נד:
נערה
שנתפתתה פרק רביעי כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ארבע
מאה זוזי מן חמרא לברת. וא"ת דבפרק התקבל
ארבע מאה זוזי מן חמרא. משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל
קכט א
א) ב)
היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה: מפסדה מזוני.
גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי נפק אמר
ג) ד)
מרבה לאכול: דנייחד לה. בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל
הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דהרפניא וקאמר התם
ה)
א ב
דלא קנה רבי אבינא דחמרא לא קאמר דמי חמרא
עליה דאפי' גבי כתובה תנן
הכותב כל נכסיו לבניו
ו) ז)
לא קאמר אלא מחמרא קאמר ואין
וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה
סברא לחלק בין מחמרא למן חמרא
כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה
ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת אייקר חמרא
ח)
ב ג
ויש לומר דהתם נמי מסיק מחמרא
עליה אע"פ שלא כתב לה. לישנא
אמר רב יוסף רווחא ליתמי קריביה דרבי
לייפות את כחו: דנייחד לה
אחרינא דהוי ליה כמחלק נכסיו על
יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה
ארעא למזונה. אע"ג דלעיל
פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוה
❖
ג ד
מזוני אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו
נתחרט ר' יוחנן על מה שהשיאן עצה
ואין הבנות והאשה
להו משעבדי $
איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא
ניזונות ממשעבדי: כל שכן שריבה
הכא אין גנאי כיון דבדעתה תלוי
אם תרצה לקבל: למזונות ריבה
למזונה אתו לקמיה דריש לקיש אמר להו
גליון הש"ס
לה מזונות. אם אמר קרקע זו
ד ה
כל שכן שריבה לה מזונות אמרו ליה והא
רש"י ד"ה דנייחד לה וכו'
לה מזונות כו'. תימה דבפ' המקבל
למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו
ואין הבנות והאשה
רבי יוחנן לא אמר הכי אמר להו זילו הבו
ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים
מסיק דלא שנא אמר
ה ו
ניזונות ממשעבדי.
טלי קרקע זו להעדפה דאי לשעבדה
לכתובתה ל"ש אמר בכתובתה ארבע
לה ואי לא מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו
❖
למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים
מאה זוזי דאינון מאתן גבי הבו לה
אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו מה
ו ז
לכך: שכנגדי. אנוש כערכי וראוי
ארבע מאה זוזי לברת ויש לומר
אעשה שכנגדי חלוק עלי אמר רבי אבהו
לחלוק עלי: במזונות. בחוב מזונות
דהכא דווקא לפי שהיא מוחזקת
מוסף רש"י
לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אמר
במזונות אמרינן למזונות ריבה לה
שיש ליך עלי משמע שזו תהא
שכנגדי.
א למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות
מזונות אבל התם אין הבת מוחזקת
פרעון לכך:
ז ח
(לקמן פד:)
קצץ לה מזונות:
אי נמי התם לא הוה ליה למימר אלא
הדרן עלך נערה
הדרן עלך נערה
שנתפתתה
הבו לה ארבע מאה זוזי ומדקאמר
הדרן עלך נערה
ח ט
גובה את הכל.
אף
על פי. אם רצה. בגמרא פריך
לכתובתה משמע דעם של בעל קאמר
אף
פשיטא: שלא כתב לה.
דליהוי ארבע מאה זוזי אבל הכא
על פי שאמרו בתולה גובה מאתים
❖
(ב"מ
דצריך לפרש למזונות יש לחלק:
תוספת דמדעתו אלא על מנת לכונסה:
❖
ואלמנה מנה ב אם רצה להוסיף אפי'
יז:)
והיא כותבת. אע"פ שלא נתקבלה
הדרן עלך נערה
מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה
מאה
מוחלת וכותבת בלשון שובר:
תוספות רי"ד
בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את
אף
גמ' רצה לכתוב לא קתני. אי תנא
על פי. אם רצה להוסיף אפי'
תוספות רי"ד (המשך)
את עצמו פי' והגזבר בא
הכל רבי אלעזר בן עזריה אומר גמן הנשואין
למשכנו על ערכו הקצוב מאה מנה מוסיף. תימה
לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהיה
אע"פ שאמרו בתולה
גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה
התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה
דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה
לו בפרשה לפי שניו אין
גובה מאתים ואלמנה מנה
לו לגזבר לא בכסות אשתו
אם רצה להוסיף אפילו
מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא
מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא
ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה
מאה מנה יוסיף נתאלמנה
ולא בכסות בניו ולא
דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתובה
דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו
על מנת לכונסה רבי יהודה אומר אם
בצבע שצבען לשמן ולא
או נתגרשה בין מן
בסנדלים חדשים שלקח
האירוסין בין מן הנשואין
שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם
לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו
רצה כותב לבתולה שטר של מאתים
גובה את הכל ראב"ע
לשמן פי' אע"פ שלא
הוא מסייע ליה כו': תנאי כתובה.
נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם
והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה
לבשם עדיין כיון שלקחן
אומר מן הנשואין גובה
משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה
תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן
או צבען לשמן קנו אותם
הכל מן האירוסין בתולה
מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים
גובה מאתים ואלמנה מנה
במתנה אלמא אין שמין
דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם
מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל:
לכסות אשה כשמואל א"ל
שלא כתב לה אלא ע"מ
זוז רבי מאיר אומר ד כל הפוחת לבתולה
למוכרת ולמוחלת. מוכרת כתובתה
משעבד דבר שלא בא לעולם כיון
רבא לר"נ וכי מאחר דתנן
לכונסה. פי' נתאלמנה
ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת
דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן
או מוחלת כתובתה מחלה ומכרה
וכו' היכא דקדים וכ'
מתני' כוותיה דשמואל
זנות: גמ' פשיטא מהו דתימא קיצותא
לה תוספת מן האירוסין
אמאי הל' כוותיה דרב א"ל
במי שמת אבל אותו
את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא
לכעורה כשמואל נקטה.
ומ"ה אמר ת"ק דגובה את
שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה
אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה
עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו
הכל דכיון דכתב לה הכל
פי' לאדם כיעור שאינו
מאתים: למורדת. דתנן בפרקין
אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו
לפי תנאו והא דאוקימנא
מעיין ומדקדק לפום
קמ"ל: [אם רצה להוסיף כו']: רצה לכתוב
ריהטא נראה לו כשמואל
לעיל הל' א' זה וא' זה
דבר שלא בא לעולם ושאל ר"י לרבי
המורדת על בעלה פוחתין
לה לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע
מן הנשואין ה"מ לטרוף
ס"ל מתני' דעירובין אבל
אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה
לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת
לקוחות מזמן נשואין שלא
כי מעיינת ביה שפיר
ליה לר' איבו אמר רבי ינאי דאמר ר' איבו
בפרק השוכר את הפועלים
עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד
הל' כרב מ"ט כי אקנו
כתב לה אחריותא אלא
אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי
לה אדעתא למיקם קמיה
משעת חופה ואילך אבל
ה
דתניא מתנה שומר חנם
מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת
מן המחוררין גובה אף
פי' ומתכבד בהן לפיכך
נפקא מינה ו למוכרת ולמוחלת ז למורדת
פוחתין והולכין: ולפוגמת. בפרק
להיות כשואל ופריך במאי בדברים
אין לו בכסות אשתו
מן האירוסין ור"א פליג
ולפוגמת לתובעת
ולעוברת על דת
וכו'. אדעתא למשקל
ואמר דמן האירוסין לא
הכותב תנן הפוגמת כתובתה
ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין
ח
ט
גביא אלא מנה מאתים
ומיפק לא אקני לה.
לשבח
אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים
לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה
פי' כגון אלמנה שהולכת
ולא תוספת שלא כתב לה
אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה
תוספת נמי שאמרה לשם פרעון
ונשאת לאחר: כלתי' דר'
תוספת מן האירוסין אלא
ע"מ לכונסה וזה שכתב לה
אלישוב הוה תבעה כתובה
ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא
התוספות התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען
מיתמי הות ממטיא לה
מן האירוסין כדי להבטיחה
בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה: לתובעת.
דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא שקנו
לב"ד א"ל זילא מילתא
שכך הוא עתיד להוסיף
מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו
שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת
לה אבל מנה מאתים גביא
דתיזלי הכי לבישתינהו
בין אם נאמר שיש כתובה
וכיסיתינהו לכולהו אתו
תוספת נמי אין לה מזונות: עוברת על דת.
להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי"מ
בפרק המדיר
לקמיה דרבינא א"ל הל'
לארוסה בתנאי ב"ד אע"ג
דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי
שאמרו עליה תצא שלא בכתובה לא
תימא כתובת
דלא כתב לה בין אם נאמר
כוותיה דרב דאמר אלמנה
הודה שיש לו נכסים ואע"פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין
מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה:
דוקא שכתב לה שאין
שמין מה שעליה: ההוא
דאמר נדוניא לברת פי'
לומר שם לא כתב לה
כמאה עדים דמי ומטעם זה אור"ת שכותבין בהרשאות והקניתי
לשבח
אלא ע"מ לכונסה שהדבר
שכ"מ היה וצוה שיתנו
לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע"פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה
עדים דמי ז):
ידוע שאם יכניסנה יש לה
מנכסיו נדוניא לבתו והי'
למורדת. אליבא דר' יוסי לא איצטריך דאפי' לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה דהא אמר לקמן במתני' לעולם פוחת והולך
קצובים להן בגדי הנדוניא
מנה מאתים ולמה כתב לה
מקודם לכן אילולי שתגבה
כמה מלבושים כמה קשרי
שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה אלא לרבנן איצטריך שאינו פוחת אלא כתובה דתוספת נמי
מן האירוסין אבל התוס'
הראש זול נדוניא פי'
ולפוגמת.
איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת
ככתובה:
שבשעת צוואה היתה
שאינו ידוע אלא אחר
בשטר אחר : ולתובעת. פירש בקונטרס שאם תבעה תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרי לקמן
הנדוניא נקחת במאתים
שיכנוס שהוא תלוי ברצון
ח)
האיש אם ירצה יוסיף ואם
ועכשיו נקחו במנה: אר"א
בפרק אלמנה משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת דיש
ב"א פורנא ליתמי. פי'
לאו לא יוסיף. אמרינן
ולעוברת
על דת. דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי
לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה:
הריוח ואע"ג דא"ל כי אמר
לא כתב לה אלא ע"מ
לכונסה והבטיחה מקודם
אביה למיתב לה נדוניא
תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו
מידע ידע דבמאתן מזבנא
לכן כמה יוסיף לה אם
אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא
ומאתן זוזי שבק לה השתא
יכנוס: פשיטא פי' ובמאי
לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא
דתנן בפ"ק ב"ד של כהנים
נמי כי זל שיתנו לה מאתן
היו גובין לבתולה ד' מאות
זוזי אפ"ה ל"ל אלא נדוניא
פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית
הנקחת במנה וה"ה נמי אם
זוז ולא מיחו בידם חכמים
אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת:
לא אמרינן פשיטא שהן היו
הוקרה הנדוניא שחייבים
ולשבח כותבין לבתולה ד' מאות
לקנות לה היקרים כפי מה
שנמכרים עכשיו: ההוא
זוז והוא נראה שמוסיפים
על דברי חכמים ואדרבה הי' ראוי למחות בידן אבל זה שאינו כותב לבתולה אלא מאתים כדברי חכמים אם רוצה להוסיף משלו
דא"ל ד' מאות זוזי מן חמרא לברת איקר חמרא אמר ר"י (דניחא) [רווחא] ליתמי וימכרו היין ויתנו לה ד' מאות זוז ול"א
פשיטא שהוא יכול להוסיף מ"ד קיצותא הוא דעבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל. פי' מנה מאתים אין טפי לא שלא
כבר זכתה בשעת הצוואה היין שוה ד' מאות זוז ואם הוקיר הוקיר לבת: קריביה דר"י הוות להו אתת אבא דהות (קמרוחה)
[קמפסדה] מזוני אתו לקמי' דר"י בעוד שהי' אביהן שכ"מ א"ל זילו אמרו ליה לאבוכון דליתיב לה ארעא למזונה אתו
לבייש את מי שאין לו להוסיף קמ"ל אם רוצה להוסיף וכו': רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף. פי' אי הוי תני לכתוב לא
הוה שמעי' מינה שתהא התוס' קרויה כתובה אלא במתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנא להוסיף משמע נוספת על
לקמיה דר"ל אחר שמת ועשה הצואה כר"י א"ל כ"ש שריבה לה מזונות דהכי קא"ל אם לא יתנו לך מזונות מרווחים
הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא. מסייע ליה לר"א דאמר ר"א תנאי כתובה. פי' התוס' ככתובה דמי פי' דכי היכי
כמו שאת רגילה עמי גבי מזונותיך מזו הקרקע: א"ר אבהו לדידי מפרשא ליה מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה. אמר
במזונות קצץ לה מזונות ומכאן מוכח דר"י ס"ל כשמואל דאי כרב יתנו לה כתובתה ויסלקוה מעליהן: הדרן עלך נערה
דאמרת לעיל לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה חייב תוספת נמי כיון דאמר הכי והכי אוסיפ' לה אע"פ שלא כתב לה חייב.