הכותב לאשתו פרק
תשיעי כתובות
פו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תיזיל
ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אביה. קשה לרבינו יצחק דמה
תיזיל ותיחלה כו'. דאמרינן אפי' יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן
לא א
א) ב)
שטר חוב שהיה לה על בעלה: עשינו עצמינו. כקרוב של בעל דין או
הרויחה הא אמרינן בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי
לב ב
ג) ד)
אוהבו הבא אצל דיינין ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו כך
ביה דמי שטרא מעליא ורב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בהגוזל
למדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה: מעיקרא. כשאמר כן: לבסוף.
בתרא גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחיטי ויש מפרשים
ה)
ו)
כשנתחרט: אדם חשוב שאני. לפי
דקטנה היתה כמו י)הפעוטות מתנתן
ז) ח)
שלמדין הימנו ויש שיעשו אף שלא
מתנה ולא מחייבא מדיני דגרמי ולרבינו
תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי
לג ג
ט)
לקרובים: ואי פקח הוא. הלוקח:
יצחק נראה מתוך כך דלא מיחייבא
י)
אבוה ותירתה מיניה שמעה אזלה אחילתה
כ)
מקרקש ליה זוזי. ללוה ושוכרו בהן
מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו לה
אמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי
לכתוב לו שט"ח בשמו קודם שיעשו
על כתובתה ולא כל הכתובה כ)ונמצא
לד ד
הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר
קנוניא בין שניהם: מאן דדאין דינא
שמרווחת הרבה ומיהו לא נתיישב
מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף
לה ה
1
דגרמי. המחייב את הגורם הפסד
לרשב"א לשון מגבי ביה דמי שטרא
סבר אדם חשוב שאני: גופא אמר שמואל
לחבירו: מגבי ביה. בהאי שטרא מן
מעליא דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב
ל)
לו ו
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול
מ)
המוחלו: דמי שטרא מעליא. כל
בשטר ומביא ראיה מהא דאמרינן
החוב שבתוכו: ומאן דלא דאין כו'.
ואפי' יורש מוחל אמר רב הונא בריה דרב
בפ"ב דקידושין התקדשי לי
לז ז
בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד
פלוגתייהו בבבא קמא בפרק בתרא
נ)
יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתב
א
ס)
ורבי מאיר אית ליה דינא
אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר
ליה שטרא בשמיה: אמר אמימר מאן
❖
❖
ב
מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומסיק
דגרמי כדתניא נתייאש
דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא
דבדשמואל קא מיפלגי דאמר המוכר
הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב
מעליא מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה
שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול
באחריותו גבי כלאים וקיי"ל כוותיה:
גליון הש"ס
תורה אור השלם
דמי ניירא בעלמא הוה עובדא וכפייה רפרם
מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. כלומר
מר אית ליה ולהכי אינה מקודשת דלא
רש"י ד"ה פריעת בע"ח
1. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב
לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמי: אמר
סמכה דעתה הואיל ויכול למחול ואם
אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי
וכו' ולאו שלך צדק.
לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים
❖
אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא
הוא בידך: כפייה רפרם לרב אשי.
תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם
היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר
ג
וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא
אמאי לא סמכה דעתה הא אינו
שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו
❖
עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא
תִתְעַלָּם: ישעיה נח ז
בראיות ואגבי מדינא דגרמי: כי
רשאי למחול שיצטרך לשלם לה ל)[והשתא
ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי
מוסף רש"י
כשורא לצלמי. כלומר גיבוי גמור. כל
לא תיקשה היאך השיאה רב נחמן עצה
❖
לאשה מסלקינן לה בארעא האי כי דיניה והאי
הובא בסוף המסכת.
תוספות רי"ד (המשך)
ההפסד דקדק בו כאשר ידקדק הלוקח
להפסיד ממון אחרים בשביל קורבה
כי דיניה ד ואי לא איכא אלא חד ארעא ולא
שהרי לא היה מפסידן לגמרי שהיו
קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה
א"ל ר"נ ליכא דליסבא
חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה לאשה
לה עצה תיזיל ותחלה
וחלקה: האי כי דיניה. זה הלוה
מחזירין להם מעות שנתנו מ"מ קצת
תוספות רי"ד
לכתובתה דאמה לגבי
לבעל
לא יהבינן לה מאי טעמא יותר ממה
חוב מסלקינן
יש לגמגם]:
מעות וזו סמכה על שיעבוד הקרקע
הפחות והלכך לא מצי'
אבוה ותיהדר ותירתיה
שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא
ליה בזוזי. אומר רבינו תם דג' דינין
והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי
למחול זכותו של בעל
מניה שמעה אזלה ואחילת
ולא משום טעמא דקושטא
אמר ר"נ עשינו עצמינו
אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו
צאן ברזל הנישומין בכתובה הוא זכה
חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר לבעל
קאמר כדפריש. וכל טעם
כעורכי הדיינים מעיקרא
בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על
חוב אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי
משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית
הדבר הוא מפני שאין
מאי סבר ולבסוף מאי סבר
המנה בעין ולא קנאו
מעיקרא סבר ומבשרך
שיעבוד הקרקע: ולא חזיא אלא
בארעא כדאמרינן הכא וניזק אפילו
ליה ארעא ואתא בעל חוב וקא תבע מיניה
הלוקח ק"ג כדפרישית
לא תתעלם ולבסוף סבר
לחד. אין בה אלא כדי לאחד מהן:
אית ליה זוזי מסלק ליה בארעא
ואמר ליה זיל שקול מארעא אמרינן ליה זיל
מיהו כ"ז שלא מחלו
אדם חשוב שאני: אי
לבעל חוב יהבינן. שלא תנעול דלת:
ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרי' ליה
יכול הלוקח לגבות ממנו
קשיא כיון דקרינא ליה
זבין את ואייתי הב ליה א"ל לא אימא לי
ה
גרמא בניזקין היכי הוה
ולא מצי למימר לאו
יותר משהאיש רוצה כו'. ולא חיישינן
זיל טרח וזבין ואייתי זוזי דתנן בפרק
ב"ד ד"א שלא יהא אלא
מייעצה לעשות רשע ונזק
גופא דעובדא היכי הוה וא"ל תולה מעותיו
לומר משום חינא. ודוקא שהשטרות
הבית והעליה היה עושה
להפסיד הלוקחים י"ל
כאדרכתא יהבי' ניהלי'
בעובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן
נכתבו ביום אחד אבל אם קדמה
עמו בתבן ובקש ואמר טול מה
איהו להרויח דידה קמכוין
דמצי למיתבעי' אבל לא
ונזקא ממילא קאתי ומשום
קנאו ק"ג שלא יוכל
לפיכך עשו בו שלא כהוגן א"ל רב כהנא לרב
זמן הכתובה היא גובה: ודאי דאמריתו
שעשית בשכרך אין שומעין לו ומשמע
נזקא דאחריתי לא שביק
המוכר למחול (ובא) [ואם
כו'. לשון שאלה הוא. אמת הוא
התם אפילו דלית ליה זוזי מ): רווחא דקריבתא: ואי
פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה
בא] הלוקח על הלוה
לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר
ששמעתי שאתם אומרים דבר זה של
קשיא כיון דאמרי' לקמן
וא"ל פרעתיו למלוה ושטר
אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי
דלמאן דדאין דינא דגרמי
פרוע מכר לך דין הוא
תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה
משהאיש רוצה לישא אשה
א"ל זתנינא במה דברים אמורים במצות לא
מגבי בי' דמי שטרא
שיכוף הלוקח את המלוה
רוצה לינשא. וא"ת דאמרינן לעיל
והלא המלוה עיקר סמך שלו על
מעליא. ור"נ נמי דיין
שישבע לו שלא פרעו כדין
תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו לכתובת אשה משום חינא ואפי'
תולה מעותיו בעובד כוכבים
הקרקע:
דינא דגרמי בפ' הגו"מ
כל שטרות דטעין לוה
עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה
[דאיתא שם] ההוא גברא
פרוע הוא דמישתבע מלוה
הוה. מעות היה לו לפרוע ואומר של
ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע"ח הוא
דאחוי כריא דחיטי דבי
ושקיל לוקח וה"נ משתבע
מכין
עובד כוכבים הם: לדידך דאמרת
כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבינן
מלוה ושקיל. ואי לא
ר"ג אתא לקמיה דר"נ
כו'. במסכת ערכין בפ' שום היתומין : פריעת בע"ח מצוה.
חייבי' לשלומי מהא
בעי מלוה לאשתבע לי'.
לכתובת אשה ותירץ רבינו תם דהכא יהבינן לבע"ח משום דאיכא
דתנן ואם מחמת הגזלן
ישלם דמים ללוקח משום
מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן
טעמא דנעילת דלת ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר
הואי מק"ט בוודאי אי
חייב להעמידו שדהו
שלך צדק $ולאו שלך צדק : במה דברים אמורים.
משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא אבל לעיל דלאחר מיתה
וקי"ל דאחוזיי אחזויי
מת מלוה לא מצי למימר
וא"כ מאי הרויחה הבת
לוה פרוע הוא דשבועה
ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא כדאמרינן בהנזקין דלא
דלוקה ארבעים :
זו אינה אלא להפיס דעתו
שמחלה לאבי' ונתחייבה
מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי עדיפא כתובת
מכין
היא לשלם: תשובה האי
של לוה. וכיון שהמלוה
אשה משום חינא ומורי ה"ר יחיאל השיב למורי הרב בשם ר"י דאפילו לאחר מיתה יהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר
דאסבה ר"נ עצה זו מפני
אינו בחיים מי ישבע לו.
שלא היה לזו הבת נכסים
ואי אמר לוה ישבעו לי
תקנת גאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובין מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום דכיון דאין דינו של בעל חוב לגבות
שיוכל הלוקח להפרע
בני מלוה שבועת היורשין
ואי הוה יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא עדיפא כתובת אשה משום חינא ואפילו קדים זמן הכתובה לזמן השטר כיון
ממנה. והאי דאמרי'
שלא פקדני אבא ששטר
שלא תיקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל והוי כאילו זמנן שוה והכי אמר בפרק מי שמת
ותיהדר ותירת מאבוה
זה פרוע הוא הדין עמו
לאו דוקא שהרי אביה
והלוקח הולך וכופה אותן.
דאיקני קנה ומכר את"ל לא משתעבד הא לא משתעבד ואת"ל משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא
היה בחיים אלא ה"ק
ואם המלוה הלך למד"ה
נ) [משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כלל הי גביא ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מלקוחות וכתב וכן עמא דבר כר"י וכן רב אלפס
אביה יורש כתובת אמה
אין הלוה יכול לדחות את
ורמב"ם. ורבי יצחק בר אברהם נראה לו כר"ת. ואמת כי נראה דברי ר"ת]: ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה. אין לפרש
שיתן לה בכל יום מתנה
הלוקח בעבור שבועה זו
שמפרנסת ממנה שיותר
שלא נתקנה אלא להפיס
כשאמר לו זיל את זבין הוה תולה מעותיו בעובד כוכבים דא"כ כהוגן עשו לו אלא תחילה כשתבעו היה הולך ותולה מעותיו ובשעת הגבייה
רוצה האב שתהי' לבתו
דעת הלוקח וכיון שאין
אמר
לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. הא פשיטא ליה דכופין דהא עיקר מילתיה בערכין
כבר לא היה לו ואפ"ה הזקיקו למכור:
פה מי שישבע לו גובה
ממה שיהי' ללוקח וכיון
אהא דאין נזקקין לנכסי יתומין קטנים וקאמר משום דפריעת בע"ח מצוה והני לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי
שמתנה בעלמא נותנו
הלוקח בלא שבועה. ונ"ל
לבתו א"י הלוקח לגבות
שאם נתנו המלוה במתנה
יתומים גדולים נזקקין אלא ה"ק לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמר ליה תניתוה דהיכא
לחבירו וטוען הלוה פרוע
ממנה שע"מ כן נותן
דאיכא מצוה כופין אי נמי י"ל דבעא מיניה אם כופין אם לאו אע"ג דפשיטא דלנכסי יתומין גדולים נזקקין הנ"מ היכא דלא אמרו לא ניחא לן
לה שלא יהא רשות
הוא אע"פ שהמלוה מאמת
ללוקח לגבות ממנה א"נ
דבריו אין שומעין לו
למעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי אמר ליה תניתוה כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע
אלא אמרי' קנוניא עשו
שנותן לה מעט מעט
דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והואיל והדין שיתן מעות השיעבוד נמי הוי על המעות אע"ג דאיכא קרקעות
כדי פרנסתה אבל לעולם
שניהם ואומרים ללוה פרע
וכ"ש כי ליכא אלא לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו נכסי ליתמי לא נחתינן עלייהו דלא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום דאיכא מצוה
אם היה נכסי לבת ה"נ
למקבל המתנה שהשטר
דגבי לוקח מינה דר"נ
מסור בידו ואם פרעת
אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על המעות ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על כל נכסיו דהתם באיסורא אתא לידיה ובדין אישתעבד לגמרי אבל
הכא לא: פריעת בע"ח מצוה. בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתיה דרב פפא בערכין ואפ"ה אין נפרעין
דיין דינא דגרמי: גופא
למלוה לך ודן עמו שיחזור
א"ש המוכר שטר חוב
לך מעותיך אבל אין הדבר
מנכסי יתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אבל מנכסי יתומין גדולים נפרעין אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומין ואין כופין
לחבירו וחזר ומחלו מחול
כן דמיגו דאי בעי מצי
ואפי' יורש מוחל אר"ה
(א"ל) מחיל לי כדאמרן
כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי גבי ההוא דשבק קטינא דארעא וטעמא משום דהוי מצות כיבוד מצוה שמתן שכרה בצידהס) דאין ב"ד
בריה דר"י ואי פקח הוא
מצי נמי למימר פריעה הוא
שלמטה מוזהרין עליה והא דאמר בהגוזל עצים הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן התם
מקרקש ליה בזוזי וכתב
ולבטוליה והכא דאמרי'
אם לא יהיו מחזירין איכא קלון אביהן הלכך חייבין לשלם אבל משום כבוד לחודיה לא ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא
שטרא בשמיה כלומר אם
הכא מפני שידו כידה לאו
הלוקח הוא פקח מרצה
למימרא דהל' כאביי דאי
מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח דכופין את היורשים:
הוה מצטרכינן לטעמא
הלוה במעות קודם שיעשו
אינה קנוניא המלוה עם הלוה
דידו עדיפא מידה הוה
אמרה לי' כרבא אלא תסגי לן דידו כידה דכיון שיש לו זכות בנכסים במנה אין יכול למחול זולתו (והרב
וכותב לו הלוה שטרא אשמי' כאילו לוה ממנו ושוב לא יועיל להם הקנוניא: אמר אמימר מאן דדאין דינא
פוסק הלכה כאביי) קריביתי' דר"נ זבינתה כתובתה בטובת הנאה. פי' בדמים מועטים שקנאה בספק שאם תמות
דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא (וביאר הרב שבכל ענין שהמלוה מבטל השטר ביד הלוקח בין שמחלו ללוה בין שאומר
היא יירשנה בעלה ואם תתאלמן או תתגרש יזכה
הלוקח בכתובה איגרשא שכיבא אתו לקוחות קתבעו לברתה.
פרוע הוא וגורם ללוקח להפסיד
השטר חייב לשלם
לו
דמי כל השטר מעליא
אבל אם הביא עדים