורה ליבם צרתה אסורה מכאן אמרו
מן העריות תתייבם: לצרור. צרות
יבמתו (לקמן דף נד. ושם) וי"ל דאהיקש
משום צרת בתו הממאנת
והא דאמרינן (לקמן) (ב:)
הרבה משמע מדלא כתיב לצור: זדונה
דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.)
חכמים חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן
הגהות הגר"א
סמיך: יכול שאני מרבה אף שש
וכולן שמיאנו צרותיהן
כרת. בפרשת עריות (ויקרא יח)
וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד
[א] גמ' (ואין לי אלא צרתה
מותרות התם מיירי
עריות חמורות מאלו. המ"ל יכול
כתיב בתר כולהו ונכרתו הנפשות
דמיאנה בבעל דאגלאי
צרת צרתה מנין ת"ל לצרור
סוף העולם יכול שאני מרבה אף שש עריות
מלתא דלא הוה אשת אחיו
ולא לצור) תא"מ (וכ"כ
שאני מרבה אף שלא במקום מצוה:
העושות וכל שזדונו כרת שגגתו
חמורות מאלו שיהו צרותיהם אסורות
אבל הכא איירי דמיאנה
בספר הישר לר"ת ובחדושי
טעמא דכתב רחמנא עליה הא
ג)
חטאת כדיליף בפירקין (דף ט.):
ביבם. וא"ת אמאי לא
הרמב"ן דל"ג לה וז"ש
אמרת מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה
לאו הכי הוה אמינא
ט"ו נשים. תו ליכא עריות בכרת
קאמר למעוטי דשמואל
רש"י לקמן יג א ד"ה
דקאמר לקמן צרת ממאנת
מנה"מ דצרת צרתה
וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת
אחות אשה מייבמת. ותימה לר"י
חוץ משש עריות של משנתינו שאין
אסורה כמו שהזכיר
פטורה. ומ"ש רש"י כאן
ואפשר לינשא לאחים ואסורה ליבם וצרתה
בהם צד ייבום לעולם: יכול שאני
דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה
[שמותיהם של] רב ורב
לצרור צרות הרבה כו'
אסי. וי"ל דמשו"ה לא
שנויא דרב יהודה נקט. דלא
מרבה כו'. שנשואות לאחרים שיהו
נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין
אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה
הזכיר הכא [למעוטי
כהתוס' לעיל ב א סד"ה
צרותיהן אסורות לינשא לזה: שאין
עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת
כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא
❖
ד]שמואל משום דאיכא
עד שדחקו בזה):
צרה אלא מאח. הואיל ופטרה הכתוב
ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן
למימר דשמואל סבר לה
לאחים ואסורה ליבם צרתה אסורה יצאו
שפיר מעוטא דמתני'
דבעלמא דחי דכה"ג אמר לקמן
מזיקתו הרי היא עליו באיסור אשת
שש עריות חמורות מאלו הואיל דאי אפשר
דאינה אסורה מחליצה
הגהות מהר"ב
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי
אח שיש לה בנים שהיא בכרת דכתיבד)
ומיבום אלא מחלץ חלצה א)
לינשא לאחים צרותיהן מותרות שאין צרה
רנשבורג
תשמורו הא לאו הכי דחי וכ"ת
ערות אשת אחיך אבל בעלמא לא
ואי נמי שמא ס"ל צרת
אלא מאח אזהרה שמענו עונש מניין אמר
א] רש"י ד"ה מחזיר
ממאנת אסורה לייבם אבל
דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע
רמי' איסור אשת אח עלה ושריא
לחלוץ לא קאמר אבל לעיל
גרושתו וכו' שתיהן אסורות
קרא 3 כי כל (איש) אשר יעשה מכל
ליה: עונש מניין. אם ייבם ערוה או
לישנא דאי לאו עליה ה"א דדחי א"כ
קאמר שפיר למעוטי דרב
להתייבם. נ"ב עי' חדושי
התועבות וגו' טעמא דכתב רחמנא עליה
צרתה: ה"א אחות אשה מייבמת.
מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה
ורב אסי דכיון דאמר רב
רמב"ן ורשב"א ולקמן דף
טומאה כתיבא בה כעריות
יא ע"ב ודף יב ע"א וצ"ע
מייבם: מאי טעמא. והלא בכרת
גופיה לא צריכא קרא דאין עשה
הא לאו הכי ה"א אחות אשה מייבמת
❖
(הוי) [הרי] אסורה מחליצה
ודו"ק:
קאי עלה: דאתי עשה. דייבום:
דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ע"כ
מאי טעמא דאמרינן אתי עשה ודחי
ומיבום וכן רב אסי דממעט
א
ודחי את לא תעשה. דמקרא ילפינן
שומע אני לאו דוקא והכי קאמר
איילונית מוהיה הבכור אשר
(ד)
לא תעשה אימר דאמרינן אתי עשה
תלד א"כ חשיב ליה ערוה
אם ת"ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו
דאתי עשה ודחי ל"ת כדמפרש ואזיל:
תוספות ישנים (המשך)
ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא $ לא
ופטורה מן החליצה ומן
לא
עיקרא לאו להכי אתא ואר"י דאי
אלא ודאי לאיסורא הוא
היבום וכן צרתה ולא מצי
תעשה שיש בו כרת מי דחי ותו לא
תעשה גרידא מנלן דדחי
סבר כמתני' דממעט להו.
דעבדינן ג"ש: שאין צרה
בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה
להכי הזכיר בהדיא לעיל
אלא מאח. ואי ק"ל אמאי
דכתיב
שיש בו כרת לא ה"ל לתנא למדרש
אצטריך למימר שאין צרה
למעוטי דרב ודרב אסי
עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה
והכא לא קאמר למעוטי
אלא מאח ולא סגי ליה
דשמואל. דשמואל נמי מצי
בהואיל וא"א להנשא לאחין
מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא
סבר כן דאינה פוטרת
וכו'. דהא ודאי שמעינן
ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי
צרתה מחליצה ומיבום
מינה דאלו שש עריות
דפריך לקמן (דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת פריך כמו שפי'
דמחלץ חלצה דטעמא
חמורות הואיל ולא אפשר
דשמואל לא הוי מקרא אלא
להנשא לאחין צרותיהן
ר"י ברבי מאיר אבל כל כמה דס"ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה
[גזירה] משום צרת בתו
מותרות. ואפשר לתרץ
דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש"ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה
דאצטריך דאי לא הוה אמר
ממאנת: ואמר רחמנא לא
לא
פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן: תעשה שיש בו כרת מי דחי. וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי
אלא יצאו שש עריות כו'
תקח עליה. וקשה מאי חזית
הוה אמינא הני שש עריות
דהך דרשא דעליה דרשת
מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן (דף ז:) אלא איצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח
הוא דצרותיהן מותרות
לאיסורא ואמרת דאפילו
דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי
משום דלא אפשר להו
במקום יבום אמר רחמנא
היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש"ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא
למיהוי במקום מצוה כלל
לא תקח (ואפוך) [איפוך]
אבל הנך ט"ו הוה אמינא
אנא ואמינא דהאי עליה
לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה
דהואיל והוו במקום מצוה
דאסר רחמנא גבי אחות
כדמסיק דלמא אפילו שלא במקום
אשה שרא ליה גבי יבמה
מצוה צרותיהן אסורות ומעיקרא נמי כי אמר יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מה טעם מפני שהוקשו כל העריות זו לזו
דכתיב יבא עליה. ותי' הר"י משום דשקלא וטריא דהאי שמעתא דלקמן. דעשה דוחה לא תעשה. וקס"ד דלא משוינן חילוק בין
וכיון דמקשינן הני שש לט"ו דהם כולם אסורות נקיש נמי ט"ו לשש מה התם שלא במקום מצוה אף הכא נמי שלא במקום מצוה
לא תעשה גרידא ובין לא תעשה שיש בו כרת דבתרוייהו אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וכיון שכן עליה להיתירא לא אצטריך
ואמינא דהני ט"ו אפילו שלא במקום מצוה אסורות ולהכי אצטריך ליה למימר שאין צרה אלא מאח ב) ט"ו אינן אסורות אלא
במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה שרו:
א) נראה דצ"ל והכי נמי ס"ל לשמואל דצרת ממאנת כו'.
ב) צ"ל כדי לאשמעינן דאפילו אלו הט"ו אינן אסורות כו'.