המדיר פרק שביעי כתובות
עז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אבל
במומין גדולים כופין אותו להוציא. גבי איש ליכא למימר
נכפה. חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא: כמומין שבסתר
ס א
א) ב)
דמי. לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות: מתני' מומין
דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי'
בריש מכילתין : כופין אותו להוציא. נראה לר"י דיוציא
גדולים. מפרש בגמרא: גמ' נולדו. משנשאה: ומי אמר ר' יוחנן
ג) ד)
הכי. דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר:
ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה
סא ב ג
ה)
ערב וצידן וראיה אחרונה. ערב בגט
דמשמע בסוף הבא על יבמתו
ו) ז)
פשוטכ). צידן במי שאחזו קורדיקוסל).
דנותן כתובה אע"פ שמגרשה
ונכפה כמומין שבסתר דמי והני מילי
א
סב ד ה
ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה
בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא
ח)
דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה כמומין
ט)
שבגלוי דמי: מתני' האיש שנולדו בו
אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה:
בוררמ) ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו
סג ו
י)
ב
סבורה הייתי שאני יכולה לקבל.
בראשונה ולא באחרונה אמרו לו
מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג
קצת תימה דאם כן כל
הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו':
בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים
סד ז
מתני' בעל פוליפוס. מפרש
אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה
כופין אותו להוציא: גמ' רב יהודה תני
כ)
בגמ': המקמץ והמצרף נחשת. מפרש
כתובה שתאמר איני יכולה לקבל
ל) מ)
נולדו חייא בר רב תני היו מ"ד נולדו כ"ש
נ)
ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש
בגמ'. וכולן מפני שאומנות מסרחת
סה ח
ערמה אין לה כתובה: אלא לרב
ס)
היא: שממקתו. לשון המק בשרו
היו דקסברה וקיבלה מאן דאמר היו אבל
גמ'
יהודה קשיא. תימה דאמאי לא משני
לא פסק פומיה.
:
נולדו לא תנן אמר רבן שמעון בן גמליאל
סימנא דשמואל ריח הפה אמר: לא
דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל)
בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים
סו ט
פסק פומיה מכולי פירקין. תמיד
המקמץ צואת כלבים היינו בורסי
כופין אותו להוציא בשלמא למ"ד נולדו היינו
היה שגור בפיו: תיקשי לך מתני'.
קטן דבפרק מי שמתו
דשאני בין גדולים לקטנים אלא למ"ד היו
דקא חשיב להו בתרין: נ)מקמץ צואת
משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד
סז י
מה לי גדולים מה לי קטנים הא סברה
כלבים. לא ידעתי ס) מה צורך בה
עורות דתניא התם לא יקרא אדם
❖
וקיבלה כסבורה היא שיכולה לקבל ועכשיו
❖
קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים
אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם
אין יכולה לקבל (א) ואלו הן מומין גדולים
ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן
הבגדים לפני כבוסן יום או יומים:
ליתני
תוספות רי"ד (המשך)
נשא אשה
בשלמא מתני' לא קשיא. אברייתא
לתוכן עורות:
פירש רשב"ג [כגון] ניסמית עינו נקטעה ידו
תורה אור השלם
ושהה עמה עשר שנים. וא"ת דתקשי
דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי
החמור תפוש בפרתו שעל
ונשברה רגלו אתמר ר' אבא בר יעקב
1. בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד
בעל הפרה להביא ראיה אלא
ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו
הכי קאמר אחד בורסי קטן דהיינו
אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג רבא אמר רב
ג
אפילו אם היה הוא תפוש
כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה:
❖
מקמץ ואחד בורסי גדול: בורסי
דתניא נשא אשה ושהה
משלי כט יט
כגון שמכרה לו במנה ותפש
נחמן הלכה כדברי חכמים ומי א"ר יוחנן
קטן. שהוא עני ויש לו עורות מעט:
עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי
לו קנין שכ"מ שעומד החמור
הכי והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן
הוא ברשותו על הלוקח
הכי גרסינן תנאי היא דתניא מקמץ
לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש
להביא ראיה ואי לא מייתי
בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה
הגהות הב"ח
זה בורסקי ויש אומרים זה המקמץ
דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא
ראיה יהיב דמי לבעל החמור
כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה
(א) גמ'
צואת כלבים והכי גרסי' לה בתוספתא.
בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין
מפני שהספק נולד ברשותו
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן: מתני'
של לוקח שמשעה שתפש לו
אבל התם דקתני יוציא משום ביטול
והא דרבי יוסי ברבי יהודה מלתא
בעל החמור קנין עמד החמור
אחריתי קאמר ושם היא שנויה: חשלי
פריה ורביה לא משמע דכופין:
ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין
ברשות הלוקח והילכך על
ד
❖
הלוקח להביא ראיה והכי
דודי. מחשלין ומרדדין נחשת ועושין
הדרן עלך המדיר
ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת
מוכח לקמן מדאותבינן ליה
ממנו יורות ומסריח הוא: מעיקרו.
והבורסי בין שהיו עד שלא נישאו ובין
ממתני' דאמרי' המע"ה ואי
ממקום מוצאו מן הארץ: אכסוהו
דלא יהיב טבח דמי בעל
מוסף רש"י
משנישאו נולדו ועל כולן אמר רבי מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא
בהמה מייתי ראיה ומפיק
שערי. האכילוהו שעורים כבהמה.
זה המקמץ צואת כלבים.
ואמאי ספק ברשות טבח
שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ה וחכ"א
כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה
אתיליד ומתרץ דיהיב טבח
מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו מעשה בצידון
כוסס: וקאמר לה. להא מילתא
דמי והוא נקרא המוציא וה"ה
נמי דאי לא יהיב דמיה עליו
בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר
דרב: משמיה דר' יוחנן. דאיהו נמי
ו
אין אדם דר
להביא ראיה ואי לא מייתי
לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל: גמ' מאי בעל פוליפוס
(חגיגה ד.)
כרב סבירא ליה: אין מעשין. אין
עם נחש בכפיפה.
ראיה חייב למיפרע לבעל
כופין להוציא: אין כופין. דלא כפינן
(לקמן פו:)
הבהמה כיון שהספק נולד
אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה רב
ברשות הטבח ומאי פסקא
אפריה ורביה: ואלו שכופין. הני
❖
אסי מתני איפכא ומנח בה סימנא שמואל לא פסיק פומיה מכוליה
סתמא דמילתא בעל בהמה
(לעיל עב.)
אין אפריה ורביה לא: בשלמא לרב
דלא יהיב איניש דמיה לא
פירקין: והמקמץ: מאי מקמץ אמר רב יהודה זה המקבץ צואת כלבים
אסי. לא תקשי הא דלא חשיב
יהבינן ליה מרשותא. וכ' ר"י
מיתיבי מקמץ זה בורסי ולטעמיך תיקשי לך מתניתין המקמץ והמצרף
ז"ל איכא למ"ד ליתא להא
תוספות רי"ד
פסולות במתניתין דאיכא לשנויי:
דרמי דהא אותבינן עליה
נחושת והבורסי בשלמא מתניתין לא קשיא כאן בבורסי גדול כאן בבורסי
דרבנן קתני. הנך דאיסורא דידהו
ואע"ג דפריק ההוא פריקא
נמצא דם ולא נמצא שם גלד
קטן אלא לרב יהודה קשיא תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסי ויש אומרים
לא כתיבא באורייתא: ליתני נשא
אע"פ שיש ג' ימים שמכרה
שינויא בעלמא הוא ולא
לו הדבר ספק שי"ל אחרי
סמכי' עליה אלא בין נולד
אשה ושהה כו'. דמדאורייתא לא
זה המקמץ צואת כלבים: והמצרף נחושת והבורסי: מאי מצרף נחושת
הספק ברשותו בין שלא נולד
שמכרה לו הטריפה וי"ל נמי
מיחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה
רב אשי אמר חשלי דודי רבה בר בר חנה אמר זה המחתך נחושת
טרם שמכרה לו הטריפה
ברשותו המע"ה ואי לא יהיב
ואע"ג דאיכא ג' ימים שמכרה
טבח דמי בעל בהמה צריך
אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר
מעיקרו תניא כוותיה דרבה בר בר חנה איזהו מצרף זה המחתך נחושת
לאתויי ראיה ואיכא מ"ד האי
לו ול"א מדלא איגלד שמא
דכל כמה דאיתא להא גביה לא
מעיקרו אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר'
בתוך ג"י ניקב שיש נקב
מתני' דכלה כיון דמסייע ליה
נסיב אחריתי: הא במילי. אפריה
שאינו מגליד לימים רבים
לרמי ב"י ממילא שמעינן
אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד
ז
ולא ברירה לן אלא בפחות
דפירוקא דרמי דוקא היא
ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא
ולאו שינויא בעלמא דאי
מג' ימים לא מגליד. וה"ה
שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי סליק
רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי
לא תימא הכי קשיא הל'
נמי אם נמצא גלד ויש לו
רבי זירא אשכחיה לרבי בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי
רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל:
אהל' הלכך הל' כרמי וכלשון
יותר מג' ימים שמכרה לו ויש
ראשון נ"ל דכי היכי דמילתא
ספק בדבר ואין ידוע אימתי
התם יוחנן אמר ליה על דא אכסוה שערין לאלעזר בבבל אמר רב יהודה אמר רב
דר"י לא מיתוקמי' שפיר ה"נ
נטרפה אם קודם שמכרה
אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן
ח
מילתא דרמי לא מיתרצה
או אחר שמכרה שאין ברור
שפיר ולא הוי כלה סייעתא
לנו שהגלד בג' ימים נעשה
הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין
לא לר"י ולא לרמי לר"י לא
לא פחות ולא יותר אלא
כופין אותו ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפילו נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו תנן
הוי סייעתא דמי קתני במתני'
שבפחות אינה נעשת אבל
ט
כלה בבית אביה לקידושין
על היתר ספק הוא. והאי
אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא
ולכתובה קתני דבעי לאתויי
דאמרת המע"ה לא תימא ר"י
לרב תחליפא בר אבימי ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו אמר רב נחמן לא
אב ראיה ומפיק אבל קידושין
הוא ולא ר"ג אלא אפילו ר"ג
שהן תחת ידיו לעולם אימא
מודה דאע"ג דלמוכר אין לו
קשיא הא במילי הא בשוטי מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטי
י
1
לך דלא בעי מייתי ראיה
חזקה דגופא למימר אוקי
וה"ה ה"נ גבי פרה כיון
בהמה אחזקתה וכשירה הות
שבעל החמור תפוש בה לא בעי ראיה ועל בעל הפרה להביא ראיה ולרמי נמי לא הוה סייעתא דרמי בסייעתא אליבא דרבא דתלי
בשעת מכירה אפ"ה כיון דלא טעין טענת ברי אלא טעין שמא מודה בזה ר"ג דל"א בתר חזקה דגופא כדאמרי' לעיל אלא הדרא
טעמא מפני הספק ברשותו והא דר"א פליג עליה ותלה טעמא דמתני' משום דהוי מנה לאבא בידך אבל אי הות בוגרת אע"ג
לדינא דהמע"ה. וסתמא קאמר כן אי לא יהיב טבח דמי בעל בהמה מייתי ראיה ומפיק וכן אי יהיב טבח דמי מייתי ראיה ומפיק
דנולד ס' ברשותה אזלינן בתר חזקה דגופא וקי"ל הל' כר"א דהוא בתרא הילכך ה"נ אע"ג שנולד הספק ברשות לוקח אי לא יהיב
מבעל בהמה ואי לא מייתי ראיה מחזיק בעל בהמה בדמים אלמא אע"פ שהדבר ידוע שאלו הדמים של טבח היו לא מצרכי'
ליה מנה על בעל החמור להביא ראיה וכפשטא דמתני' דמחט קבעינן הלכתא דכל שהוא ממע"ה ואי יהיב טבח דמי שלו הראיה
לבעל הבהמה להביא ראיה אלא לטבח שהוא מוציא מחבירו וה"נ במחליף פרה בחמור כיון שהוא תפוש בפרה על בעל הפרה
ודלא (כרמי) [כרב יהודה] ואי לא יהיב דמי על בעל הבהמה להביא ראיה ודלא (כר"י) [כרמי] וה"ה ה"נ הוי דינא בחמור שאם
שהוא בא להוציא להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה יחזיק הלה בפרתו ותירץ דלא יהיב טבח דמי ובעל הבהמה הוא המוציא אבל
משך בעל החמור את הפרה על בעל הפרה להביא ראיה ואי לא משך כגון שהיה בקנין על בעל החמור להביא ראיה ומתני' דכלה
לעולם אי יהיב דמי על בעל הבהמה להביא ראיה. ואקשי' ומאי פסקה למה שנה המוציא על בעל בהמה לבדו (איזה) [דאטו]
לא דמיא להאי דינא כלל משום דבהאי דינא לא אזלינן בתר חזקה דגופא משום דהוא טענת שמא ומודה בה ר"ג ובמתני' דכלה
קים לן דטבח בכל זימנא באשראי זבין זמנין דיהיב דמיה והוי הטבח מוציא. ואתא רמי ב"י ואמר לא תציתו ליה להני כללי דכייל
דאי טענת ברי [לא] אזלי' בתר חזקה דגופא משום דהוי מנה לאבא בידך כדתרצה ר"א דהוא בתרא: וחכ"א בד"א וכו' במומין
יהודה אחי משמיה דשמואל הכי א"ש כל שנולד ס' ברשותו עליו להביא ראיה פי' אע"ג דבעל החמור מוחזק בדבר הידוע שהוא
שבגלוי ראה ונתפייס הוא אבל ר"מ סבר שאפילו במומין שבגלוי יכול לטעון ולומר סבר הייתי שאני יכול לקבל כדאמרי' בגמרא
של חבירו כיון שהספק נולד ברשותו של בעה"פ שהרי אחרי שמשך את הפרה נולד לנו זה הספק על בעל הפרה להביא ראיה
לקמן במילתיה דרשב"ג וזה ששתקתי לא שנתפייסתי בהן ומחלתי שחזקה אין אדם מתפייס במומין אלא סברתי שעכ"ז אסבול
ומתני' דכלה מסייע ליה דהוא אליבא דר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא היכא דטענה טענת ברי ומ"ש רישא מסיפא הרי גם ברישא
מאהבתה אבל עכשיו אין מתקבל הדבר בלבי והכי אמרי' לקמן בפירקין דקס"ד מאי וחכמים סברי כיון דראה וניפייס אין זו
איכא לאשה חזקה דגופא אלא כדתרצה רבה דלא [קי"ל] כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומצריך לבעל להביא ראיה אלא היכא
טענה: אמר ר"נ ונכפה כמומין שבסתר דמי וה"מ דקביע לה זמן אבל לא קביע לה זמן כמומין שבגלוי דמיא והל' כחכמים: מתני'
דנולד הספק ברשותו של בעל שכבר נכנסה ברשותו אבל כל זמן שהיא בבית אביה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה
האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא.
אע"פ שיש לו חזקה דגופא וגם הכא אית לן למימר דהוי דינא המע"ה אע"ג דבעל החמור מוחזק בפרתו שהדבר ידוע שהיתה
פי' לא מיבעי' אם היה בו קודם לכן שראת אותו האשה ונתפייסה בהן שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואם היא
שלו ואין זה יכול להחזיק בפרתו עד שיביא ראיה אפ"ה כיון שהספק נולד ברשותו עליו להביא ראיה ולא מיבעי' היכא דבעל