פה:
הכותב לאשתו פרק תשיעי כתובות
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
חדא
דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. אע"ג דאילו הוה ר'
כשיקרא. שלא נכתב על מלוה זו: לא חיישינן. אם לא שיש בדבר ביטול
כו א
א) ב)
ג)
שטר גמור: שב מרגניתא דציירי בסדינא. שבע מרגליות צרורות
מיאשא קיים והוה טעין שלי הוא היה מהימן אע"ג דלא
ד)
בסדין אחד הפקיד ביד ר' מיאשא: ולא פקיד. לא צוה לאנשי ביתו
אמיד דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו מ"מ לא טענינן ליתמי
שחטפתו מיתה: אתו לקמיה דר' אמי. לתבוע את היורשין והיורשין
דמילתא דלא שכיחא היא כי היכי דלא
טענינן להו נאנסו בסוף פרק
ה)
ו)
אומרים שמא של אבינו היו: דלא אמיד.
המוכר את הבית :
ועוד
הא קא יהיב סימנא. אין
אינו עשיר ד): סימנא. דאמר בסדין
כשיקרא לא חיישינן ההוא גברא דאפקיד
כז ב
א
הם צרורות והם שבע: שכיב חסא
לפרש ועוד אפי' אמיד דאי
ז)
שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא
❖
ולא פקיד. שטבע בנהר כדאמר
אמיד מה מועיל הסימן דלמא זבנה
בר בריה דר' יהושע בן לוי שכיב ר' מיאשא
ביבמות בפ' בתרא : מטכסא.
מיניה אף על גב דהאי סימן דציירי
כח ג
ולא פקיד אתו לקמיה דר' אמי א"ל חדא
לבוש משי צינד"ל בלע"ז: ההוא דאמר
בסדיניה אין רגילות לידע אם לא
גליון הש"ס
דידענא ביה בר' מיאשא בר בריה דר' יהושע
להו. בצוואת מיתה נכסי לטוביה ולא
שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא
גמ' דלא אמיד.
בן לוי $ דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא
פירש לאיזה טוביה: דגיס ביה. רגיל
ומטכסא דבסמוך ליכא סימן אלא
כט ד
❖
ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם
בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד
אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו
ל ה
כאילו לא נסמך: ת"ח קודם. דמסתמא
אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש
דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש
❖
לפרש דהנך תרי טעמי אין מועילין
אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה
אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא גברא
לעזי רש"י
זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן
דאמר מר כל הנביאים
דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא
צינד"ל [צינדי"ר].
תורה אור השלם
וא"ת בסוף פ"ק דלעיל גבי
לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי
פקיד אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו ידענא
בד של משי.
❖
חכמים מנכסיו: שודא דדייני. הטלת
ארוס וארוסתו דקאמר חדא דהא קא
1. רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב
גרי"ד. הכרת טובה.
ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא קא יהיב
מודה ועוד האמר רב יהודה אמר
הדיינים לפי מה שיראו דיינים שהיה
וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם
סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק
אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח
שמואל הלכה כר"ג א"ל אביי ובהא
דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה
❖
משלי כז י
רָחוֹק:
מוסף רש"י
להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימר
כי לא מודה מי מכשיר ר"ג כו' ומאי
או מי שבשניהן טוב ונוהג בדרך ישרה
❖
איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא
קשיא ליה דלמא רב יוסף שני הטעמים
שיש לומר בו נתכוין המת לזכות:
הובא בסוף המסכת.
תוספות רי"ד
שודא. כמו ה) שדי בימא
מצריך כדאשכחן הכא י"ל דהתם אתי
דאפקיד מטכסא בי רב דימי אחוה דרב ספרא
דמתרגמינן ירה בים הטיל בים: וחזר
שפיר דאי טעמא דמודה לא מהני
במסירה: ההיא איתתא
שכיב רב דימי ולא פקיד אתא לקמיה דרבי
תוספות רי"ד (המשך)
דאחייבא שבועה בי דינא
ומחלו. המוכר שהוא מלוה מחלו ללוה:
לחודיה ההוא טעמא נמי דהלכה כר'
אבא אמר להו חדא דידענא ביה ברב דימי
דרבא וא"ל בת ר"ח ידענא
דלאו דידי' הוא ויעמדו ביד
מחול. דאמר ליה לוה ללוקח לאו בעל
גמליאל לא מהני ליה מידי דלא מכשיר
היתומים עד שיבוא אליהו:
בה דחשידא אשבועה אפכה
דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא
דברים דידי את: ואפי' יורש. של מלוה
ר"ג אלא ברוב כשרים אצלה והכא רוב
ההוא דאמר נכסיי לטובי'
רבא לשכנגדה זימנין הוה
אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל
יתבי ר"פ וראב"מ קמי' אייתי
שכיב אתא טובי' אר"י הרי
מוחל: זבינתה לכתובתה. מכרה
פסולין אצלה וליכא אלא חד טעמא
בא טובי'. פי' לא פירש
ההוא שטרא קמיה א"ל ר"פ
רגיל דעייל ונפיק להתם אימא איניש אחרינא
דמודה בלבד וה"ק ובהא כי לא מודה
שעבוד כתובתה לאחרים בעודה תחת
הנותן לאיזה טוביה והיה
ידענא ביה דשטרא פריעה
אפקיד ואיהו מיחזא חזא ההוא דאמר להו
בעלה: בטובת הנאה. דבר מועט
פי' אי טעמא דמודה לחודיה לא מהני
הוא א"ל איכא איניש בהדי
בעיר הרבה טוביה ובא א'
ב
ואמר לי נדר בחייו שיתן לי
מר א"ל ראב"מ ולא יהא ר"פ
נכסיי לטוביה שכיב אתא טוביה א"ר יוחנן
מי מכשיר כו' והא דאמרינן בהאשה
שאינו אלא כחיזוק טובה שקורין גרי"ד
נכסיו. אר"י הרי בא טובי'
כבת ר"ח א"ל בת ר"ח קים
שהלכה ההוא
מפיק רצון. ולפי שהלוקח מטיל מעותיו
הרי בא טוביה אמר טוביה ואתא רב טוביה
לי בגוה מר לא קים לי בגויה.
שהוא תובע אותם ואין לנו
לחוש שמא לטובי' אחר.
אמר ר"פ השתא דאמר רבנן
דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב
בספק שמא תמות היא בחיי בעלה
לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש
אמר לטובי' ואתא רב טובי'
קים לי בגוי' מילתא היא
לי שומשמאי א"ל שקילתינהו א"ל והא
מפחד ואינו לוקחה אלא בדמי' מועטי':
דגיס ביה הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן
כגון אבא מרי דקים ליה
ואמר שלי נדר שיתנם בחייו
ה"ג אתו תבעי לה לברתה. אתו
כך וכך הוו ובחביתא רמיין אמר ליה
בגוי' קרענא שטרא אפומי'.
לטוביה אמר לרב טובי' ל"א
ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ות"ח
קרענא ס"ד אלא מרענא
פי' ויש לחוש שמא אינו זה
שקלתינהו והני אחריני נינהו ומשמע
לקוחות וקא תבעי לה לברתה הבאה
שטרא אפומיה. פי' וכי עד
שיצא עליו הקול ואי (איכא)
ת"ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש
התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים
לגבות כתובת אמה מאביה ולירש
אחד נאמן להוציא שטר
איניש דגיס בי' הא גיס ביה
טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם קרובים
הוה מהימן ולא מהימן אידך במיגו
הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול
1
חתום מיד המחזיק בו אפוקי
וקוראו טוביה בשמו אתו
ממונא הוא ותרי בעינן.
שני טובי' וכ"א אומר לי נדר
ושניהם שכנים ושניהם חכמים שודא דדייני
דלקוחים הם בידי וכן בפרק איזהו
אותה הימנה לומר אמך מכרה לנו:
אלא מרענא שלא אזקוק
ליתנם בחייו. שכן ות"ח ת"ח
נשך הני זוזי דיתמי היכי
תיזיל קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם.
א"ל רבא לבריה דרב חייא בר אבין תא
לגבות אותו שטר. ומיקרע
עבדינן להו חזינן איניש דאית ליה
נמי לא קרעני' ליה. ואי
איבעיא להו שכן וקרוב מאי
אימא לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר
ג
קשיא מ"ש מהיפך שבועה
ת"ש טוב שכן קרוב מאח
דהבא פריכא כו' אבל כלים לא דלמא
שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל
דרבא דאפיק ממונא עפ"י
רחוק. שניהם ת"ח שניהם
פקדון נינהו ואתי איניש מעלמא ויהיב
בת ר"ח לא דמיא דהתם כיון
קרובים שניהם שכנים מאי
ד במכנסת שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה:
בהו סימנא ושקיל להו התם מיירי
דאיחייבא שבועה דאוריית'
שודא דדייני. פי' הם ישליכו
קריבתיה דרב נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבה
שבועה במקום תשלומין
עיניהם על מי שנראה להן
ה
כשיש עדים שהפקיד אצלו דתו לא
עומדת עד שתשבע ותפטר
שהיתה דעת המת מקורבת
אתו קא תבעי לה לברתה אמר להו רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה
מהימן למימר לקוח הוא בידי כיון
וכיון שלא היתה יכולה
עמו או מי ישר במעשיו יותר
תיזיל
להשבע מפני שהיא חשודה
מחבירו שנאמר לזה מתכוין
שבא לידו בתורת פקדון אבל דהבא
בעיניו ולא היה מניחה
בעבור כפרת נפשו ואם לא
פריכא אין בו סימן והא ליכא למיחש שמא יכירו בטביעת עין דהא לא שכיח ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר'
לישבע הו"ל מחויב שבועה
בא שום טוביה לתבוע ולומר
קיהיב סימנא.
מיאשא נינהו ועוד לדלמא דאיניש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא:
פי' בקונטרס דציירי בסדינא
ואי"ל ומשלם מש"ה אפכה
שלו נדר בחייו ליתנם ויש
ושבעה הוו ובהאשה שהלכה לא הוי סימן כי האי גוונא: שודא דדייני. לא כפי' הקונט' שפי' שיאמדו הדיינים דעתו
אבל הכא ל"ש הכי: ההיא
בעיר הרבה טובי' גם בזה
איתתא דאיחייבא שבועה
הוא שודא דדייני. א"ל רבינא
של נותן למי רצונו ליתן יותר אלא אומר ר"ת שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ"ק דגיטין גבי הולך מנה לפלוני
ב"ד דרבב"א א"ל ההוא
לברי' דרחב"א בר אורין
ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא ועוד בפ' בתרא דקידושין אמרינן דנאמן דיין לומר לזה זכיתי כו'
בע"ד תיתי תשתבע לי במתא
תא אימא לך מילתא דהוה
אפשר דמיכספא ומודית א"ל
אמר אבוך האי דא"ש המוכר
אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אין נאמן ופריך וניהדר ונידייניה ומשני בשודא דדייני ואי כפי' הקונט' שהדיינין אומדין דעתו של
כתובו לי זכותא ויהבו ביד
שט"ח לחבירו וחזר ומחלו
נותן אכתי ניהדר ויעשה שודא וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר
נאמן דכי משתבענא יהבי
מחול ואפילו יורש מוחל.
וי"ל דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא : המוכר שטר חוב לחבירו כו'. תימה לר"י היאך יכול למכור החוב דבשלמא כשיש
ו)
לי אמר ר"ב כתובו לה א"ל
מודה שמואל במכנסת שט"ח
ר"פ משום דאתיתו ממולאי
לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו
ללוה קרקעות מוכר לו אותו שיעבוד שיש לו על הקרקעות אבל כשאין לו כלום מה מוכר לו ונראה לו דלא הוי מכר מדאורייתא דאי הוי
אמריתי מילי ממולייאת'
מחול מפני שידו כידה. כתב
מכר אמאי מחול וכן נראה לר"ת דלא הוי מכר אלא מדרבנן ומייתי ראיה מדאמר בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר"נ
והא"ר האי אשרתא דדיינא
ר"ח ז"ל הא דאמר שמואל
מתנת שכ"מ מדברי סופרים ופריך והאמר ר"נ אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה
דכתיבי מקמי דליחזי סהדי
וכו'. ה"מ בריא שי"ל עיינתי
חתימות ידיהו פסולה אלמא
בחשבוני ולא פש לי גביה
שמואל שאם נתנו במתנת שכ"מ שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דאינו יכול למחול כו' משמע דמידי דאורייתא אינו יכול
מחזי כשיקרא ה"נ מחזי
ולא מידי או מספקא לי
למחול ויש לדחות דלעולם אפי' הוי מכר שטר דאורייתא יכול למחול והתם ה"פ א"א בשלמא דאורייתא מש"ה אינו יכול למחול היורש לפי שהוא
כשיקרא וליתא מדר"נ דאמר
ומספיקא לא מפקינן ממונא
אינו יורש אלא המקבל מתנה הוא היורש דאם הוא מדאורייתא אם כן נפקא לן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב
ר"נ אומר היה ר"מ אפי'
אבל מתנות ש"מ דקי"ל
מצאו באשפה חתמו ונתנו
מידק דייק והדר יהיב א"נ
להנחיל לכל מי שירצה אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכ"מ דרבנן וא"ת אמאי
לה כשר ואפילו רבנן לא
מכנסת שט"ח לבעלה הני
איצטריך למעוטי שטרות מאונאה ז) אם מכר שטר חוב לא הוי דאורייתא וי"ל דנהי דהחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה
פליגי עליה דר"מ אלא בג"נ
תרי לא יכול למחול להו
הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה א"נ כגון שהיה חייב לו מלוה על פה ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר: מפני שידו
דבעי' כתיבה לשמה אבל
לא הוא ולא יורשיו. ואינם
בשאר שטרות מודו ליה
נ"ל דבריו מ"ט דבריא משום
כידה. תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש דלמא כתבה ליתן
דאר"א אר"י שטר שלוה בו
די"ל עיינתי בחשבוני כדאמר
בניסן כו' ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דלמא כתבה ליתן
ופרעו אינו חוזר ולוה בו
מר א"כ תשלומין יפים חייב
שכבר נ"ש טעמא דנ"ש אבל
לשלם ללוקח שמכר לו שטר
בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לכתובתה לבעלה שאינה יכולה למחול כדאמרי' הכא וצ"ל דמיירי התם בדידעי דלית לה בעל:
לשיקרא לא חיישינן: ההוא
פרוע בחזקת שאינו פרוע
תיזיל והאיך פוטרו מאן דלא דאין
גברא דאפקיד שב מרגניתא
כי ציירן בסדיני' בי ר' מיאשי' ברי' דריב"ל שכיב ר"מ ולא פקיד אתו לקמי' דר"א א"ל חדא דידענא ביה בר"מ דלא אמיד
דינא דגרמי א"ו אע"פ שהשטר אינו פרוע יכול למחול לו מפני שא"י להקנותו המנה שאינו בעין דמלוה להוצאה ניתנה
ועוד הא קא יהיב סימנא. פי' ויורשין היו אומרים לא פקדנו אבא ושמא שלו היה או מצא מציאה וזה היה נותן בהן סימן
ואין הקנין חל אלא בדבר שהוא בעין לא בדבר שאינו בעין ומפני זה הטעם יכול למחול זה שלא קנה הלוקח גוף
שהן ז' וצרורין בסדין. ול"א אלא בשלא רגיל דעייל ונפיק אביתי' אבל רגיל דעייל ונפיק אביתי' אימור איניש אחרינא אפקיד
המנה אלא זכות נתן לו שיוכל לתובעו וכיון שזה קדם ומחל לו בטלה זכותו. וה"ט דשמואל שאין היורש י"ל כדאמר
גביה. ואיהו מיחזי חזא: ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דר"נ א"ל הדא דידענא
בפ' מ"ש רבא אר"נ מתנות ש"מ מדרבנן הוא גזירה שמא תטרף דעתו עליו ומי אר"נ הכי והא א"ר אר"נ אע"ג דא"ש
בי חסא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ול"א כו': ההוא גברא דאפקיד מטכסא. פי' לבוש של משי בי רב דימי אחוה דר"ס
האומר וכו' מודה שמואל שאם נתנו במתנות ש"מ שאינו י"ל אא"ב מדאורייתא מ"ה אי"ל אא"א דרבנן אמאי אי"ל אינה
שכיב ר"ד ולא פקיד אתו לקמיה דר"א א"ל חדא דידענא בי ר"ד דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ול"א וכו'. ואחרי שכולם
כשל תורה ועשוה כשל תורה אלמא שטעמא דמילתא הוי דמתנות שכיב מרע [אי"ל אינו] אלא משום דדבריו ככתובין
הסכימו לדעת זה כך הלכה רווחת בישראל ודוקא דיהיב סימנא דידי' אבל אי לא יהיב סימנא דידי' הכי מוכחא מילתא
וכמ"ד וכאילו היו הזוזים ביד מקבל מתנה דמי דומיא דמכנסת שט"ח לבעלה שזכה הבעל בנכסים והוי ידו כידה לכל