החולץ ליבמתו
פרק רביעי יבמות
מג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
במקום
שמותר לכבס. גרסי' ול"ג לספר דהא אמרינן בירושלמי
רבי לא שנאה. רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא
צא א מיי' פי"א מהל'
א) [עירובין צב. נדה סב:],
ב) [עי' תוס' נדה סב: ד"ה
כלים הלכה ד:
רצה לסותמה: רבי חייא. תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה
במועד קטן לגיהוץ ולתספורת שלשים יום והר"ר יעקב
צב ב ג מיי' שם הלכה ג
ר"ח], ג) כלים פי"ג מ"ח,
בברייתא: שתים טמאות. דחזו למילתיה: אחת טהורה. דלא חזי
מאורליינ"ש הביא מהך גרסא דאשה מותרת בנטילת שער וכן איתא ועיין שם בכ"מ:
ד) כתובות ס:, ה) תענית
למידי: אחת בפני עצמה. שאינה תחובה במסרק: טמאה. שראויה
צג ד מיי' פי"א מהלכות
בה"ג ועוד מצינו למימר ט)דהתם אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת
כו:, ו) [רש"ל], ז) [וחוץ
רש"ל], ח) [לעיל לה.],
גירושין הל' כו סמג
לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט
באבל דהכי כתב בעל ה"ג כשם שאסור
ט) בתוס' הרא"ש גורס
עשין נ טוש"ע אה"ע סי'
וכי רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו אמר ליה
זו מזו: אחת מבינתיים. שמכל ג'
לגלח במועד כך אסור י) לגלח בימי
א)
ב)
הכא אליבא וע"ש, י) [ליטול
יג סעיף א וסעיף יא:
צד ה מיי' פ"ה מהל'
הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי:
אבלו דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר
והא תנן מסרק של פשתן שניטלו שיניו
צפרנים במועד רש"ל],
ג)א
כ) [לגלח בימי אבלו כך
תעניות הלכה ו סמג
היתה החיצונה אחת. מהשלימות הללו
כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו
ונשתיירו בו שתים טמאות ואחת טהורה
אסור ליטול צפרנים בימי
עשין מד"ס ג טוש"ע א"ח
אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו
שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה
אבלו. רש"ל], ל) [והאריכות
וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות
סימן תקנא סעיף ג:
צה ו מיי' וסמג שם
רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק
וכשם שאסור ליטול צפרנים במועד
בזה מבואר בתוס' מ"ק כג.
כ)
של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים טהור
ב
ד"ה כל], מ) [ועי' אריכות
טוש"ע א"ח סימן
של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו
כך אסור בימי אבלו דברי רבי יהודה
בתוספות מו"ק כג. ד"ה כל
תקנא סעיף ב [ברמב"ם
נשתיירו בו ג' במקום אחד טמא היתה החיצונה
וטהור: למלקט. מלקחים שקורין
ר' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת
שלשים וכו'], נ) [ועיין
ליתא גם ברי"ף והרא"ש
אחת מהן טהור ניטלו ב' ועשאן למלקט
תוספות מגילה ה: ד"ה
השמיטו ועי' ב"י סימן
טנל"ש: לנר. לנקר את הנר: ולמיתוח.
שער לאחר ז' ומיהו אין נראה דשמא
❖
ממעטין],
תקנ"א טעם להשמטה זו]:
טמאות אחת והתקינה לנר או למיתוח
לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין
אשה דשריא באבלה שריא נמי בתשעה
צו ז מיי' פ"י מהלכות
טמאה וקי"ל דאין הלכה כאותה משנה אמר
עורות במסמרים: טמאה. לקמן
באב וכן ר' יוסי דשרי לספר באבילות אישות הלכה יד טור
❖
ש"ע שם:
שרי נמי בתשעה באב ועוד נראה
פריך דהא תנא רישא כולן אחת
ליה בר מינה דההיא דר' יוחנן ור"ל דאמרי
(א)
גליון הש"ס
דלרבי יוסי נמי אסור לספר דמסתמא
אחת בפני עצמן טמאות ואע"ג דלא
תרוייהו זו אינה משנה מ"ט אמר רב הונא
רש"י ד"ה מקום שמותר
התקינה: הא. דקתני שתים טמא
יליף פרע פרע מנזיר וכל ראשו הוא
וכו' אבל כבוס לא. עי'
בר מנוח משמיה דרב אידי בריה דרב איקא
תוספות ישנים (המשך)
מו"ק דף יט ע"א ברש"י
דשריא לגלח דניוול הוא אבל לספר
בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן
❖
משום דקשיא רישא לסיפא דקתני של צמר
ד"ה שמנה ימים וצ"ע:
דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל
אסור וכן משמע מתוך הלכות גדולות
כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז
טפי מכלהו כדאמרינן בד'
שניטלו שיניו אחת מבינתים טהור הא
בו מכוונות הן לסרוק: והא. דקתני
שהבאתי וא"כ לא גרסינן הכא לספר
אחין (לה.): ומה במקום
נשתיירו בו שתים במקום אחד טמא והדר
שאסור לכבס ולספר כגון
דגילוח כל הראש לא מיקרי סיפורל):
שלש אין שתים לא בברייתא ולא
הגהות הב"ח
בשבת שחל ט' באב להיות
שמותר
תני נשתיירו בו ג' טמא ג' אין שתים לא ומאי
לכבס. אחר שבעה
בחיצונות ו)[ממש] דהא אמרינן היתה
(א) רש"י ד"ה טמאה
בתוכה מותר לארס נראה
חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן
ותוך ל' והא דמשמע
קושיא דלמא הא בגווייתא הא בברייתא
וכו' רישא כולן שניטלו
דל"ג לספר שהרי איך
אחת אחת: (ב) ד"ה
אמרי' מקום שמותר לספר
המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות
בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף כג.) דאבל
אלא מהכא דקתני וכולן שניטלו אחת אחת
רובו של וכו' שלם הס"ד
כגון ג) כל ימי אבלות א"א
כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי
אסור לכבס כסותו במים היינו תוך ז'
ואח"כ צ"ל ד"ה ביום
לומר כן שהרי כן שהרי
בפני עצמן טמאות ואע"ג דלא התקינה אימא
תשעים. יום השלמת ג'
האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל
דדוקא גיהוץ אסור תוך שלשים יום
אסור לספר כל שלשים יום
סיפא אחת והתקינה לנר או למיתוח טמאה
❖
חדשים הס"ד:
כדילפינן פרע פרע מנזיר
שתים לא חזו ולא מידי: ל"א והוא
ומיהו גיהוץ דידן שרי כדאמרינן בפ"ק
ולפי הספרים שגורסים
התקינה אין לא התקינה לא אמר אביי ומאי
עיקר בגווייתא וברייתא. שתי שורות
דכתובות (דף י:) דגיהוץ שלנו ככיבוס
לספר י"ל דמיירי באשה
שלהם ואין להאריך : מאי היא
קושיא דלמא הא בקתייהו הא בלא קתייהו
דשריא בנטילת שער כל ל'
שינים יש למסרק של צמר חיצונות
מ)
לעזי רש"י
יום ודוחק הא דמנא לן
א"ר פפא ג ומאי קושיא ודלמא הא בקטינתא
דתנן. למאי דפרישית דבאיבול פליגי
ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה
❖
דאסירא נטילת שער באשה
שנל"ש [טינליי"ש]. צבת.
הא באלימתא אלא משום דמסיימי בה דווקני
תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא
רבי יהודה ורבי יוסי קשה דנוקי הא
בשבת שחל ט' באב להיות
בתוכה הלא אין זה לה אלא
יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום
דשרי לארס בתשעה באב כרבי יהודה
זו דברי ר"ש שלח ר' חייא בר אבין מארסין
ניוול לגלח שערה וי"מ
מוסף רש"י
אחד והפנימיות דיין בב': בקתייהו.
דשרי נמי באבל וכי תימא מ"מ תקשה
תוך ג' וכן עושים מעשה וכן היה ר' אלעזר
דאשכחינן דמותר לספר
שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית
ליה שסברת רבי יוסי הפוכה מדרבי
ובחמישי מותר. אם
תוך ל' יום בתכפוהו אבליו
מלמדנו משום רבי חנינא הגדול רובו של
אבל בשבת שחל ט' באב
חל תשעה באב בערב
לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר:
יהודה דר' יהודה מחמיר טפי בכיבוס
ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם אמימר
להיות בתוכו סברא הוא
שבת מותרין לכבס בחמישי,
אלימתא. עבות ואינם צריכות בית
מבאירוסין ולרבי יוסי איפכא ע"כ אין
לאסור משום דלא צריך רק
וכשחל ט' באב בד'
שרא ליארס ביום תשעים אמר ליה רב אשי
יד: זו דברי ר"ש. ולאו סתמא הוא:
הש"ס חושש בכך דהא לקמן בעי
להמתין מעט שיעבור ט'
בשבת לא איצטריך למיתני
לאמימר והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו
באב אבל באבלות שרי להקל
דמותרין כדאמרינן בגמרא
וכן עושין מעשה. כלומר כך ראיתי
למימר דתנאי היא וי"ל דאין נראה
שערו בתכפוהו אבליו.
לא שנו אלא לפניו כו'
צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו
❖
(תענית כו:). מנהג חכמים עושים: רובו של. חדש
להש"ס ששום תנא יחלוק אמתני' דשרי
משמע הכא בתוך ל' יום
לארס בט' באב אם לא ימצא ברייתא
וחוץ מיום שנתארסה בו ההוא לענין מינקת
ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם :
מותר לכבס וא"ת הא
(ב)
אמרינן אבל אסור לכבס
והלכתא. מניקה צריכה להמתין כ"ד
בפירוש דהא לקמן כשמצא ברייתא
איתמר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו ד)צריכה
כסותו במים וי"ל התם
תוס' חד מקמאי
חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה
נמי בהדיא דקתני ממעטין מליארס
מיירי תוך שבעה אבל לאחר
להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ
גריס הרב אלפס אמר רב
שבעה שרי ועתה אף גיהוץ
מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ
דוחק ומוקי לה בסעודת אירוסין כי
מיום שנתארסה בו והא ההוא דעבד סעודת
שלנו שרי דגיהוץ שלנו
נחמן ק"ו ומה במקום
מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה
היכי דלא תפלוג אמתני' [דהתם]:
ככיבוס שלהם דהכי אמרינן
שאסור לספר ולכבס מותר
אירוסין ביום תשעים ואפסדיה רבא לסעודתיה
מלישא וליתן מלבנות ולנטוע.
בו. (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי
התם (כתובות י:) וא"ת הא
לארס מקום שמותר לספר
ההיא סעודת נשואין הואי והלכתא צריכה
ד
אמרינן דא"ר שמעון בן
ולכבס אינו דין שמותר
חוץז) מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא
בפרק בתרא דתענית
אלעזר לא אסרו אלא לכלים
לארס ומוכח מהכא
להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ
אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי
בירושלמי מוקי בבנין ונטיעה של
חדשים וגם קאמר התם
שהאשה מותרת לספר
מיום שנתארסה בו וצריכה להמתין ג' חדשים
הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו
שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי"מ
אביי נפק בחומרתא
בשבעת האיבול והכי
סומקתי ורבא נפק בגידא
איתא באבל רבתי ורש"י
דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון
כדאמר בארבעה אחין)ח): ק"ו. רב חסדא
חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו:
דסרבלא משמע דגיהוץ
ז"ל גריס ומה במקום
מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר
צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא
חוץ מן האלמנה וכו': אמר רב חסדא ק"ו
בבבל לא שרי וי"ל דהתם
שאסור לכבס מותר לארס
ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני
סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן
מיירי שהיו שם הכלים
במקום שמותר לכבס אינו
ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום
מגוהצים מארץ ישראל א"נ
דין שמותר לארס ול"ג
לקמן [ע"ב] כמה איבול שלה שלשים יום:
קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימיםנ):
שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס מאי
יכול להיות שיש מקומות
לספר: ומאי דאיסתפקא
ומה
במקום שאסור לישא וליתן.
במקום שאסור לכבס. שבת שחל ט'
בבבל שיש בהם אומנים כמו
לרב אלפס בעובד כוכבים
היא דתנן שבת שחל תשעה באב בתוכה
ה)ה
באב להיות בתוכה: מותר ליארס.
וא"ת מה לקודם דקודם שמותר
בארץ ישראל. ועתה יש לנו
ועבד הבא על בת ישראל
אסור לספר ולכבס ובחמישי מותר מפני כבוד
לאסור כל שלשים יום
אם הולד פגום לכהונה או
דאירוסין לאו שמחה נינהו: מקום
לספר ועוד תימה דתספורת יהא אסור
דאמרינן בתוספתא כל
לא תימה הוא מאי ספיקא
השבת ותניא קודם הזמן הזה העם ממעטין
שמותר לכבס. תוך ל' יום של אבל
בקודם דקודם מק"ו דשלשים יום
ו
שלשים לתכבוסת וא"כ נהי
איכא דמילתא פסיקא הוא
נמי דגיהוץ שלנו ככיבוס
דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה
דאבילות שמותר לישא וליתן או משא
בעסקיהם מלישא ומליתן מלבנות ולנטוע
ק"ו מאלמנה ועוד דגריס
שלהם מ"מ אסור דהא אף
בפ' כיצד לימא קסבר
ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ'
ומתן ליתסר בשלשים יום דאבילות
ז ומארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת
כיבוס שלהם אסור ועתה
רבינא עובד כוכבים ועבד
ואלו מגלחין (מו"ק דף כג.) $ אבל
מק"ו דתספורת בקודם דקודם או
יש להזהר בכיבוס שלנו דהוי
הבא על בת ישראל הולד
אירוסין כי תניא ההיא קודם דקודם (תניא)
לבן ביותר והוי כגיהוץ
כשר נהי דממזר מיהא לא
כיבוס לא דהא תספורת גופה אי
תספורת לישרי בשלשים יום של
אמר רבא וקודם דקודם נמי ק"ו ומה במקום
ואסור ככיבוס שלהם ולכן
הוי ישראל פסול מיהא
לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא
אבילות ולפי המסקנא ניחא:
יש להחמיר ולתת חלוק לבן
ליקרי הלכך מילתא
שאסור לישא וליתן
מותר ליארס מקום
ולית שלו לחברו ללבשו טרם
מיתסרא: קודם הזמן הזה. קא ס"ד
פשוטה היא שהולד פגום
❖
שמותר לישא וליתן אינו דין שמותר ליארס לא תימא דרבי יוסי
ילבשנו וכן נהגו העולם:
לכהונה:
קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל
לישא וליתן. ר"ל משא
אומר כל הנשים
יתארסו אלא אימא כל הנשים ינשאו
להיות בתוכה ממעטין כו': ומארסין.
ומתן של שמחה דומיא
ולית
דלאו שמחה היא ומצוה קעביד: כי תניא
דלבנות ולנטוע דמפרש
תוספות ישנים
התם (מגילה ה:) כגון
ההיא. דמארסין: קודם דקודם. קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק"ו:
אבורנקי של מלכים: וקודם
והא בברייתא. פי' הא
אלא דקודם נמי ק"ו ומה
דאמרי' שלש א) (או שתים)
במקום שאסור לישא וליתן דהיינו קודם דקודם מותר ליארס וא"ת וליפרך מה לקודם דקודם שמותר לספר תאמר באבלות שאסור
מיירי בברייתא פי' ולא בחיצונות ממש דהא אמרי' (קמייתא) [דהיתה] החיצונה אחת מהן טהורה אלא באותן המשוכות כלפי
הראש (כזה). י"מ בברייתא בשורה החיצונה ובגוייתא מיירי בשורה הפנימית דאינם משוכות כלפי בית יד המסרק ולא חזו כולי
לספר וי"ל דלמסקנא ניחא ד) דאבלות ישנה מתחלה ועד סוף אבל אין להקשות דלשתרי תספורת כל ל' יום מק"ו דקודם דקודם
האי הלכך שלשה ב) (לא) דחזו במקצת אבל שתים לא חזו מידי [עוד יש לפרש גוויתא וברייתא] כי שתי שורות יש למסרק של צמר שאסור לישא וליתן ומותר לספר ל' יום של אבלות כו' אינו דין שמותר לספר דזה אינו יכול להיות דהא ילפינן פרע פרע מנזיר
לאסור כל ל' יום ואם תאמר ותספורת תיאסר בקודם דקודם בק"ו דאבלות שמותר לישא וליתן ואסור לספר וכן נמי משא ומתן
חיצונה ופנימית והחיצונה עיקר המלאכה תלויה בהם והפנימית לקלוט את הצמר שלא יפול הלכך בחיצונות צריך שלש במקום אחד
והפנימית דיין בשתים: מתני' כל הנשים יתארסו אנשואות קאי וחוץ מן האלמנה אתא לאשמעינן ולאו אארוסות ולמעוטינהו מלינשא
ליתסר כל שלשים יום של אבלות מק"ו מקודם דקודם דמותר בתספורת ואסור לישא וליתן וגם בזה יש לומר דלמסקנא ניחא הכל:
א) צ"ל הא דאמרינן שלש אבל לא שתים מיירי בחיצונות. ב) נראה דצ"ל הלכך אם נשתיירו שלש במקום אחד טמא דחזו במקצת וכו'.
ג) אולי דצ"ל כגון בל' יום של אבילות א"א לומר כן שהרי אסור לספר כל ל' יום.
ד) צ"ל דשאני אבילות חדשה מאבילות ישנה.