כה:
כיצד פרק
שני יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גזלן דדבריהם. כמו מפריחי
יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר"ה דף כב.)
משום דעד השתא
איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא
צ א מיי' פי"ב מהלכות
א) כתובות יח: סנהדרין ט:
כה., ב) [עי' רש"א],
גירושין הלכה יז סמג
כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב
משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה
ג) [תוספתא פ"ד],
עשין ג טוש"ע אה"ע סימן
מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף
שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה"ר
ד) [שבת כט: וש"נ],
יז סעיף ג:
צא ב מיי' פי"ב מהל'
ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע
יוסף מאורלינ"ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים
ה) [תוספתא פ"ד ע"ש],
ו) לקמן קא: בכורות לא.,
עדות הל' ב ופי"ג
דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא
להורג ורובע וקשה לר"י דאין ה"נ דנהי
גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן
ז) [בבכורות לו: ליתא וע"ש
מהל' גירושין הלכה י סמג
א
אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה
דבהרוג ליכא למימר דאין ה"נ שיציל
היטב], ח) נדרים עח: ע"ש
לאוין ריד טוש"ע ח"מ
דדברי תורה פסול לעדות אשה נימא רב
שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו
דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ"מ
ב"ב קכ: קכא. בכורות לא.,
סימן לד סעיף כו:
צב ג מיי' פ"י מהלכות
ט) [צ"ל דתניא], י) גיטין
מנשה דאמר כר' יהודה אמר לך רב מנשה
וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין
מנרבע מאי פריך וכ"ת בנרבע נמי
סז., כ) [לקמן קא: קז:],
גירושין הלכה יד
אנא דאמרי אפילו לרבנן וטעמא דרבנן הכא
לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות
דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות
ל) [ערובין ס. ב"ב עז.],
טוש"ע אה"ע סימן יב
מ) [לעיל כד: ע"ש],
עצמו: ואין אדם משים. את
אביך ממש שרבעו ה"מ לענין כרת
סעיף ב:
כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו
א)ב
צג ד ה מיי' פ"ו מהל'
נ) [סנהדרין ב.], ס) ע"ש
רבא ואין אדם משים עצמו רשע לימא רב יוסף
אמר
אבל מיתה לא אשכחן:
(א) עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע.
שבועות הלכה א ה
שהוא רמי בר חמא,
אדם קרוב אצל עצמו. הקשה ר' יצחק
והא דקי"ל (ב"מ דף ג:) הודאת פיו
ע) רש"ל מ"ז, פ) תרגום על
טוש"ע י"ד סימן רכח
דאמר כרבי יהודה אמר לך רב יוסף אנא
בעיי העברים במדבר לג פ'
סעיף א:
בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף
כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל
❖
דאמרי אפי' לרבנן ושאני עדות אשה דאקילו
צד ו מיי' שם טוש"ע
מ"ד,
מסיק ס)רבא גופיה גבי הא
לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא:
יח: ושם)
אה"ע סי' יב סע"ב:
בה רבנן ורב מנשה דאמר כרבי יהודה:
❖
ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן.
דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא
צה ז שם סעיף א:
הרגתיו כו' הרגנוהו תנשא כו': מאי שנא
ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר
הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי
גליון הש"ס
הרגתיו ומאי שנא הרגנוהו אמר רב יהודה
אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו
דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה
גמ' והאמר (רב) אר"ח
תוס' חד מקמאי
באומר אני הייתי עם הורגיו והתניא אמרו
פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי
אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו
בר אבין. צ"ל [רבא] סדר
ב)
ג)
מוציא: אמר רב מנשה
הדורות בהקדמה אות ד:
יהודה. והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף
מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין
לו לרבי יהודה מעשה בלסטים אחד שיצא
תוס' ד"ה לימא רב יוסף
גזלן דדבריהם כשר לעדות
נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר
מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב
ליהרג במגיזת קפוטקיא ואמר להם לכו
דאמר כר"י תימה דהכא
הא דדברי תורה פסול
דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא
מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה:
לעדות אשה: הא דתנן
וכו'. עיין תשובת רשד"ם
אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי
❖
חלק י"ד סימן רנד:
החכם שאסר את האשה
אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי
מחמת נפשות ואומר ר"י דלא פלגינן
את בעלה בכניסתי ללוד ואמרי לה בכניסתו
בנדר לא ישאנה וקי"ל
בו: ע"י לסטיות. לפי שהיה עמהן:
דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית'
ביחיד מומחה ולפום הכי
ללוד והשיאו את אשתו אמר להם משם
מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה
ד)
עדים החתומים על השטר נעשה כמי
אם התירה ישאנה אבל
הגהות הב"ח
ראיה ה) באומר אני הייתי עם הורגיו והא
בתלתא אפילו אסרו
שנחקרה עדותן בב"ד א"נ התם בכל
ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה
(א) רש"י ד"ה ואין אדם
ישאנה משום שהם ב"ד
לסטים קתני שנתפס ע"י לסטיות והא יצא
ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה.
ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות
משים את עצמו רשע אין
ובבכורות פרק כל פסולי
❖
משום חשד: שהוא ב"ד. כלומר מיאון
הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי
עדותו:
ליהרג קתני בי דינא דעובדי כוכבים דלא
המוקדשים דכי אמרי'
דייקי וקטלי: מתני' החכם שאסר את
הפרת נדרים בשלשה
או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי
באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא א):
ג
הדיוטות במקום שאין שם
ואין
אדם משים עצמו רשע. היינו
דקי"לנ) חליצה ומיאון בג' ותלתא לא
מומחה ורבי יהודה ס"ל
האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה
הגהות הגר"א
חשידי: גמ' הא התירה. ואח"כ מת
לפסול את עצמו אבל נאמן
התם ואחד מהם חכם ולית
מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא
[א] רש"י ד"ה כנס מהו
ו)
הלכתא כוותיה ומקשינן
הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי
בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן
ב"ד: גמ' הא התירה ישאנה במאי עסקינן
שיוציא אחכם ואמביא גט
התם מכלל דהנך כל דהו
חשדא: לעולם בחד. ודקשיא לך
כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין
קאי. נ"ב וכ"כ הרמב"ם
ומשנינן דמסברי להו
אילימא בחד חד מי מצי מתיר והאמר
ושו"ע. אבל רשב"א כתב
וסברי: גרסינן בשלהי
לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי
מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא
דלא קאי רק על מתני'
נדרים ההיא איתתא דכל
ז)$(רב אמר) ר' חייא בר אבין אמר רב עמרם
דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש
אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי'
זו על החכם וכ"ה ברא"ש
יומא דמשמש מקדמא
תנא התרת נדרים בשלשה ואלא בתלתא
בפרק נערה המאורסה: ב"ד. ג': לא
(קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן
להדיא וכ"מ בתוספתא
ומשיא לגברא יומא חד
ד
ועט"ז (ועמ"ש רבינו
אייתא ליה מיא לממשא
חשו חכמים לדבר זה. לומר לא יקחו
החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד
מי חשידי והתנן מיאנה או שחלצה בפניו
באה"ע סימן יב ס"ק ב'):
א"ל הא מילתא לא הות
איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד
שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט
ישאנה מפני שהוא בית דין לעולם בחד
[ב] תוס' ד"ה לא כו'
האידנא א"ל א"כ חד מהני
לא ישא את האשה: היא גופה. כלומר
הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר
מ"מ ב"נ יתרחק. נ"ב אבל
נכרים דהוו הכא אמר ר"נ
ח) וכדאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ה ביחיד
❖
לטעם הירושלמי ר"ל דאף
עיניה נתנה באחר וכו':
ה"ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני
מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר
מומחה הכא נמי ביחיד מומחה: מיאנה או
לכתחלה מותר ואין כאן
ו
שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה
שהוא ב"ד לאו משום לאפוקי מחשדא
הרחק דאל"כ ל"ל שאין
שחלצה וכו': טעמא דב"ד הא בתרי לא
רשיעא וא"ת דהשתא משמע דנרבע
אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג'
שנים כו' אפילו בשביל
מוסף רש"י
שניהם כמו במקח ועמש"ש
מ"ש מהא דתנן עדים החתומים על שדה
ט)
י)
לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר
ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב"ש] (לקמן
[א] ❖
אדם קרוב אצל עצמו
(ע"ש בס"ק ה'):
מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר
קז:) מיאון בשנים: כנס מהו שיוציא.
(סנהדרין דף כו:) איכא למ"ד דחשוד
ז
ואין אדם משים עצמו
רשע. אין אדם נפסל
אחכם ואמביא גט קאי: גמרא או
על העריות כשר לעדות וי"ל דהתם
זה היא גופה קמשמע לן לאפוקי ממ"ד מיאון
לעדות בהודאת פיו, דאדם
סברא. האי דאמרת כנס אין מוציא:
תוספות ישנים
בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות
בפני שנים קמשמע לן מיאון בג' איבעיא
כ)
קרוב אצל עצמו הלכך
ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם
א) ועוי"ל דשאני הכא
אין אדם יכול לשום
להו כנס מהו שיוציא רב כהנא אמר כנס מוציא רב אשי אמר כנס אינו מוציא
עצמו רשע, כלומר על
שיש לנו לומר פלגינן
בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי
תני להו רב זוטי דבי רב פפי כדברי האומר כנס אינו מוציא אמרו ליה רבנן
עדות עצמו אינו נעשה
דבורא דכשאמר פלוני
ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום
רשע, שהרי תורה פסלה
רבעני מעתה נהרג הרובע
לרב אשי ל)גמרא או סברא אמר להו מתני' היא מ) הנטען משפחה ונשתחררה
דמלקין על לא טובה השמועה וא"ת
קרוב לעדות, ונהרג הרובע
בין לאונסו בין לרצונו ולא
מעובדת כוכבים ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציא אלמא
דפלגינן דיבורא ומהימנינן
צריך תו לומר לאונסו או
וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול
ליה לגבי חבריה ולא
לרצונו וא"כ כי אמר אחרי
ברננה כן לרצונו פלגינן דבורא
הא רשע דחמס בעינן שיהא רע
מהימנינן ליה לגבי דידיה
לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (שם כ"ז.) וי"ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול
דמלתא דרבעו חשיבא בפני
לפסול לעדות (סנהדרין ט:)
דהא אין קרוב מעיד לא
עצמה היא והוו כתרי דבורי
לכולי עלמא אע"פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה:
אבל התם כי אמרו אנוסים
לזכות ולא לחובה ואדם
לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה. $ תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן דף מז. ושם) אמרינן
היינו אין הדבר כלום
קרוב אצל עצמו (שם כה.).
ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך
משם ראיה. בתמיה
עד שיפרשו אם מחמת
(סוכה כח.). מיאנה או
ממון אם מחמת נפשות
אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן ע)(דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו
שחלצה בפניו. אשה
לכן לא שייך לחלק הדבור
בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור
שאין זה בלא זה כלום:
בפני החכם, מותר לישאנה,
מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא קשיא ושם נפרש בעזרת השם: באומר אני הייתי עם הורגיו. אור"י דאע"ג דאמר
ואינו נחשד לומר על מנת
באומר אני הייתי עם
כן התירה, מפני שהוא
הורגיו. יש גורסים בכ"ף
הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר"ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד"ה אמר) באומר מעת שאני בעולם
ב"ד. כלומר שלא הוא
פי' (כ"ש) [כשם] דמהני
במגיזת
טעמא
קפוטקיא. יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראיפ) כמו שמלה שלמה. ר"י:
דב"ד הא בי
נעשה כאומר:
כשאומר הרגנוהו כמו אם
היה לבדו שם אלא בית
היה אומר אני הייתי
דין שלשה היו שם (בכורות
תרי לא. ואע"ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ"מ אור"י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא
לא.) כלומר לא יחיד הוא
עם הורגיו והוי כדאמרי'
קאמר מפני שהיו ב' ש"מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע"ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קד.) ביחידי
בגיטין כאומר מעת שאני
שם דנימא בשבילו נתכוין,
לא
הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב"ד ואיכא נמי רננה בחד: חשו חכמים לדבר זה. ואע"ג דשרי [ב] מ"מ בעל נפש יתרחק
שהרי ב"ד היה שם ואין
בעולם וניחא שאינו מגיה
המשנה: ב) ולהך פי' צ"ל
ב"ד פחות משלשה (לקמן
כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו
קא:). ביחיד מומחה.
דכי בעי לעיל כנס מהו
התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא"ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא
בקי בגמרא, כלומר רב
שיוציא לא קאי אלא אחכם
עבדי וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל
שאסר וכו' דאי קאי אכולהו
מובהק (רשב"ם ב"ב קכ:).
לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם: אמר להו מתני' היא הנטען כו'. ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין
עדים החתומים כו' לא
כדפ"ה לעיל מאי שנא
חשו חכמים לדבר זה.
דלא מפקינן הכא ברננה
שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא ב):
מאחר שמכירין חתימתן לא
ובנטען מפקינן אף ברננה.
אגירושין דגם הכא אם הרננה אמת
חשו לומר שקר חתמו
(גיטין סז.). הנטען. חשוד,
שמשקר מהאי דאמר מת
הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה:
כלומר שטוענים עליו דברי לעז (לעיל כד:).