אף על
פי פרק
חמישי כתובות
סד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
משום דרב זביד גברא רבה הוא. ולא יערער על דברינו מחמת
ונראה לר"ת דהכי פירושו בעינא ליה ואינה רוצה להתגרש בלא כתובה
קב א
א) ב)
ג)
ענותנותו: מפכיתו דינא. לחובתו: ומשהינן לה. אולי תחזור בה:
ומצערנא ליה עד שיגרשנה ויתן לה כתובה אבל אמרה מאיס עלי ולא
ד)
תריסר ירחי שתא. ותו לא: שתבע הוא. והיא מורדת: תבעה
בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר
ה)
קג ב
היא. והוא מורד: אין נזקקין לה. לכתוב לה אגרת מרד להוסיף על
שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה
ו)
כתובתה. ולקמן מסיק פירושא ואזיל
הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה
❖
קד ג ד ה
משום דלא מפקדא אפריה ורביה:
שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה
משום דרב זביד גברא
רבה הוא אפכיתו ליה
לארוסה מבעי ליה. וכותבין אגרת
גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו
לדינא עילויה האמר רב כהנא מיבעיא בעי
על הבעל: דלא מפקדת. בפריה
לגרשה מר זוטרא אמר כייפינן לה
הגהות הב"ח
לה רבא ולא פשיט השתא דלא אתמר לא
קה ו
ורביה כדאמרינן ביבמות :
דהויא כמחילה בטעות והיינו כפיה
(א) תד"ה
הכי ולא הכי א תפסה לא מפקינן מינה לא
חוטרא לידא. רוצה אני שיהא לי בן
דעל ידי כך תשאר תחת בעלה שלא
דא"כ לדבריו
תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה תריסר
אפילו בלא אמתלא
ב
שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום
ברצונה כי בעלה לא יגרשנה כיון
קו ז
הוה לן למימר דכופין
ירחי שתא אגיטא ובהנך תריסר ירחי שתא
❖
מותי יקברני: תבע לחלוץ. והיא
שחייב ליתן כתובתה ואין חילוק למר
דהתם אין כותבין
לית לה מזוני מבעל אמר רב טובי בר קיסנא
אפילו בלא אמתלא
אינה רוצה אלא להתייבם נזקקין לו
זוטרא בין מורדת דבעינא ליה
משום דמצות חליצה
לכתוב אגרת מרד עליה: אין נזקקין
אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה
ומצערנא ליה בין אומרת מאיס עלי
קודמת
תוספות רי"ד (המשך)
לו. לפי שאין מתכוין לשם מצוה
ור"ח נמי פירש דאין כופין הבעל ליתן
(ב) בא"ד
ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם
יכול לישא אשה אחרת
גט וגם בקונט' לא פי' שיכופו הבעל
וכמשנה אחרונה ואמרינן ליה זיל
מיתיבי אחת לי ארוסה ונשואה אפילו נדה
ליתן גט: משום דרב זביד גברא
עד שלא יפטור לזו
נסיב אחריתי: אסתירא. סלע
אפילו חולה ואפילו שומרת יבם לא קשיא
ויוציא זו ויתן לה
❖
מדינה: פלגא דזוזא. זוז צורי שהוא
רבה הוא אפכיתו לדינא עילויה. וא"ת
כתובתה שאין בית דין
כאן שתבע הוא כאן שתבעה היא דאמר רב
יכולין לקונסה בכתובתה
כיון דלא פשיט המע"ה וכיון
שש מעה כסף נמצא טרפעיק שלשה
תחליפא בר אבימי אמר שמואל ג תבע הוא
מאחר שהיא טוענת טענת
מעות: מעה וחצי ליום. לששת ימי
דתפסה לא מפקינן מינה וי"ל דהוה
אונס וזה הפתרון הוא
מוסף רש"י
נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה במאי
נמי שיראי טובא דלא הות תפיסה
המעשה ומשבת לא יהבינן לה כדאמר
נכון שאין לזוז ממנו.
אחת לי.
ולפי"ז הפתרון היכא
אוקימתא להא דשמואל בשתבעה היא האי
לקמן: מאי שנא איהו דיהבינן ליה
ובלישנא קמא קאמר משום דרב זביד
שאומרת מאיס עלי לא
דשבת. כשהיא מורדת עליו דהא
גברא רבה אחנפיתו ליה משום הך
כותבין אגרת מרד על ארוסה לארוסה מיבעי
הוי מורדת וא"כ כשבא
שירא דהות תפיסה ובאיכא דאמרי
שבעה טרפעיקים טרפעיק ליום:
(לעיל סג.) ארוסה.
לגרשה נותן לה כתובה
ליה הא לא קשיא תני לארוסה מאי שנא
(שם)
ותוספת שהרי התוספת
כשכר שבת. [כמו שמשתכר בשבת]
קאמר משום הנך שיראי דלא הות
שומרת יבם דלא דאמרינן לה זיל לא מפקדת
חוטרא לידא.
כותב אדם לאשתו בעבור
תפיסה אלא הבעל היה תפוס:
גזרה משום מקח וממכר ושכירות:
חיבת ביאה וכבר בא
מה ארוסה נמי נימא לה זיל לא מפקדת אלא
תבע
לחלוץ נזקקין לו. פי' בקונט'
(יבמות
עליה ואימתי אין לה
בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה ה"נ שומרת
סה:) מצות חליצה
תוספת כשמגרשה משום
והיא אינה רוצה אלא להתיבם
קודמת למצות יבום.
מורדת שכך היא תקנות
יבם בבאה מחמת טענה אלא אידי ואידי שתבע הוא ולא קשיא ד כאן לחלוץ
וכן תבע לייבם פירוש והיא אינה רוצה
הגאונים שתוספת אין
וכאן לייבם דאמר ר' פדת אמר ר' יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין
אלא לחלוץ ותימה דמאי קא פריך
לה אבל כתובה יש לה
(בכורות יג.)
אבל עכשיו שמגרשה
נזקקין לו מאי שנא לייבם דלא דאמרינן ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי לחלוץ
לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי
אסתירא.
משום טענה ולא הוי
ליה איתתא אחריתא ויחלוץ לה וי"ל
נמי נימא ליה זיל ונסיב איתתא אחריתי אלא דאמר כיון דאגידא בי לא קא
מורדת אפילו תוספת יש
ה
(גיטין מה: וכעי"ז
לה שהרי אינו מגרשה
שאינו רוצה לחלוץ שלא יצטרך ליתן
יהבו לי אחריתי הכא נמי כיון דאגידא בי לא קא יהבו לי אחריתי אלא אידי
❖
קדושין יא:)
כתקנות הגאוני' שנאמר
כתובה ועי"ל תבע לחלוץ והיא אינה
ואידי שתבע לייבם ולא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה
כתובה יש לה תוספת אין
רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וכן תבע
לה): כלתי' דר"ז אימרדא
דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשום
ו
הות תפישה חד שיראי
לייבם וכן הא דאמר כאן שתבעה היא
תוספות רי"ד
יתיב אמימר ומ"ז ור"א
מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשום מצוה ז אמרו מצות חליצה קודמת
והוא אינו רוצה לא לחלוץ ולא לייבם ואין
ויתיב ר"ג גבייהו וקאמר
מסורא ומסיק תלמודא
למצות יבום: עד מתי הוא פוחת וכו': מאי טרפעיקין אמר רב ששת
להקשות א"כ מאי פריך שומרת יבם
מרדה הפסידה בלאותי'
ולא היא סייעתא דשמיא
קיימים א"ל ר"ג משום
הואי פי' ואין ללמוד
אסתירא וכמה אסתירא פלגא דזוזא תניא נמי הכי ר' יהודה אומר שלשה
נמי בבאה מחמת טענה מאי איריא
דר"ז גברא רבא הוא
מאותו מעשה אלא כיון
בבאה מחמת טענה אפילו אינה באה
טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי לכל יום אמר ליה רבי חייא בר יוסף
מחניפיתו ליה והאמר ר"כ
שתובעת גירושין לא
נמי תיקשי ליה מדתנן בהחולץ
מיבעי בעי ליה לרבא ולא
כייפי' לה (אבל הרב
לשמואל מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה
איפשטא ומאי דתנן עד
פי' דאדרבה להקל באו
חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך
דשבת איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא
כנגד כתובתה כל הכתוב
עליה ולא להחמיר וכך
המצוה או כנוס או פטור וקאמר בגמ'
בשטר הכתובה משמע
היא משמעות הדברים:
מיחזי
דחוזרין אצל גדול למיכפייה אלמא
ואפילו נכסי נדוניתה
ה"ד מורדת שכופין אותה
אלא קא מבעי ליה
על הפסד כתובתה לרבנן
בתבעה היא נמי כייפינן ליה אפילו אינה באה מחמת טענה דאיכא למימר דכייפינן ליה אבל אין נזקקין לכתוב עליו איגרת מרד להוסיף על
כדאית להו ולרבותינו
די"ל דוקא מידי דמיחסר
מאי
כתובתה אי נמי משום דהיא גופה איכא לפרושי בבאה מחמת טענה לכך נקט למיפרך מהאי טעמא: שנא לייבם דלא. וא"ת ו)אי מילתיה
כדאית להו דאמרה בעינא
גוביינא כגון שנאבדו
ליה ומצערנא ליה שאין
או שבלו שאינו משלם
דר' יוחנן לפי משנה אחרונה כדמשמע פשטא דמילתא א"כ מאי פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה איתתא אחריתא והא לייבם
בעלה מאוס בעיניה
לה הפחת שלהן אבל
לא נוכל לכוף אותה לפי משנה אחרונה ואי לחלוץ והלא הוא אינו רוצה לחלוץ אלא לייבם ומאי שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא וי"ל
בין תובעת גירושין בין
מה שהן קיימים דקיימו
דמעיקרא ס"ד מילתיה דרבי יוחנן לפי משנה ראשונה ומשום הכי פריך דאפילו לייבם נמי נוכל לכופה ולבסוף דמשני כאן כמשנה ראשונה כאן
אינה תובעת גירושין
בעיני' ולא מיחסרא
הואיל ואין בעלה מאיס
גוביינא לא הפסידה א"ד
כמשנה אחרונה מילתיה דר' יוחנן נמי לפי משנה אחרונה נזקקין לחלוץ ואין נזקקין לייבם וה"ה דאכתי הוה מצי לשנויי כאן לחלוץ כאן לייבם
בעיניה ודאי כופין אותה
כתובתה קאמר ואע"פ
כרבי יוחנן ואידי ואידי לפי משנה אחרונה אלא דניחא ליה לאוקמא תרווייהו כשתבע לייבם דדומיא דארוסה קתני שתובע לכנוס והיא
ע"י הפסד כתובתה כדי
שהן קיימים. איכא דאמרי
מורדת. ר"ת. וק"ק דאיך תיסק אדעתין למימר דאתי לפי משנה ראשונה אדרבה לפי משנה ראשונה איפכא מסתברא לייבם נזקקין לו לחלוץ
שתתפייס עם בעלה אבל
יתבי וקאמרי מרדה לא
אמרה מאיס עלי שבעלה
הפסידה בלאותיה קיימים
אין נזקקין לו וי"ל דאפי' לפי משנה ראשונה נזקקין לו לחלוץ משום דבדידיה תלי רחמנא אם לא יחפוץ האיש כדאמרינן בהחולץ
א"ל ר"ג משום דר"ז
מאיס בעיניה לא כייפינן
אבל לייבם ס"ד שאין מוסרין אותה לייבם על כרחה אי נמי י"ל תבע אף לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם דווקא אין נזקקין לו:
לה ע"י הפסד כתובתה
גברא רבא הוא אכפיתוהו
ודיני חליצה ויבום. פירש בקונטרס בהחולץ גבי הא דמייתי התם מתניתין דבכורות משנה ראשונה ואחרונה
אלא מניחין אותה במרדה
לדינא עלוי' והאמר ר"כ
מיבעי' בעי ליה רבא
דכיון דבעלה מאיס
דמייתי הכא ואמר רב עלה דאין כופין ופירש בקונטרס דאפילו למשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת אין כופין אותו לחלוץ היכא
בעיניה אנוסה היא בדבר
ולא איפשטא ליה ומסיק
דניחא לתרוייהו ליבומי דנימא תרוייהו לאו למצוה מכווני ופגע בערוה אלא אי בעי מייבם אע"ג דמצות חליצה קודמת ומיהו היכא דאיהו
ולא מדעתה עושה כן
תלמודא והשתא דל"א
צבי ובעי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינן לאטעויי מטעינן ליה לא מצינן לאטעויי כייפינן ליה לחלוץ
הלכתא לא כמר ולא
ואפילו אשה כשרה אי
אפשר להבעל לשנאוי לה
כמר תפשה לא שקלי'
דאמר רב ששת בפ"ק דיבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו כו' ולא תימא מוכה שחין דווקא
ואע"פ שאין שום מום
מינה לא תפשה לא יהבין
אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דתנן בהמדיר מעשה בצידון בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר
ניכר בו הרבה פעמים
לה ומשהינן לה תריסר
לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן והלכתא כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת
אשה מואסת בבעל ואע"פ
ירחי שתא אגיטא וזהו
שאין שום מום ניכר בו
דין המורדת מכח ההלכה
יבם מכל הני טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דניחא להו לתרוייהו עכ"ל ואור"י דמה שהביא
וזה דומה לאדם שאין
כמו שאמרנו וראיתי כתוב
ממוכה שחין ומבורסי אינה ראיה דדוקא מוכה שחין ובורסי דהוו מהנך דכופין אותו להוציא ומה שהביא נמי מאין כותבין אגרת מרד על
יכול לאכול מאכל השנאוי
לר' שרירא גאון ז"ל
לו ונתעב עליו ואין
וששאלתם אשה היושבת
שומרת יבם לאו ראיה היא (א) דהתם אין כותבין אפילו בלא אמתלא משום דמצות חליצה קודמת וא"כ לדבריו אפילו בלא אמתלא הוה לן למימר
שום דרך כאן לכפויה
תחת בעלה ואמרה לו
דכופין ואדרבה יש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה הוא למה ליה למימר דאין כותבין אגרת מרד עדיפא מינה ה"ל למימר דכופין אותו
כ"א לעשות דרך בקשה
גרשני איני רוצה לשבת
לחלוץ ואמרינן נמי בשמעתין תבע לייבם אין נזקקין לו משמע אין נזקקין לו לכתוב אגרת מרד אדרבה נזקקין לה וכייפינן ליה ולהכי נראה לר"י
ולפתותה אולי תחשוק
עמך חייב לה כלום
בו ואדרבה אם היינו
מכתובתה או לא וכגון זו
דרב איירי בכל ענין דודאי בכל ענין אין כופין ואף לפי' ר"ת דמפרש דאמר רב אין כופין קאי אמשנה ראשונה דאין כופין לייבם אע"פ שמצות
אי הוה מורדת אי לא. כך
יודעים בוודאי שטעמה
יבום קודמת ונ"מ בזמן הזה היכא שידוע לנו שמתכוונין למצוה כגון אותן שבאין לחלוץ דאותן ודאי אין מתכוונין לא לשום נוי ולא לשום אישות
אמת שהוא מאוס בעיניה
ראינו ששורת הדין היתה
אבל היכא דלא ברור לן שמתכוונין למצוה כופין במילי ומרחיקין אותן מן היבום דקי"ל כאבא שאול כמו שפירשנו ביבמות
ולא נתנה עיניה באחר
מעיקרא שאין מחייבים
את הבעל לגרש את אשתו
היינו כופין הבעל להוציא
וגם לפירושו אם תבע לייבם לא כייפינן ליה לחלוץ אלא מטעינן ליה אם אינה חפצה אבל אם (ב) אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ נראה דכופין:
כי הך דתנן לקמן בפרק
אם תבעה גירושין חוץ
מיחזי מאותן שאמרו רבותינו
המדיר ואלו שכופין אותן
מהו שכופין אותן להוציא וכשהאשה נמנעת מן התשמיש ומן המלאכות שחייבת לעשותן לו זו היא המורדת
להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו אלא משום דהכא אנו מסופקים
בטענתה שכיון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים י"ל שמא עיניה נתנה באחר (שהיא) [ומשום זה היא]
שפוחתין לה מכתובתה בכל שבת ושבת וצריכה התראה ואח"כ תקנו תקנה אחרת שיכריזו עליה ד' שבתות זא"ז
אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא אבל מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה
ושולחין לה מב"ד הוי יודע שאפילו כתובתך ק' מנה הפסדת ואמרינן עלה ארמב"ח פעמים שולחים לה א' קודם
אמת דלב יודע מרת
נפשו אלא מפתין אותה שמא תחשוק בה ואם רואין שאינה מתרצה בדבר אין ב"ד
הכרזה וא' אחר הכרזה כל אלה לענין מה ששם לה בעלה על עצמו ואינו מצוי בעינו או מה שבלה ואבד
נזקקים לכופה דשמא
אנוסה היא ושמא גם היא
עציבה בדבר שבעלה
מאוס בעיניה
ואי משום עיגון הבעל
מנדוניתה ומתכשיטי' שהן נצ"ב שצריך הבעל לשלם לה דמיהן מפני שאחריות עליו היו
פוחתין מאשה על האיש