האשה שנפלו פרק
שמיני
כתובות
פ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שיגרא
דתמרי. הקשה בקונטרס מאי אפילו והא תמרים עדיפי
רבי אבא אמר אפי' שיגרא דתמרי. תמרים נידוכין יחד כדרך שדורסין
יד א ב
א)
ב) ג)
מגרוגרות כדאמרי' אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו
תאנים יחד ליטראות ליטראות אף אלו כן ומיקרי שיגרא. ואני שמעתי
ברכה ותירץ ר"ת דהא לא קאמר אפילו תמרי אלא שיגרא קבוצים
שיגרא ו)טרויותז) כמין אשכול תמרים (ב) וקשיא לי מאי אפי' דרבי אבא
טו ג
אכלה
ערלה. והא דאמר רב
הרבה יחד דאינן טובות כל
כך:
הא גרוגרות גריעי מתמרים כדתנןח) אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא
ד)
ה)
עליו ברכה ואי הוה גרסי' להא דרבי
יהודה בחזקת הבתים
ו)
אכלה (ג) שביעית וכלאים אינה חזקה
אבא ברישא מקמי דר' אסי לא הוה
רבי אבא אמרי בי רב אפי' שיגרא דתמרי בעי
טז ד
ז)
פירש שם רשב"א כגון שאכל פירות
קשיא לי מידי. יש ספרים משובשים
ח) ט)
רב ביבי חובצא דתמרי מאי תיקו לא אכלה
י)
דאיסורא ולכך לא הוי חזקה שלא אכל
וכתוב בהן וכמה הרבה אמר ר' אבא
דרך כבוד מאי אמר עולא פליגי בה תרי
כ)
כדרך האוכלים ומיהו מדלא מקשה
כו' וגירסת שוטים היא זו כמה הרבה
ל)
אמוראי במערבא חד אמר בכאיסר וחד אמר
להו אהדדי ל)נראה דהתם נמי גרסינן
למאי הלכתא איבעיא להו ומאי נפקא
בכדינר אמרי דייני דפומבדיתא עבד רב
יז ה ו ז
מ)
א
הרי זו חזקה וכן גריס ר"ח וכן נמצא
לן מינה כל כמה דהוי יותר על גרוגרת
נ)
יהודה עובדא ב בחבילי זמורות רב יהודה
אחת הוי הרבה עד לעולם: חובצא
בספר של רבינו גרשום וא"ת דהכא
יח ח
לטעמיה דאמר רב יהודה אכלה ערלה
דתמרי. לאחר שעשו בהן שכר ונשאר
משמע דעצי כלאים מותרים ומ"ש
ג
❖
שביעית וכלאים ה"ז חזקה א"ר יעקב אמר
הפסולת. אי נמי נידוכין הרבה כדי
מקשין של כלאי הכרם דאמר בפרק
לעשות מהן שכר: לא אכלה דרך כבוד
כל שעה תנור שהסיקו
רב חסדא המוציא הוצאות על נכסי אשתו
ד
יט ט
מאי. בכמה הויא אכילה: בכאיסר.
בקליפי ערלה או בקשין של כלאי
הגהות הב"ח
קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי מ"ט עבדו
שוה איסר: דייני דפומבדיתא. רב
הכרם חדש יותץ ישן יוצן אלמא אסורין
❖
(א) גמ'
בה רבנן תקנתא כי היכי דלא ניפסדינהו:
פפא בר שמואל בפ"ק דסנהדרין
וי"ל דהתם בזרוע מעיקרא דאז הכל
אמר להו
ה ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי
(ב) רש"י
: עבד רב יהודה עובדא. דחשבה
נאסר אבל הכא איירי בזרוע ובא
חוזאי אזיל גברא אפיק שית מאה אייתי
לעזי רש"י
והוסיפו הפירות מאתים ולא בעצים
אכילה בחבילי זמורות שהן מאכל לפילין
ארבע מאה בהדי דקאתי איצטריך ליה חד
דאמרינן בפר' כל שעה
והאכיל מהן הבעל לבהמתו וגירש את
טרוי"א (בש"נ).
❖
זוזא ושקל מנייהו אתא לקמיה דר' אמי א"ל
אגודה, חבילה.
ובפרק כל הבשר
אשתו ואמר רב יהודה מה שאכל
אכל: אכלה. לוקח שני ערלה שאין
זרוע ובא הוסיף מאתים אין לא
מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל אמרו
הנאתן אלא בזמורות שהפרי אסור
הוסיף מאתים לא ואין זה דוחק
ליה רבנן לר' אמי ה"מ היכא דקאכיל פירא
ו
תוספות רי"ד (המשך)
בהנאה או שביעית שהוא הפקר או
שהפירות הוסיפו מאתים ולא העצים
הא קרנא קאכיל והוצאה היא א"כ הוה
(א)
דהכא ברשות הוציא וה"ה
שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו:
דאורחא דמילתא הוי הכי דזמורות
נמי אם מינה אפוטרופוס
ליה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול:
(ג) תוס'
הרי זו חזקה. עולין לו למנין שלש
כבר הוי גדולות לפני זריעת כלאים:
להוציא הוצאות על נכסיו
מ)ישבע כמה הוציא ויטול. בפי'
ישבע כמה הוציא ויטול: א"ר אסי והוא שיש
ואינו מאמינו נשבע כמה
שנים אי אחת מהשלש שנים אחת
❖
ערלה
הוציא ויטול דהוי ברי
שבח כנגד הוצאה למאי הלכתא אמר אביי
מאלו: הרי זו חזקה גרסינן הכא
רבינו חננאל מקשין אמאי
אבל מנה לי בידך והלה
שאם היה שבח יתר על הוצאה נוטל את
ובבבא בתרא: אשתו קטנה. יתומה
לא תנא האי נשבע ונוטל בהדי
אומר א"י אין כאן רשות
הנתבע שהוא אומר א"י
מוסף רש"י
ההוצאה בלא שבועה א"ל רבא א"כ אתי
נשבעים ונוטלים דשבועות
שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן:
שאע"פ שזה נשבע היסת
ט)שמוציא על נכסי אחר. ואם מיאנה
ומשני דלא חשיב אלא מידי שמכחישין
לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה
המוציא הוצאות על
שא"י ונפטר ומ"ד ברי
ז
נכסי אשתו קטנה.
עדיף נשבע בנק"ח כעין
את הנשבע כגון שכיר וחשוד וחנווני
בו שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט
הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא
דאורייתא ונוטל דהשתא
אריסי המדינה: עבדו ליה רבנן הך
על פנקסו אע"ג דאין הבעל הבית
הוצאה שיעור שבח ובשבועה איבעיא להו
המוציא הוצאות שברשות
תקנתא. דשמין לו כאריס: כי היכי
מכחישו מ"מ חנווני ופועלים מכחישין
הוציא ישבע ונוטל כ"ש
בעל שהוריד אריסין תחתיו מהו אדעתא
זה: א"ר יעקב אמר ר"ח
דלא ליפסדינהו. שלא יכסיף ויקלקל
זה את זה אבל הכא ליכא שום הכחשה
המוציא הוצאות על נ"א
דבעל נחית איסתליק ליה בעל איסתליקו
הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג
ומהאי טעמא נמי לא חשיב הבא
כמוציא על
קטנה כמוציא הוצאות
להו או דלמא אדעתא דארעא נחית וארעא
שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס
ליפרע מנכסי יתומים ומיהו ההוא
נכסי אחר דמי.
על נכסי אחר דמי מ"ט
עביד רבנן תקנתא כי היכי
כי קיימא לאריסי קיימא מתקיף לה רבא
תו לא מפסיד להו מימר אמר שמא
אפי' ביתומים מכחישים נוטל בשבועה
דלא נפסידינהו. פי' אשתו
לא תמאן ואם תמאן הרי אטול שבחי
ונראה דהתם לא חשיב אלא אותם
בר רב חנן מ"ש מהיורד לתוך שדה חבירו
(ב"מ לט.) היורד לתוך
ח
קטנה יתומה שהשיאוה
לפי עמלי: חוזאי. שם מקום והיה
שצריך להשמיענו דנוטלין דאי לאו
שדה חבירו ונטעה.
אמה ואחיה עשו לה
ונטעה שלא ברשות שמין לו וידו על
שמין לו וידו
תקנה כמוציא על נכסי
דאשמעינן ה"א דאפילו בשבועה אין
רחוק הימנה והיה מפיק עליה שית
התחתונה התם ליכא איניש דטרח הכא
על התחתונה.
אחר מדעתו ואם מיאנה
מאה י) בהולכת הדרך משלו: שהיה
נוטלין ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה
בו שמין לו השבח
איכא בעל דטרח מאי הוי עלה אמר רב
שבח כנגד יציאה. הוא דאמרי' ישבע
טרוד בפועליו מן הדין היה לו ליטול
שהשביח כמשפט אריסי
הונא בריה דרב יהושע חזינן אי בעל אריס
המדינה ועביד לה הך
ט
ויטול: למאי הלכתא. קאמר והוא
בלא שבועה דהוי ליה כאומר הלויתני
❖
(ב"מ קא.)
תקנתא כדי שלא יכסוף
הוא איסתלק ליה בעל אסתלקו להו אי בעל
שהיה שבח כנגד יציאה לאקולי עליה
ואיני יודע אם החזרתי לך דחייב ואינו
ויקלקל הקרקעות ויאכל
לאו אריס הוא ארעא לאריסי קיימא
ולא ישביח שדואג שמא
דאי איכא שבח טפי לא בעי שבועה
נשבע אלא להפיס דעתו של בעל הבית
תמאן בו וכיון דשיימינן
תוספות רי"ד
מ"מ אי לאו דאשמועינן לא הוה ידעינן
איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות
או לאחמורי עליה ולמימר דאי יציאה
ליה כאריסותו לא מפסיד
יתירה לא שקיל אלא כשיעור שבח
דחשיב כאיני יודע ואפילו בשבועה לא
מהו מי אמרינן מאי דקני (לה) אקני או
להו דמימר אמר שמא לא
לא אכלה דרך כבוד
תמאן ואם תמאן אני אטול
מאי אמר עולא פליגי
ואפילו בשבועה לא אמרי' ישבע כמה
היה נוטל אבל הנהו דחשיב בהדי
דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל
תרי אמוראי במערבא
שבחי לפני עמלי. ועשו
הוציא ויטול: אתי לאיערומי. ואמר בציר
הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו
משום
לו ב' תקנות א' שאע"פ
חד אמר בכאיסר וחד
דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין בלא
משבחא פורתא דלישקול בלא שבועה
אמר בכדינר: אמרי דייני
שאכל לא אמרי' מה שאכל
דפומבדיתא עבד רב
אכל ומה שהוציא הוציא
ואע"ג דלא אפיק כולי האי: אלא אמר רבא. הא דרבי כ)יוסי לאחמורי
שבועה מחמת השטר לא חשיב להו התם והלשון מוכיח כן דהתם
אלא שמין לו בשבח וא'
יהודה עובדא בחבילי
קתני נשבעין ונוטלין משמע דאתא לאשמועינן דנוטלין והכא קתני לא
עליה אתא ולומר שאם יציאה יתירה על שבח שהשביחה לא אמרינן
זמורות. פי' דאחשבי'
שכל בעל אם לא אכל
יטול כל מה שהוציא אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח: ובשבועה.
יפרעו אלא בשבועה משמע דאי לאו דאשמועינן הוה אמינא דנוטלין
אכילה בחבילי זמורות
שמין לו וידו על התחתונה
ואין לו חלק בשבח וזה
שהן מאכל הפילין והאכיל
שישביעוהו שכך הוציא: שהוריד אריסין. בנכסי אשתו ליטול מחצה או
בלא שבועה ואע"ג דתנא דברייתא בהכותב חשיב פוגם
מהן הבעל לבהמתו וגירש
יש לו שבח ודוקא לקטנה
שליש ועמד וגרשה משאכל קימעא: מהו. שיטלו האריסין כפי שבחם:
שטרו בהדי הנהו דנשבעין ונוטלין ההוא תנא לא מחלק אי נמי איכא
את אשתו: הוציא ולא אכל
עשו תקנה זו אבל אם
אדעתא דבעל נחית. הוא הכניסם ולא היא וכי איסתלק ליה בעל
למימר טעמא כמו שאפרש לקמן בעזרת השם :
היתה גדולה ומרדה בו ה"נ
כו' אמר ר"א והוא שהיה
נ)
איסתלק ליה בעל אסתלקו להו. אע"ג דאמרינן
שבח כנגד הוצאה למאי
דמה שהוציא הוציא ומה
איסתלקו אינהו ולא שקלי מידי כי דיניה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל
הלכתא א"ר שאם היתה
שאכל אכל ולא עביד ליה
אכל: לאריסי קיימא. אם לא הורידם הבעל היתה היא מורידה
השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו
הוצאה יתרה על השבח
רבנן תקנתא משום דלא
לתוכה אריסין: שמין לו וידו על התחתונה. ליטול היציאה כשיעור
נותן לו שכרו משלם יש לומר דהכא האריסין יודעין שהקרקע של
מסיק אדעתיה דתמרוד
אין לו אלא הוצאה שיעור
שבח ובשבועה. פי' אימתי
ולא מפסיד וכתב ר"י
שבח כדאמר בב"מ בהשואל והכא אמר בעי לסלוקי בלא כלום: ליכא
אשה היא ועל מנת כן נכנסו שאם תתגרש ויפסיד הבעל הכל
יקח כל הוצאתו כשיש
זצ"ל מסתברא לן דמתני'
למאן דטרח. ראה זה שלא היה איש משביחן וירד להן ומה הפסידן
אין להם עליו כלום דזה הם יודעים שהבעל לא יניח מלגרש
מדקתני מה שהוציא
שם שבח כנגד הוצאה
אבל אין שם שבח נגד
הוציא ומה שאכל אכל
הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה: הכא איכא בעל. שיטריח
אשתו בשבילם ודעתם להפסיד עמו כיון שלא התנו:
הוצאה אינו נוטל הוצאה
כשהבעל רוצה לגרשה
בהן ואמרה להו אי לא נחתיתו אתון איהו עביד ולא הוה שקיל השתא
נכסים אבל מורדת בין אכל בין
אלא שיעור שבח והמותר
מידי: אי בעל זה אריס הוא. ויודע בטיב אריסות שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה: אסתלקו להו. דאמרה להו קא מפסידתו לי דאי
מפסיד ואע"ג שהיא שדה
לא אכל ישבע כמה הוציא
העשויה ליטע דאמרי' בפ'
ויטול שלא יהא אלא מתנה
לא נחתיתו הוה איהו נחית ועביד ולא הוה שקיל השתא מידי: שמכר קרקע לפירות. מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות:
שנותן לה דאמרי' כי אקני
השואל שאם היתה עשויה
משום לה אדעתיה למיקם קמיה
ליטע אומדים כמה אדם
רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה התם משום דידע דשדה אינה שלו ואדעתא דהכי (נתן) [נחית] שיתן לו שכר פעולתו
ולא אדעתא למישקל ולמיפוק הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול והוא שתהיה הוצאה כנגד השבח
אבל הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה. פי' כשיעור שבח ובשבועה שלא הוציא פחות מכשיעור שבח
אבל הכא שהוא עושה ע"ד לאכול פירות ולזכות בהן לאחר מיתה לא ע"ד ליקח שכר פעולתו ירד הלכך שמין לו
וידו על התחתונה ואין לו אלא הוצאה שיעור שבח בין אם נתגרשה או נתאלמנה לוקחין נכסים משובחים ונותנין
כדאמר רבא: ונ"ל דליתא מדאמרי' עביד רבנן תקנתא דמשמע דוקא לקטנה דדחיל שמא תמאן בו ויכסוף נכסים
ליתומים הוצאת אביהן: והא דהכא דבעל טעין ואמר ברי לי שכך הוצאתי ואשה לא ידעה ואמרי' דנשבע כמה הוציא
עשו לו תקנה אבל לגדולה לא מסיק אדעתיה דמרדא לא עבידי ליה תקנתא דלא מפסדיה. א"נ י"ל איתא לדר"י דנהי דלא
עביד
תקנה לגדולה למישקל בשבחא כדין יורד בנכסי אחר
מדעתו אבל שלא יפסיד
הוצאתו אין זו תקנה
ויטול ומ"ש זה ממנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל הל' שישבע שבועת היסת שא"י ופטור. לאו מילתא היא