כיצד פרק
שני יבמות
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מנעלים הפוכים. פיהן למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר
טעמי דאיתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא
אירכוסי הוי מירכס
פג
א) רש"ל מ"ז, ב) מ"ק יח:,
א ב ג ד מיי' פ"ב
ג) [עי' היטב במ"ק יח:],
מהלכות סוטה הלכה
הרואה: מקום מנעלים הפוכים. ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת
ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול נראה לר"י דהתם באומרת
ד) גיטין מה: כתובות עד:,
יג יד טוש"ע אה"ע סי' יא
המטה לשון מורי. לשון אחר מקום מנעלים מצא הפוך שבא ומצא את
טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי ואפ"ה שריא מהנהו טעמי אבל
ה) רב הונא כצ"ל. יעב"ץ,
סעיף א:
פד ה מיי' פ"י מהל'
מנעליה במקום שהוא רגיל לתת שלו ודאי נכרי בא לכאן ושם מנעליו
באומרת טהורה אני שריא בלאו הנהו טעמי דהתם ואין לתמוה אמאי
ו) [לקמן צג: קטו. קטז:],
ז) לקמן קיז. גיטין כג:,
גירושין הלכה יב
במקום שלה ושלה במקום בעל
שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה
ח) סנהדרין ט:, ט) [גיטין
סמג עשין נא טוש"ע
מנעלים הפוכים תחת המטה אמר רבי הואיל
וראשון עיקר דא"כ הפוך מיבעי ליה:
לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו
מו.], י) בס"א: מפקינן,
אה"ע סימן י סעיף ג:
פה ו [מיי' פ"ב מהל'
והלכתא כוותיה דרב. דאמר אין
חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם
כ) [לקמן צג:], ל) [ע"ב],
ומכוער הדבר תצא מנעלים הפוכים ליחזי
מ) [גיטין כג:], נ) [וע'
סוטה הט"ו והט"ז]
מחזיקין קלא אלא בעדים: דפסיק.
באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך
דמאן נינהו אלא מקום מנעלים הפוכים
היטב תוס' כתובות סג:
(טוש"ע שם סעיף ו):
הא
נראה להם להתירן נ): בקלא
שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז:
❖
פו ז מיי' פ"י מהלכות
ד"ה אבל], ס) ס"א בעל,
א) (תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר
דפסיק. ומיהו רב גופיה אית ליה
דומי מתא. חשודי העיר. ל"א דומי
גירושין הלכה יד
תצא) א והלכתא כוותיה דרב ב והלכתא כוותיה
טוש"ע אה"ע סימן יב
דלא ידעי ודאי אלא אמרי בדדמי לשון
ל"ש קלא דפסיק ול"ש קלא דלא פסיק:
סעיף א:
דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא גהא
ואכתי
תורה אור השלם
מי דמי. בספרים ישנים
מורי: משום נדר לא יחזיר. וטעמא
פז ח מיי' פי"ג מהל'
בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא
1. לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא
גירושין הלכה י
מפרש התם בהשולח גט שאם אתה
לא גרסי ליה אלא גרסי
ט)
טוש"ע אה"ע סימן יז
פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא
אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע
אומר יחזיר שמא תלך זו אצל חכם
ורבה בר (א) נחמן הוציאה תני הכא
סעיף ז:
לִהְיֹת עֵד חָמָס:
❖
עדים כרב וקלא דלא פסיק עד כמה אמר
לאחר שניסת ויתיר לה נדרה ויאמר
בעל והכא ס)בועל הכא אמור רבנן
פח ט מיי' פי"ב מהל'
ב)
שמות כג א
עדות הלכה ב סמג
המגרש אילו הייתי יודע שיש היתר
וכו' ועד ולא היא חד שינויא הוא והכי
אביי דאמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא
לאוין ריד טוש"ע ח"מ
לנדר שנדרה אם היו נותנים לי מאה
פירושו ורבה ב"ר נחמן הוציאה תני
ולא אמרן אלא דלא פסק ביני וביני אבל
סימן לד סעיף כו:
הגהות הב"ח
פט י מיי' שם פ"י הל' א
מנה לא הייתי מגרשה שהיתה חביבה
וכיון דתני הוציאה והכא בעל והכא
פסק ביני וביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא
(א) תוס' ד"ה ואכתי וכו'
סמג לאוין ריד
עלי ביותר ונמצא זה מבטל גיטו
בועל הוציאה ולא בית דין ואפ"ה קתני
פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה
אלא גרסי' ורבה בר רב
טוש"ע ח"מ סימן לד סעיף
למפרע ועוקרו ובניה מן השני
במתני' ואם כנס יוציא ה"ה דהתם
❖
❖
א:
נחמן הוציאה:
מחמת יראה הוא ג) ולא אמרן אלא דליכא
ממזרים לפיכך אומרים לו מתחלה הוי
בגיטין (דף מה:) נמי אם כנס מוציא
אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא
יודע שהמוציא את אשתו משום נדר
ויפה פשיט רבה ב"ר נחמן ומסיק ולא
תוס' חד מקמאי
מוסף רש"י
דאפקו ליה לקלא תנן התם המוציא את
שנדרה לא יחזיר עולמית ואם היא
היא כו' קם ביה בקלא דליתיה ומה
ד)
ה
חביבה עליך צא ובקש היתר לנדרה
שאסור להחזיר אינו משום שסבורים
אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא
דומי. חשד, כמו (סוטה
דבדבר מכוער של זנות
כז.) לא ישא בת דומה
מפקינן מבעל בדבר
ואי מגרש לה מהשתא ודאי שנואה
העולם שאסורה לו משום שם רע
יחזיר שלח ליה רבה בר הונא לרבה בר ר"נ
ה)
(מו"ק יח:). משום שם
מכוער דחוצפא לא
היא עליו ותו לא מצי עקר (לה) גיטה
דהא סברי דקם ביה בקלא דליתיה
רע. שיצא עליה לעז
ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא א"ל תנינא
מפקינן והתם אסיקנא
בדברי שקר: ומשום שם רע. שיצא
זנות (גיטין מה:). משום
אלא משום קלקול או משום פריצות
דלהפסידה
כתובתה
הנטען על אשת איש והוציאה מתחת ידו
נדר. שנדרה ואמר אי
צריכה התראה אבל אי
עליה לא יחזיר כדפרישית טעמא שמא
כדאמרינן בגיטין וקשיא לר"י דהיאך
תנן
אפשי באשה נדרנית .
הדרא בה תהדר: התם
אע"פ שכנס יוציא א"ל מי דמי התם הוציאוה
(שם)
תנשא לאחר ויצא קול על הלעז הראשון
היה מדמה אותה רבה ב"ר נחמן וכי
לא יחזיר. ואפילו נמצאו
המוציא [את] אשתו משום
והכא הוציאה ורבה בר ר"נ מתניתין נמי
דברים בדאים או הנדר
ששקר היה ויתחרט המגרש ויאמר
לא היה יודע טעם זה דבהדיא מפרש
שם רע משום נדר
התירו חכם (גיטין מד:)
לא יחזיר ואיבעי לן
הוציאה תנן ואכתי מי דמי הכא בעל והתם
אילו הייתי יודע שכן הוא כו': כנס
להנהו טעמי בהשולח (גיטין דף מו.)
מפרש במסכת גיטין (מו.)
כנס מהו שיוציא ואסיק'
בועל א"ל שפיר דמי אהדדי הכא אמור רבנן
מהו שיוציא. אם החזירה מהו שנכופנו
בברייתא וי"ל דלא שמיע ליה א"נ
תרי טעמי, איכא למ"ד
אינו מוציא ולא דמי
משום קלקולא, שאם אתה
למתני' דנטען דהתם כיון
להוציא: תנינא הנטען כו'. והתם
אומר ר"י דרבה ב"ר נחמן יודע טעמי
ו לא יכנוס ואם כנס יוציא ה"נ אמרי רבנן
אומר יחזיר שמא תלך
דנסבה נטען אלומי אלמה
נמי מפקיעהי) מבעלה דכיון דהוציאה
דקלקול ופריצות אבל סובר דכנס
לא יחזיר ואם כנס יוציא ולא היא התם אלומי
ותנשא ונמצא שם רע שאינו
לקליה הכא אמר קם
משום שם רע גילה דעתו שהקול אמת
יוציא מפני שהעולם אין יודעים הטעם
שם רע, או נדר נעקר
ביה בקלא וליתא איכא
אלמיה לקלא הכא אמרינן קם ביה בקלא
ע"י חכם ומקלקלה זה
מ"ד (מיהא) דהא מילתא
ונאסרה לו כי היכי דאסרינן לה הכא
דקלקולא ופריצות אלא סוברים
וליתיה: מתני' המביא גט ממדינת הים
ואומר אילו הייתי יודע
אליבא דלישנא בתרא
ז
משום שהחזיק זה הקול כשכנסה:
שמחמת שם רע אסורה לו כיון שגירשה
שכן הוא, אפילו נותנין
הוא דקסבר טעמא מאי
ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את
התם הוציאוה. ב"ד שבאו עדי טומאה
ע"י כן ולכך אם כנס יוציא משום
לי מאה מנה לא הייתי
שלא יהיו בנות ישראל
אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את
מגרשך, לפיכך אומרים לו
פרוצין בעריות ובנדרים
ואסורה לבועל מה"ת: הכא הוציאה.
רננה כמתניתין דהכא ומסיק ולא היא
הוי יודע שהמוציא את
אבל ללישנא קמא דסבר
אשתו רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא
והאי דלא יחזיר דרבנן הוא: ורבה בר
שיטעו העולם בזה כי יש חילוק גדול
אשתו משום שם רע או
טעמא דמילתא משום
אשתו הרגנוהו תנשא אשתו: גמ' טעמא
נחמן מתני' נמי הוציאה תנן. בלא
בין מתני' דהכא למתני' דהתם דהכא
משום נדר לא יחזיר, ואם
קלקולא אם אינו מוציא
אלמיה לקלא כו': הכא איכא
חביבה היא עליך לא תמהר
כ"ש דאיכא קלקולא וכיון
עדים הלכך לא אסורה לבועל אלא
דממדינת הים דעליה קסמכינן אבל מא"י
להוציאה, ואי אתי תו
דקי"ל כלישנא קמא אם
כתבא דתנן מה בין גט כו'. ואע"ג
משום לזות שפתים מדרבנן ואפ"ה
לקלקל לא מהימן שהרי
דלאו עליה קסמכינן ישא את אשתו והא מת
כנס מוציא וכ"כ הראב"ד
א)
קתני יוציא: ואכתי מי דמי הכא בעל.
יודע שנאסרה עליו ולא חש
דלאביי בסוף פ"ב דגיטין (דף כג:)
ז"ל ואני אומר כיון
דלאו עליה קסמכינן דאמר מר אשה דייקא
ו)
לבדוק את הדבר, ואיכא
דאמרו לה בשעת קדושין
החזירה ואין דבר זה מגונה הוא: התם
איירי הך משנה בח"ל מ"מ דייק שפיר
למ"ד כדי שלא יהו בנות
המוציא אשתו משום
ומינסבא וקתני לא ישא את אשתו התם ליכא
בועל. כונס ודבר מגונה הוא: א"ל
מינה דיש לסמוך על הכתב:
ישראל פרוצות בעריות
ש"ר לא יחזיר (עלמא)
מת הרגתיו הרגנוהו. כיון דאפילו
כתבא הכא איכא כתבא דתנן מה בין גט
ז)
ובנדרים (כתובות עד:).
שפיר דמי להדדי. דהכא והכא מדרבנן
[לעולם] לא אפשר למיהוי
מה בין גט למיתה.
בה קלקולא והלכך אם
למיתה שהכתב מוכיח: מת הרגתיו הרגנוהו
הוא: ולא היא התם. הוא כשכנס
במת לא ישא את אשתו לא הוה
דאמר בפ"ב דגיטין (כג:)
כנס אינו מוציא. וכן
לא ישא את אשתו: הוא ניהו דלא ישא את
בועל אלומי אלמיה לקול הראשון
צריך למיתני הרגנוהו ואפילו בהרגתיו
אף הנשים שאין נאמנות
נראה מדברי הג' אלפס
לומר מת בעלה, נאמנות
שפסק כלישנא קמא
שאמת היה הלעז אבל הכא כשהחזירה
לאחר תנשא ולא תני ליה אלא משום
אשתו ח הא לאחר תנשא ח) והאמר רב יוסף
להביא גיטה ממדינת הים,
דאמר דמשום קלקולא
בעל בטולי בטליה לקלא דאמרינן
דר' יהודה מפליג בין הרגתיו להרגנוהו:
פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין
ואע"ג דעלייהו סמכינן
הוא ופסק דכנס אינו
ט
הוא
ואחר מצטרפים להורגו.
מדהחזירה קים ליה בקלא חזר ובדק
דצריכות לומר בפני נכתב
להרגו לרצוני רשע הוא י והתורה אמרה 1 אל
ובפני נחתם, שהכתב
א) נראה דצ"ל כיון דאמרי'
בקול ראשון של שם רע ומצא שאינו:
הקשה הר"ר חיים דבסוף פ"ק
תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכ"ת שאני
מוכיח. וסמכינן עיקר
ליה בשעת גירושין דהמוציא
מתני' המביא גט ממדינת הים.
דמכות (דף ו. ושם) פריך הרוג ונרבע
אכתבא (לקמן קיז.). פלוני
אשתו וכו'.
עדות אשה דאקילו בה רבנן והא"ר מנשה
צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם
יציל משמע דהרוג ונרבע פסולים
רבעני. במשכב זכור,
גזלן
לאונסי. על כרחי, הוא
וטעמא מפרש בגיטין (דף ב.) לפי
להעיד משום שונא והכא משמע דכשר
ואחר מצטרפין להרגו,
שאין בקיאים לשמה: לא ישא את אשתו. הואיל ואדיבוריה סמכינן:
וי"ל דלא משום שונא פסול נרבע התם אלא בנרבע לרצונו איירי ומשום
הנרבע הזה כשר להעיד
מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו. הואיל ועל עדותו היא נשאת
עליו ואם יש אחר עמו
רשע פסול אפילו לרבא דבסמוך דסובר דלרצונו נמי כשר מכל
נהרג הרובע על פיהם
. איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. אבל לאחר תנשא
מקום כשיש עדים שנרבע לרצונו הוי כנמצא אחד מהן קרוב או
(סנהדרין ט:)
דאשה נשאת בעד אחדכ): ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. אפי'
פסול וכי פריך בתר הכי הורג ורובע יציל פי' יצילו על עצמם הוה
לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת
מצי למינקט נרבע דקאי ביה כיון דאיירי בנרבע לרצונו אלא
משום
רשע עד: הרגנוהו תנשא אשתו. לאחר ובגמרא ל) בעי טעמא:
גמ' אבל מארץ ישראל. המביא גט מארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם: והא מת דלא עילויה סמכינן. דכי אמר מת
בעל הא דשרו רבנן לאינסובי לאחר לא עליה סמכינן: דאמר מר. בפרק האשה רבה (לקמן דף צג:) היינו טעמא דעד אחד נאמן להשיא
אשה משום דהיא גופה דייקא עד שיודעת שמת ודאי ואחר כך נשאת: מה בין גט למיתה. בהמביא מ) (וכן לקמן דף קיז.) תנן אף הנשים שאינן
נאמנות לומר מת בעלה כגון
חמותה ויבמתה וצרתה ובת בעלה נאמנות להביא גיטה ואף על פי שצריכות לומר בפני נכתב ובפני
סמכינן כל כך: פלוני רבעני
לאונסי
כו' להורגו. את הרובע:
נחתם ומה בין
גט למיתה
אלא
שהכתב מוכיח ולאו עלה
גזלן