ה:
חמש
עשרה
נשים
פרק ראשון יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
גדילים
ארבעה. במנחות (ד' מב.) אמר דבעי
מקרא קמא. דכלאים בציצית. ודקאמרת לרבנן דלא אייתר להו צמר
תמניא חוטין
יח א מיי' פ"א מהל'
א) [מנחות לט:], ב) כלאים
ציצית הלכה ו סמג
פ"ט מ"י שבת נד. מנחות
ותימה מנלן שכופל כל אחד ואחד לשנים שמא יקשור
ופשתים מנא להו דכלאים בציצית שרי דליתי עשה ודחי לא תעשה:
לט., ג) [חגיגה ו.],
עשין כו טוש"ע א"ח סימן
א"כ. דלאו לאפנויי לכתוב ציצית כו': לשיעורא אתא. למנין חוטין:
יא סעיף יב: כל אחד בראשו בטלית ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו
ד) [בראשית יז], ה) [פסחים
גדיל שנים. אי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין: גדילין ארבע.
יט ב מיי' פ"י מהל'
היינו שעושה אותו כעין פתילה וכופלין באמצע הוה ניחא אבל בקונט'
סה:], ו) [ויקרא יח],
ז) [ויקרא יט], ח) צ"ל
כלאים הלכה ג סמג
פי' פותלהו מתוכו היינו שני שלישי
חוטין דמיעוט גדילין שנים וכתיב
❖
מבמועדיכם, ט) [חגיגה ו.],
לאוין רפג טוש"ע י"ד
ענף שלא יעשה הכל גדילים: מקרא קמא אם כן לימא קרא ציצית תעשה
(במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף
סימן ש סעיף ב:
ואכתי מיבעי לי' לתוכף תכיפה
כ ג מיי' שם הלכה ב סמג
פתיל אמרה תורה עשה מהנך ארבע
לך 1 גדילים למה לי ש"מ לאפנויי האי
שם טוש"ע שם סעיף
אחת דאין חיבור. בלאו
חוטין גדיל אחד דהוו להו ח' חוטין
גליון הש"ס
לשיעורא הוא דאתא גדיל שנים גדילים
א)א
א:
כשתוחבן בכנף הבגד: ופותלהו
הכי מיבעי לי' דאי לאו יחדו ה"א
כא ד מיי' פ"ו מהל'
גמ' יכול יהא כבוד אב
ארבעה עשה גדיל ופותלהו מתוכו א"כ
מתוכו. שיהיו תלויין פתילין שלא
דאסור ללבוש צמר ופשתים אע"פ
ואם. עי' כתובות ד' מ
ממרים הל' יב סמג
לימא קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים
ע"א תוס' ישנים ד"ה אי
עשין קיב טוש"ע יו"ד
2
שאין מחוברים כלל זה עם זה:
יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת
❖
אמרה: תוס' ד"ה כולה
סימן רמ סעי' טו:
עד
יחדו ל"ל ש"מ לאפנויי ואכתי מיבעי ליה
שיהא שוע טווי ונוז. אין לפרש
ענף: תכיפה. פוינ"ט שתוחב תחיבה
וי"ל דש"ה דלא בטלה
לתוכף שתי תכיפות חיבור ותכיפה אחת
מצותו. עיין שבועות דף ג
כמו שפי' ריב"ן שוע וטווי יחד
אחת במחט וחיבר כלאים בגד צמר
ב
ב)
ע"א תד"ה ועל: תוס'
תורה אור השלם
צמר ופשתים (ב) א"כ כלאים בציצית
ובגד פשתים יחד אינו חיבור בפחות
אינו חיבור א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש
ד"ה טעמא כו'. לפר"י
היכי משכחת לה שהרי צריך שיהיו ב'
משתי תכיפות להכי כתיב יחדיו עד
1. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל
(לעיל דף ג). צ"ל לקמן ד'
צמר ופשתים יחדו שעטנז ל"ל ש"מ
❖
ח ע"א ד"ה רבא:
שיחברם יחד יפה: שוע טווי ונוז.
חוטין של תכלת צמר לבדו בלא פשתן
אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ
לאפנויי ואכתי מיבעי ליה עד שיהא שוע
ג
אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:
אלא שוע כל אחד לבדו ונוז נמי אר"ת
מן התורה אינו חייב עד שיהיה הצמר
דברים כב יב
טווי ונוז אלא כולה משעטנז נפקא אשכחן
דאין לפרש דהיינו אריג כדפי' בקונט'
והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק:
2. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז
הגהות הב"ח
דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא לא
שוע. לשון חלק שמתרגמינן שעיע
דמאי שנא שוע וטווי דהוי כל אחד
צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:
(א) גמ' ותמיד שכן ישנן
דברים כב יא
(בראשית כז): נוז. ארוג: כולה משעטנז
תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי
לבדו ונוז קאי אצמר ופשתים יחד
לפני: (ב) תוס' ד"ה עד
3. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו
נפקא. דאי לאפנויי לחוד נכתוב לא
ועוד דבנדה פרק האשה (ד' סא:) גבי
וכו' דא"כ כלאים:
דאיצטריך עליה למיסרה וכי תימא נילף
תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי
(ג) בא"ד אלא משום טווי
תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:
האי מאן דרמי חוטא דכיתנא
תלבש כלאים צמר ופשתים ומדאפיק
❖
ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה שלש
לחודיה כצ"ל ותיבת ונוז
ויקרא יט ג
בגלימא דעמרא כו' ופריך ואימא
רחמנא בלשון שעטנז דרוש ביה נמי
נמחק: (ד) ד"ה כולה וכו'
עשרה בריתות מפסח מה לפסח שכן כרת
הא: ממילה. שדוחה עשה שלה לא
או שוע או טווי או נוז ולפי' הקונט'
שפירשתי לעיל. נ"ב ריש דף
מתמיד מה לתמיד שכן תדיר מחדא לא
ד': (ה) בא"ד עד למחר
תעשה דשבת שיש בה כרת: שלש עשרה
בלא נוז אי אפשר שיהא כלאים ואין
לעזי רש"י
נילף משריפת קדשים וי"ל
אתיא תיתי מתרתי מהי תיתי ממילה ופסח
❖
בריתות. אמורים בפרשת מילה ד):
לומר דהכי פריך ואימא או שוע ונוז
כצ"ל ותיבת מיניה נמחק:
פוינ"ט. תך, ת∆ פ∆ ר.
(ו) ד"ה ומכולהו וכו'
מפסח. שדוחה שחיטתו את השבת :
או טווי ונוז או נוז לחודיה דא"כ דבנוז
שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה
ה)
ואור"י דחשיבי כולהו כצ"ל
שכן צורך גבוה. למזבח. תאמר בעשה
לחודיה סגי שוע וטווי דכתב רחמנא
ממילה ותמיד שכן ישנו לפני הדבור
ותיבת התם נמחק: (ז) ד"ה
(א)
מוסף רש"י
דייבום דליכא כל הני: מילה ותמיד
למה לי אלא נראה לר"ת דנוז היינו
טעמא וכו' ועוד דאדרבה
ואליבא דמ"ד ג) [א] עולה שהקריבו ישראל
גדיל שנים. כלומר אי
וכו' ועוד דמיבום וכו'
שכן ישנן לפני הדבור. לפני מתן
שזור ונוז נמי כל אחד לבדו ועל
במדבר עולת תמיד הוה ומכולהו נמי שכן
הוה כתיב גדיל תעשה לך
אע"ג דבעריות נמי בחמותו
תורה: ואליבא דמ"ד. במס' חגיגה
שעטנז של צמר לבד ושל פשתים
❖
וכלתו איכא שריפה וכו':
הוה משמע ב' חוטין, דאין
ישנן לפני הדבור אלא איצטריך סד"א
(ד' ו.): עולה שהקריבו ישראל במדבר.
לבד הזהיר הכתוב שלא יעשה מהם
גדיל פחות משנים, השתא
תיתי מכבוד אב ואם דתניא $ יכול יהא
דכתיב גדילים משמע
בגד ביחד ומיחדו נפקא והר' רבי
דכתיב (שמות כד) ויעלו עולות עולת
ד
ארבעה (מנחות לט:). עשה
הגהות הגר"א
תמיד הוה: סד"א. אי לא כתיב עליהו)
יצחק הלבן הקשה לו מהא דתנן
כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו
3
גדיל. מד' חוטין, שישים
במס' כלאים (פ"ט מ"ח) אין חייבין
לדרשא תיתי עשה ודחי לא תעשה שיש
[א] גמ' ואליבא דמ"ד
ד' חוטים בחור הטלית
ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם
וכשיכפלם ויעשה מהן
עולה כו'. נ"ב ר"ל ב"ה
בו כרת מכיבוד אב ואם: כולכם.
משום כלאים אלא על טווי וארוג
חייבין בכבודי מאי לאו דאמר ליה שחוט
גדילים יהיו שמונה חוטין
דהן אוסרין הצרות (ולכן
שנאמר שעטנז שוע טווי ונוז אלמא
אתה ואביך ואמך חייבים בכבודי.
(שם). ופותלהו מתוכו.
ל"ל דהברייתא דעליה אתיא
לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את
מאני ה' ז) דריש ליה: שחוט לי. דהוי
דנוז היינו ארוג ואר"ת דע"כ לאו
אותו חוט שכרוך בו יהא
כב"ש דאמרי עולת ראייה
שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא
מן המנין, ל"א ופותלהו
הוה דהא ב"ש מתירין
למדרש כל שעטנז קאתי מדלא
אב מלאכה שחייבין עליה כרת:
❖
מתוכו, תנה פתיל ענף
הצרות):
לאו
לאו
קאמר אלא על שוע טווי וארוג ולא
למטה (שם). ותכיפה
מייתי שעטנז אלא משום טווי ונוז לחודיה אבל אריג מיחדו נפקא: כולה משעטנז נפקא. מדכתיב שעטנז ולא כתיב כלאים
אחת אינו חיבור.
(ג)
התוכף בגדי צמר ופשתים
שמעינן שוע וטווי ונוז ומדלא כתיב שוע וטווי ונוז בהדיא שמעינן דלאפנויי קאתי למידרש סמוכין ואם תאמר ודלמא לכדרבא לחוד
תוספות ישנים (המשך)
בתכיפה אחת, כגון על ידי
קאתי למדרש סמוכין דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למישרי כלאים ויש לומר דהכי משמע דלא תלבש שעטנז צמר
ועשה דהיינו אידך תנא
מחט פעם אחת, או שקשר
קשר אחד, אינו חיבור.
דלקמן דמוקים ראשו לנזיר
ופשתים יחדו גדילים תעשה לך מהם והכי איתא בפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) וא"ת והיכי ילפינן בעלמא מהכא שאני כלאים דהותרו
מצורע לאו גרידא מנא
דכתיב צמר ופשתים יחדו,
מכללו אצל בגדי כהונה ואר"י דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לאו דכלאים ואין זה הותר מכללו ומיהו אי לאו כלאים
ליה יליף מגדילים לחוד:
לא אסרה התורה אלא
מבגדי כהונה לא הוה מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך ובענין אחר אי אפשר לקיים מצותו כמו שפירשתי לעיל (ד) דלא ילפינן מאשת
חיבור יפה המתקיים (שבת
לפי שנאמר ופאת זקנם לא
❖
נד.).
יגלחו. והאי דנקט האי קרא
אח ועוד דצורך עבודה שאני וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן פ' כיצד צולין (פסחים פג:) דאין
דכתיב גבי כהנים ולא נקט
שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בקר (שמות יב) בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו $ וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו
ולא תשחית את פאת זקנך
בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט ומ"מ אי לאו דבקר שני לא הייתי מחלק וה"א דדחי ומיהו קשה לקמן (דף ו:) גבי שריפת בת כהן קאמר
(ויקרא יט כז) דכתי' גבי
תוספות ישנים
ישראל משום דגבי ישראל
או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי אי לאו לא תבערו אפי' לא תעשה שיש בו כרת דמה לי חומרא רבה ומה לי
לא כתיב גלוח אבל גבי
תאמר באחות אשה שהיא
חומרא זוטא והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף (ה) מיניה שריפת קדשים וי"ל דהתם נמי אי אפשר להמתין שיש לה לידון מיד ולשרוף
כהנים דכתי' גלוח נקט
חייבת כמו האיש דכתיב
שלא יענו הדין ושלא ישתכחו הדברים וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית נילף משריפת קדשים מדאיצטריך התם לומר קרא
ההוא קרא משום דקיי"ל
(ויקרא יח כט) ונכרתו
(קידושין לה:) דאינו חייב
הנפשות העושות תרי
דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דחי ואר"י דהתם איצטריך קרא שלא תאמר דדחי משום דאפילו אוכל נפש שרי ולמ"ד
אלא בגילוח שיש בו השחתה
משמע. ותימה דמשמע
נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט לא איצטריך הכא קרא אלא אליבא דמ"ד קריבין: ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור. וא"ת
ואע"ג דגבי ישראל נמי
הכא דלהך תנא דמוקים
ונילף משאר קרבנות דדחי שבת כדדרשינן בפ' כיצד צולין (פסחים עז. ושם) ח)מבמועדו ואפי' עומר ושתי הלחם כדדרשינן התם ואר"י דחשיבי
בעינן גילוח שיש בו
ראשו למצורע [גרידא] לא
השחתה דילפינן מכהנים.
יליף עשה דוחה ל"ת
(ו) התם כולהו תדיר כיון דהוי בכל שנה ואיכא למיפרך על מילה ושאר קרבנות שכן תדיר ובש"ס לא חש לדקדק כל כך דה"נ לא מסיק
מיהו התנא קרא דכתיב
מהקפה משום שאינו שוה
כולכם
חייבין בכבודי. מאני ה' דסיפא דקרא קדריש וא"ת ומנלן
מידי למ"ד ט) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הוה:
ביה בהדיא בעי למנקט:
בכל ותימה דאמרינן בפ'
שני נזירים (נזיר נז:) לימא
מה לפסח שכן כרת שאם
דקאי טפי אשבתות מכבוד אב ואם וכן בסמוך גבי מקדש וי"ל דכבוד הקב"ה הוי טפי בשמירת שבת מבשאר מצות דמעיד על המקום
הקפת [כל] הראש תנאי
לא יעשה אותו בי"ד יתחייב
שברא העולם כדאמר בעירובין (דף סט:) ובחולין (דף ה.) דמחלל שבת ככופר במעשה בראשית ועוד אני ה' משמע דקאי אמורא
היא דת"ר ראשו מה ת"ל
כרת. אבל במילה לא יתחייב
דכתיב באב ואם ובמקדש כלומר מוראי למעלה ממוראכם כדאמר במדרש והתקדשתם והייתם קדושים יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני
כו' יכול אף מצורע כן
כרת אם לא מל בשמיני
ת"ל ראשו. ותניא אידך
ומ"מ פריך למסקנא מה
קדושתי למעלה מקדושתכם וא"ת ולמה לי קרא בכבוד אב ואם דלא דחי שבת דבלאו קרא נמי לא דחי שהוא ואביו מוזהרין על השבת
ראשו מה תלמוד וכו' יכול
למילה ופסח שכן כרת
כדאמר בפ"ק דקידושין (ד' לא.) גבי אביו אומר השקני ואמו אמרה השקני הנח כיבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבין בכבוד
אף נזיר מצורע כן ת"ל
שאם לא יעשה אותם
אביך וכן אביך אומר השקני ומצוה לעשות הנח כבוד אביך ועשה מצוה שאתה ואביך חייבין לעשות מצוה וי"ל דמהכא ילפינן התם:
וכו' מאי לאו תנאי היא
לעולם יתחייב כרת דכתיב
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. פירוש דמהכא ילפינן דבעלמא דחי דלא איצטריך הכא למכתב דלא
דמר סבר הקפת כל הראש
(בראשית יז יד) וערל
שמה הקפה כו' עד דמסיק
זכר אשר לא ימול ונכרת
דחי דמהיכא תיתי דמפסח ומילה ותמיד לא אתי דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד דאדרבה נילף ממקדש
דכ"ע הקפת כל הראש
מעמיו: ת"ל את שבתותי
והבערת בת כהן דלא דחי והא דקתני יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת דמשמע דאי לאו קרא ה"א דדחי לאו דוקא אלא
שמה הקפה ומקשה מאן
תשמרו ומקדשי תיראו אני
דמוקים לקרא למדחי לא
ה' וא"כ ר"ל דאע"ג דאיש
כלומר אפילו את"ל דדחי הא כתיב אני ה' כדפי' לעיל גבי שומע אני ואם תאמר היכי מוכח מהכא דבעלמא דחי ואיצטריך עליה
תעשה ועשה לאו גרידא
אמו ואביו תיראו ואת
למיסר דהשתא קרא דהכא לא איצטריך לגופיה אלא לאשמועינן דבעלמא דחי נימא עליה להיתירא והשתא איצטריך קרא דהכא
מנא ליה. דאין לומר נימא
שבתותי תשמורו. וא"ת
לגופיה ולא נילף מעשה דייבום וי"ל דאפי' נימא דעליה להיתירא לא איצטריך קרא דהכא דלא מצינו למילף מעשה דייבום דמה לכבוד
מכ"ש דאיכא למפרך מה
ואימא איפכא דאע"ג דאת
לנזיר שכן ישנו בשאלה
שבתותי תשמורו איש אמו
אב ואם שכן הכשר מצוה ועוד (ז) אדרבה ממקדש והבערת בת כהן הוה ילפי' דלא דחי ועוד מייבום ליכא למילף דבשבת איכא סקילה
ומשני יליף מגדילים ומשמע
ואביו תיראו ויהיה כיבוד
אע"ג דבעריות נמי איכא בחמותו וכלתו שריפה וסקילה כי נימא עליה להיתירא לא נימא אלא באחות אשה ודכוות' דליכא סקילה ושריפה דלא
אבל למאן דמוקים לקרא
[אב ואם] דוחה את השבת.
הוקשו להיתירא אלא לאיסורא וכן סבר רבא לפר"י $(לעיל ד' ג) וא"ת אכתי הא איצטריך לגופיה דסד"א דהואיל והוקש כבודם לכבוד המקום
למדחי לאו גרידא דהיינו
וכ"ת דכל היכא דאיכא
הך דמוקים ראשו למצורע
לאקושי לקולא ולחומרא
לידחי
לחוד לא קשה לתלמודא
לחומרא מקשינן הא חומרא
מנא ליה דדחי לאו גרידא דיליף ליה מהכא וא"כ קשה דהכא משמע דלא ילפינן מיניה משום שאינו שוה בכל. וי"ל דודאי לעולם
דאתי לידי קולא היא דדרשינן מיניה הא בעלמא דחי דלחומרא דידיה לא אצטריך. וכ"ת דאית לן למדרש טפי מרישיה לסיפיה
הך תנא דראשו למצורע צ"ל דיליף עשה דחי לאו גרידא מהכא ומגדילים דאי מגדילים לחוד ה"א כדרבא דלעיל להכי אצטריך ראשו
ולא מסיפיה לרישא דהא הכא בסמוך גבי מקדש דריש מסיפיה לרישיה. וי"ל דהכא דריש ליה הכי משום דכתיב אני ה'
דמצורע ואי מראשו דמצורע הוה פרכינן ליה מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל. אבל כיון דחזינן לאו שאינו שוה [בכל] דדחי מהקפה
דמשמע שיהיה מוראי למעלה ממוראכם כדאמרי' במדרש והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ ז) יכול כמוני ת"ל אני ה'
מעתה יש לנו לומר דגם בשוה בכל דחי מגדילים ולא נדרוש גדילים לכדרבא והתם קאמר למאי דמוקים לקרא למדחי לא תעשה
קדושתי למעלה מקדושתכם. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי אין לפרש [ד]אם לא כתב ואת שבתותי