בתולה נשאת פרק ראשון כתובות
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
פטור. וקיימא לן פטור ומותר לכתחלה ביציאות שבת
גבי בעילה אית לן למשרי אע"ג דליכא צערא כיון דלא הוי פסיק
כו
א)
א
ב)
קשיא למאן דאסר דהאי נמי להוציא דם הוא: התם. גבי ליחה:
רישיה לענין פתח כיון דאפשר להוצאת דם בלא עשיית פתח
ג)
פקיד. כנוס ביחד: ועקיר. כולו מן הבשר ועומד לצאת: הכא.
כדמוכח לעיל ומשני הכא פקיד ולא עקיר דקסבר דם חבורי
ד) ה)
כז ב
דם בתולים: פקיד הוא ולא עקיר. לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים
מיחבר והוא הדין דהוי מצי
לשנויי דלפתח הוא צריך אלא לפי מאי
ו)
ז)
אע"פ שאינו מחובר כשאר דם
דקים ליה דלדם הוא צריך משני ליה
כח ג
ח)
האברים אלא כנוס מיהו דומה
ותימה דהא שמואל במלאכה שאינה
❖
פטור התם פקיד ועקיר הכא פקיד ולא עקיר
למחובר הוא שאינו מוכן לצאת
צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה
רבי אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת
כליחה: אתפסוה מטלטלי. תנו לה
כדאמרי' בפ' ח)הנחנקין ובפ'
אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובתה
כט ד
תורה אור השלם
מטלטלין תחת ידה במשכון לשיעבוד
כל התדיר ועוד דמדבר
אמר להו א אתפסוה מטלטלין רב זביד
כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה
שאין מתכוין דשרי ר"ש ה"ל לאקשויי
1. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא
שרא למיבעל בתחלה בשבת איכא דאמרי
קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
בשעבוד קרקעות: מאי דעתיך.
ולא ממלאכה שאינה צריכה לגופה
מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
רב זביד גופיה בעל בתחלה בשבת רב
למישרי ביו"ט יותר מבשבת: לצורך.
כיון דרוב בקיאין ולא הוי פסיק רישיה:
כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה
מתוך שהותרה לצורך. פירוש
ל ה
יהודה שרא למיבעל בתחלה ביו"ט אמר רב
אוכל נפש כגון שחיטה: מוגמר.
בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל
נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה
פפי משמיה דרבא לא תימא ביו"ט דשרי
לצורך אוכל נפש הותרה
בשמים על האש לגמר את הכלים
שמות יב טז
לָכֶם:
ואת הבגדים: עליך אמר קרא לכל
נמי שלא לצורך אוכל נפש ובלבד
הא בשבת אסור דהוא הדין דאפילו בשבת
2. וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים
נפש דבר השוה לכל נפש. מותר.
שיהא צורך הנאת היום או צורך
מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ
נמי שרי ומעשה שהיה כך היה רב פפא
❖
לא ו ז
רות ד ב
פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:
קיום מצוה ביו"ט כההיא דהוצאת
ובעילה שוה לכל אבל מוגמר אינו
משמיה דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור
אלא למפונקים: ומי איכא הוראה
קטן למולו וספר תורה לקרות בו
א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך
לב ח
לאיסור. ומי קרי איסור הוראה.
ולולב לצאת בו אבל
מוסף רש"י
שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא
משום דכל אדם רשאי להחמיר
שלא לצורך היום כלל לא כמו הוצאת
פטור.
לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר
והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפי'
אבנים דמיחייב והאופה מיו"ט לחול
לג
ט
(שם
ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך
מן הספק שאין ההלכה ברורה לו
לרב חסדא דאמר לוקה
קז.) הורה רבי כר'
הוא בא ואוסר אבל המתיר סומך על
משום דלית ליה הואיל ושחיטת עולת
❖
הותרה נמי שלא לצורך אמר ליה עליך
יעקב.
שמועתו או על סברת חכמתו והיא
נדבה דשרי לב"ה היינו
אמר קרא 1 אך אשר יאכל לכל נפש דבר
(חולין יד:)
הוראה: הורוה ב"ה. משנה היא
משום שלא יהא שלחנך מלא ושלחן
השוה לכל נפש אמר ליה רב אחא בריה
תוספות רי"ד
במסכת נזיר בהילני המלכה שיצא
רבך חסר ומוצא חמץ בתוך ביתו
דרבא לרב אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי
בנה למלחמה ונדרה שבע שנים
דאמרינן בפ"ק דפסחים
א"ל והא לא כתיבא
ביו"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ דאסור
כתובה ואסרו חכמים
בנזיר ז) בחוצה לארץ ועלתה לארץ
דכופה עליו כלי ולא שרינן לשורפו
לשהות אדם את אשתו
למשחטיה אמר ליה אנא דבר הצורך לכל
הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים
משום מתוך היינו משום דאסור
שעה אחת בלא כתובה
נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא אמר
אחרות: חוט השדרה שנפסק ברובו.
לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור
א"ל אתפסוה מטלטלי
שיעור כתובתה. פי' שיהיה
טריפה: טעונה ברכה. ברכת
רבי יעקב בר אידי הורה רבי יוחנן בציידן
לטלטלו אבל אין לומר דאיירי
משכון בידה עד שיכתבו
חתנים: בועז אלמון הוה. דאמר
כשביטלו דמכל מקום מדרבנן מצוה
אסור לבעול בתחלה בשבת ומי איכא
לה שטר כתובתה: א"ר
חלבו א"ר אדא בר זבדא
לשורפו והוי צורך היום דבמצוה
מר אבצן זה בועז וכבר היו לו ל'
הוראה לאיסור אין והתנן הורוה בית
אמר רב א' בתולה וא'
דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר
בנים ושלשים בנות בבבא בתרא
הלל ב שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות
אלמנה טעונה ברכה [כל]
: האמרת שבעה. דמדאינה
מתוך והא דפליגי ב"ש וב"ה
שבעה. פי' טעונה ברכות
ואי נמי כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק
ג
כל ז' ימים ולקמן מוקי לה
במבשל גיד הנשה ביו"ט
טעונה דקאמר רב הונא אוקימנא
בדאיכא פנים חדשות: ומי
ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפי' ניקב
ואכלו דלב"ש דלית להו מתוך לוקה
דאינה טעונה שבעה מכלל דטעונה
אמר רב הכי והא"ר הונא
הורה רבי כר' יעקב אמר רב הונא אין
ולב"ה דאית להו מתוך אינו לוקה
דקאמר רבי
אבא שבעה:
אלמנה אינה טעונה ברכה
כל ז' אלא יום א'. ל"ק כאן
מברכין הלכה כר' יעקב רב נחמן בר יצחק מתני
צריך לומר אע"ג דלא חשיב אוכל נפש
בבחור שנשא אלמנה כאן
משום איסור דרכיב עליה מכל
הכי אמר ר' אבהו שאל ר' ישמעאל בן יעקב דמן צור את רבי יוחנן בציידן
באלמון שנשא אלמנה.
מקום צורך היום הוא כיון דאכיל
מיתיבי מברכים לבתולה
ואנא שמעי מהו לבעול בתחלה בשבת ואמר ליה אסור והלכתא מותר
ד
ז' ולאלמנה יום א' מאי
ליה ונראה לר"י דהוצאת תינוק לטייל
לבעול בתחלה בשבת: אמר רבי חלבו אמר רב הונא א"ר אבא בר זבדא
לאו לאלמנה שנשאת
הוי צורך היום ומיהו הוצאה לצורך
לבחור. לא לאלמון. אבל
אמר רב אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה ומי אמר רב הונא
נכרי נראה דאסור ומה שנהגו עתה
לבחור מאי ז'. א"ה
הכי והאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה לא קשיא כאן בבחור
ליתני מברכין לבתולה ז'
להוציא לצורך נכרי היה נראה לרשב"א
ולאלמנה שנשאת לבחור
שנשא אלמנה כאן באלמון שנשא אלמנה ואלמון שנשא אלמנה לא
משום דרשות הרבים דידן לא הוי
ז' ולאלמנה שנשאת
והאמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה
לאלמון יום א'. מילתא
אלא כרמלית דאין רחבין ט"ז אמה
ה
פסיקא קתני ליכא בתולה
שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו ובועז
וגבי יו"ט לא גזור רבנן כי היכי דלא
2
דבצירא מז' פי' ואפילו
תקון רבנן עירובי חצירות ביו"ט
אלמון שנשא אלמנה הוה מאי אינה טעונה ברכה דאמר רב הונא אינה טעונה
נשאת לאלמון. וליכא
אלמנה דבצירא מיום א':
כדמשמע בריש פרק שני דביצה
ברכה כל ז' אבל יום אחד טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו חכמים
ו
אלא הא דתניא שקדו
דאמר יו"ט שחל להיות ערב
על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג' ימים במאי אי בבחור האמרת
חכמים על תקנת בנות
שבת כו' רבי אומר מערבין עירובי
ישראל שיהא שמח עמה
שבעה אי באלמון האמרת יום אחד איבעית אימא באלמון יום אחד לברכה
ז
ג' ימים במאי אי בבחור
חצירות אבל לא עירובי תחומין לפי
הא אמרת ז' אם באלמון
ח ושלשה לשמחה ואיבעית אימא ט בבחור שבעה לברכה ושלשה לשמחה
שאתה אוסרו בדבר האסור לו ואי
הא אמרת יום א'. איבעית
מיתיבי
אתה אוסרו בדבר המותר לו אלמא
אימא בבחור ז' לברכה וג'
לשמחה איבע"א באלמון
לא תקון עירובי חצירות ביו"ט והוא הדין דלא גזרו בכרמלית והא דקיימא לן בפרק אמרו לו ובפרק קמא דביצה
יום א' לברכה וג' לשמחה:
דיש עירוב והוצאה ליו"ט נראה דאיירי בעירובי תחומין ושוב חזר בו דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי כמו
שפירשתי במסכת שבת ועוד נראה דהא דקיימא לן דיש עירוב והוצאה ליו"ט בעירובי חצירות מיירי מדבעי למימר בפרק אמרו לו
דאין עירוב והוצאה ליוה"כ מדתנן התם אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב וכן בביצה בעי למידק דאין עירוב
והוצאה ליו"ט מדשרו בית הלל להוציא קטן ולולב והיינו עירובי חצרות דהשתא מוכח לה שפיר מדשרו הוצאה דלא גזרו רבנן אעירובי חצירות
אלא משום הוצאה אבל עירובי תחומין אין עניינה להוצאה והא דקאמר ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו היינו משום דמותר להוציא
לצורך: אלא מעתה יהא מותר לעשות מוגמר ביו"ט. ואם תאמר לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא
דב"ה הכי הוא ויש לומר שהיה סובר דטעמא דבית הלל משום דאין עירוב והוצאה כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך
עלה דלמא לרב פפי לא שמיע לה ועוי"ל שהיה סובר הותרה שלא לצורך ובלבד שיהא דבר הרגיל ולהכי פריך דזה אינו רגיל טפי
ממוגמר: אמר ליה אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא וצבי צריך לכל נפש. וכן ביאה וקשה לר"י דאמר בסוף פ"ב דביצה
מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ומסיק דאסור הא הכא שרי משום דצריך לכל נפש וי"ל דהכא דוקא בבעילה ראשונה דמצוה היא דהוי
צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום ועי"ל דכיבוי הנר מפני דבר אחר הוי כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור וכן
מוכח התם דפריך עלה מהא דתניא דמכבין את הבקעת כדי שלא יתעשן הבית ומשני ההיא רבי יהודה היא דשרי מכשירי אוכל נפש
והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן למיעבד סעודה בשבת:
כי קאמינא לרבנן:
במקהלות