פז:
הכותב לאשתו פרק תשיעי כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
ר"ש אומר כו'. בגמ' ז) מפרש אהייא קאי: גמ' שבועה דאורייתא.
רבא שתי תשובות בדבר. תימה לרשב"א אכתי איכא שלישית
נב א
א) ב)
ג)
ונפקא מינה דלא מפכינן לה: נשבעין ולא משלמין. מי שתובעין אותו
דמפני מה אמרה תורה דמודה מקצת הטענה ישבע משום
ד) ה)
דאישתמוטי קא מישתמיט ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי
נשבע שנאמרח) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבעט): כל
דלודי והאי טעמא לא שייך הכא כלל:
שטרות שיעבוד קרקעות הן
ואין נשבעין על הקרקעות כדאמרינן
ו)
דמיפרע לא דייק. ודוקא
נג ב
ז) ח)
בשבועות ובהזהב :
ט)
אלא אמר רבא מדרבנן. היא שבועה
בפוגם הוא דאיכא
ר' שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה
למימר הואיל ופרע במקצת יכול להיות
זו מ"ט דפרע דייק כו'. וא"ת בלא
י) כ)
היורשין משביעין אותה ואם אינה תובעת
נד ג
ל)
כתובתה אין היורשין משביעין אותה: גמ'
שפרע הכל אבל בלא פוגם לא
פוגם נמי הא קיימא לן (א) בשבועות
מ)
דאי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך
אמרינן דלא דייק ולא שייך כאן מיגו
סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא
משבעינן ליה והאי נמי הא קא טעין
הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא
❖
דקא טעין מאתים וקא מודה ליה במאה הויא
ליה פרעתיך ומה צורך בפגימה וכן
דהוא סבור שידקדק ולא דקדק כמו
ליה הודאה במקצת הטענה א וכל המודה
בעד אחד מעידה שפרועה בלא עד
שמצינו בהאשה שהלכה
נה ד
במקצת הטענה ישבע אמר רבא שתי
מת בעלי במלחמה אינה נאמנת
נמי משבעינן לה הא פרכינן ליה
תורה אור השלם
תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה
אף על גב דאיכא מיגו דאי בעיא
בשבועות י) מה בין זה לפוגם שטרו
1. לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ
אמרה מת על מטתו והיינו משום
ומשנינן לה הכי התם כי פגים וא"ל
נו ה
נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת
לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל
דאמרה בדדמי דזימנין דמחו ליה
האי פרעתיך משבעינן ליה ואפי' לא
חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי
ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות
ב
עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה
בגירא או ברומחא וסברה דמת ומיהו
טען לו זה השבע לי אבל כי לא פגים
אלא אמר רבא ג מדרבנן דפרע דייק דמיפרע
עֵדִים יָקוּם דָּבָר:
❖
נז ו
קשה לר"י דבריש פרק כל הנשבעין
אפי' א"ל פרעתיך אי לא א"ל בהדיא
דברים יט טו
לא דייק ורמו רבנן שבועה עלה כי היכי
גבי שכיר בזמנו נשבע
אישתבע לי אמרינן ליה זיל שלים דהא
דתידוק איבעיא להו פוגמת כתובתה בעדים
נקיט שטרא: פוגמת כתובתה בעדים.
ונוטל אמרינן לא שנו אלא ששכרו
נח ז
הגהות הב"ח
מהו אם איתא דפרעה בעדים הוה פרע לה
בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך
התקבלתי מנה ובפני עדים קיבלתיו:
(א) רש"י
או דלמא איתרמויי איתרמי ליה ת"ש כל
מי אמרי' אי איתא דפרעה טפי בעדים
שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול
ד
ה
הוה פרע. דהא דק וקא אייתי עדים
לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואמאי
הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין
נט ח
(ב) תוס'
❖
לפרעון מנה קמא: או דלמא. לאו
מהימן במיגו והא טעמא דשכיר נשבע
לרבה
ואלו נשבעין ונוטלין והשכיר זוהנגזל חוהנחבל
משום דדק הוא אלא איתרמויי איתרמי
ונוטל בשכרו בעדים משום דבעה"ב
ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על
ט
י
דהוו עדים התם בההוא זימנא: ואלו
טרוד בפועליו וסבור שפרעו כדאמר
ס ט
פנקסו והפוגם שטרו שלא בעדים שלא
מוסף רש"י
נשבעין ונוטלין. שתקנו חכמים לישבע
התם דאפילו שבועה לא היה צריך
בעדים אין בעדים לא לא מיבעיא קאמר
דכל הנשבעין שבתורה.
השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל
וליטול וטעמייהו מפורש בשבועות בפ'
ואלו
לא מיבעיא בעדים דודאי צריכה שבועה
נשבעין ונוטלין
כל הנשבעין כ): שכיר. אמר לו תן לי
הבית ל):
סא י
נשבעין ולא
אבל שלא בעדים אימא תיהוי כמשיב אבידה
משלמין.
השכיר כו'. תימה אמאי לא תני כל
שכרי והוא אומר נתתי: נגזל. ראוהו
שנכנס בביתו אמר לו תן לי כליי שנטלת
ותשקול בלא שבועה קמ"ל איבעיא להו
הני דמתניתין בשלמא לתנא דמתניתין
דשבועות איכא למימר דלא
והוא אומר לא נטלתי והעדים ראו
הפוגמת כתובתה פחות פחות משוה פרוטה
(שבועות מד:)
סב כ
תני אלא הנהו דס"ד למימר דאין
שיצא והכלים תחת כנפי טליתו ולא
מהו מי אמרינן כיון דקא דייקא כולי האי
ידעו מה: הנחבל. ראוהו שנכנס
נוטלין אפילו בשבועה דלהכי קאמר
קושטא קא אמרה כ או דלמא איערומי קא
לתוך ביתו וידו שלם ויצא חבול אמר
האי לישנא נשבעין ונוטלין ולא קאמר
(ב"ק
מערמא תיקו איבעיא להו פוחתת כתובתה
צו: וכעי"ז שם קו.) ושכנגדו
לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי:
אין נפרעין אלא בשבועה כמו במתני'
סג ל מ
חשוד על השבועה.
מהו מי אמרינן היינו פוגמת או דלמא
וחנוני על פנקסו. שכותב בו הקפותיו
אבל האי תנא דברייתא כיון דחשיב
פוגמת מודיא במקצת הא לא קא מודיא
כך צווני פלוני לתת לפועליו ונתתי
פוגם שטרו אמאי לא תני נמי כל
במקצת ת"ש פוחתת תפרע שלא בשבועה
להם והם אומרים לא נטלנו שניהם
הני דמתני' וי"ל דהאי תנא לא חשיב
ל
סד נ
נשבעין ונוטלין הימנו: דודאי צריכה
פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני
כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה
(שבועות מד:) וחנוני על
שבועה. על השאר דהא דקא מודיא
אחריני דמתני' כיון דהוא עצמו מודה
פנקסו.
התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא
שאינו חייב לו כל הכתוב בשטר אלא
בהאי מנה משום עדים הוא ולאו
❖
התקבלתי ואינה אלא מנה נפרעת שלא
(שם)
❖
השבת אבידה היא: תיהוי כמשיב
מודה שפרע מקצת ואיצטריך שפיר
בשבועה במאי גביא בהאי שטרא האי
אבידה. שהרי יש לה שטר שלם עליו
לאשמועינן דנוטלין מ):
שטרא חספא בעלמא הוא אמר רבא בריה
אבל
מ
שלא בעדים אימא תהוי
ואי בעיא הויא אמרה לא קבלתי כלום:
תוספות רי"ד (המשך)
תוספות רי"ד
דרבה באומרת אמנה היתה לי ביני לבינו:
כמשיב אבידה. ואף על גב
פחות פחות משוה פרוטה. במנה שהיא
בנכסיהם אבל לא על פלכה
עד אחד מעידה שהיא פרועה: סבר רמי בר
פי' ממון שנתחייב עלי'
ועיסתה ועל נכסי הבית שדין
דטעמא משום דמיפרע לא דייק וא"כ
מודה עליו שקיבלה עושה עמו חשבון
שבועה ולא הספיק לישבע
היתומים כדין הבעל: ואמרי'
חמא למימר שבועה דאורייתא דכתיב לא
אפילו שלא בעדים נמי אלא משום
כך נתת לי ביום פלוני וכך ביום פלוני
1
ומת אינו מורישו לבניו כיון
לשעבר מאי עבידתיה. פי'
דסלקא דעתין שלא בעדים שהוא זכור
ומצרפתן בחשבון אפילו פחות משוה
יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת
שנתחייב לישבע ובניו אינם
עד מתי נקרא שעבר דלא
אמרי' נכסי דיתמי נינהו ואין
יכולים לישבע אותו השבועה
פרוטה: מהו. צריכה שבועה על השאר
מקצת הפריעה א"כ ודאי דקדק קמ"ל:
לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל
נ
או דלמא פוגמת מודיא במקצת.
תנאי יועיל בהן שהרי לא
שנתחייב בה אבוהון. והכא
או לא: פוחתת. היתה כתובתה אלף
קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום שהשנים
ע"י נכסיו באה לו אמר רב
קתני דיורשיו משביעין אותה
זוז כתוב בשטר והוא אומר התקבלת
ואת יורשיה דאלמא יורשי פירוש ואיכא למימר לאו דוקא
על אפוטרופא שנעשית בחיי
מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה
בעלה אבל בין מיתה לקבורה
האלמנה גובין מיורשי הבעל
כולה והיא אומרת לא התקבלתי כלום
ומדנפרעה מקצת נפרעה כולה אבל
משביעין אותה פי' דכבר
ואע"פ שלא נשבעה והיא
אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל
אבל מודה אני שלא התנית עמי
הא דלא מודיא דנפרעה כלל לא שייך
נכסי קמי יתמי רמו ואין
כבר נתחייבה שבועה כדין
הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא
לכתובתי אלא מנה: מודיא במקצת.
האי טעמא אבל תימה לי א"כ כל
תנאי מועיל בהן כלום. ואם
כל הבא ליפרע מנכסי
נתעסקה למכור נכסים בעבור
יורשים ומשני לה לצדדין
נשבעת ונוטלת ועוד אין נשבעין על כפירת
שנתקבלה קצת: במאי גביא. אפילו
שעה אתיא לאיערומי לפחות:
קבורתו יכולים להשביעה
קתני דיורשין משביעין אותה
האי
שטרא חספא בעלמא הוא.
ההוא מנה: בהאי שטרא. הא חספא
שיעבוד קרקעות אלא אמר רבא מדרבנן
ור"מ אמר אפילו בין מיתה
קאי באלמנה ואת יורשי'
בעלמא הוא שהיא אומרת מזוייף הוא:
ואין לאשה להוציא מן הבעל
לקבורה נמי לא משבעי'
לא קאי אלא אגרושה
כדי להפיס דעתו של בעל אמר רב פפא
ומתה היא ואח"כ מת
לה דאמרי נהרדעא לכרגא
באומרת אמנה היתה ביני לבינו. ששטר
כתובה הואיל והוא מוחזק וכדאמרינן
אי
בעלה שלא נתחייבה שבועה
למזוני ולקבורה מזבנינן
בחזקת הבתים היכא
נכתב ונחתם כהוגן ובפני העדים קבל
מעולם עכשיו נשבעים
בלא אכרזתא. פי' לפרוע
דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא עליו אלף זוז אבל הוא האמין בי שלא אתבענו אלא מנה: אחד מחייבו
יורשי' שבועת היורשים לא
למלך מס גלגולת של
קאי אאלמנה וכן נמי אם
יתומים או למזונות האשה
שבועה. על ממון שאילו היו שנים היה משלם עכשיו ישבע שהעד מכחש:
א"ל מינך זבנתה והא שטרא א"ל האי שטרא חספא בעלמא הוא
יורשי הבעל טוענין על יורשי
והבנות המוטלת על היתומים
אי ולקבורת אביהן או אחד
גחין לחיש ליה (ב) לרבא א"ל אין שטרא חספא בעלמא דזיופי הוא כו'
האשה שפרענו אתכם הן
נשבעים כדין ר"פ. ואין
מן היתומים מוכרים נכסיהם
אמר רבא מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא כו' ומסקינן היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי ליקום:
ועוד אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות. מקשין הא בפרק הזהב דילפינן דאין נשבעין על כפירת שיעבוד
נפטרין בעבור התנאי שעשה
בלא הכרזה לפי שאין שהות
בדבר ואהכי לא משביעין לה
להן הבעל. וכן נמי הלקוחות
קרקעות היינו מהנהו קראי דאיירי בשבועה שע"י הודאת עצמו באה אבל בשבועה שע"י עד אחד לא אשכחן ואין לומר דמסתמא
על אותה מכירה שא"א שלא
שבאים מכחה נשבעים שלא
תזלזל במכירתן ונמצאת
פקדתנו כדין היורשים של
שוים דהא אשכחן בהם חילוק למילתא אחריתי בשבועת הדיינין דאמרינן אמר ר"נ אמר שמואל לא שנו דהטענה
שבועת שקר. א"נ אי משבעת
אשה. כתב לה נדר ושבועה
לה מימנעא ולא מזבנא.
אין לי עליך וכו'. פי' כיון
ונמצא המת מתנוול הלכך א"י להשביעה על אותה המכירה וכך הל': א"ר אר"ח דלא נדר דלא שבועה הוא א"י להשביעה אבל
שהתנה לה בפירוש תנאו קיים לה וליורשיה ולבאים ברשותה וגם על יורשיו ועל ה"ב אם מכר נכסיו לאחרים גובים מהלקוחות
יורשיו משביעים אותה אבל נקי נדר נקי שבועה בין הוא בין יורשיו אין משביעים אותה דהכי קא"ל נקית משבועה. פי' דוקא אם
בלא שבועה כפי תנאו (דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' אישות שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ועי' במ"מ שכתב
א"ל זה לשון שהתנה עמה שלא יהא לו עלה לא נדר ולא שבועה התם הוא דאמרי' שיורשי' יכולים להשביע' שלשון הזה אינו
שיש חולקין ודעתם כדעת רבינו דלקוחות אינהו דאפסידו נפשייהו כשלקחו אחר החוב והנאמנות): הלכה מקבר בעלה לבית
משמע שפטרה אלא כשתבא לגבות ממנו אבל לא מיורשיו אבל אם כתב לה הנקי מנדר ומשבועה גם היורשין אין יכולין להשביעה
אבי'. פי' זו שפטרה בעלה מן השבועה ממנו ומיורשיו ולא נתעסקה בנכסי בעלה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופא
שתנאי זה כולל גם היורשים דהכי קא"ל נקי תהי משבועה לעולם בין ממני בין מיורשי: שלח לי' ר' זכאי למ"ע בין דלא נדר ובין
על הנכסים אין היורשים משביעין אותה על האפוטרופא של אביהן ולא על שום שבועה כדפרישנא לעיל אלא גובה כתובתה
נקי נדר בנכסי הוא א"י להשביעה אבל יורשיו משביעים אותה אבל מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. פי' אין
בלא שבועה. ואם נעשית אפוטרופא על נכסים היורשים משביעים אותה על האפוטרופסות של אביהן ולא על שום שבועה
לחלק בין דלא נדר ובין נקי נדר אלא משמעות א' לשניהם אלא בזה יש לחלק אם א"ל מנכסיי משמע שלא פטרה אלא כ"ז שהן
כדפרישי' לעיל ואם נעשית אפוטרופו' על הנכסים לאחר מיתת בעלה היורשים משביעי' אותה על העתיד ולא לשעבר. פי' על
נכסיו אבל דיורשיו לא פטרה אבל אם א"ל מנכסיא אילין שהתנה עמה שתהיה נקיה משבועה כ"ז שתבא לגבות אלו הנכסים אז
מה שנעשית אפוטרופוס על היתומים לאחר מיתת בעלה שאין תנאי אביהם מועיל אלא על נכסיו ולא על האפוטרופא שנעשית
ודאי בין הוא ובין יורשיו אין משביעין אותה: אמר ר"נ אמר שמואל משום א"ש בן אימא מרים בין דלא נדר ובין נקי נדר בין
בנכסי היתומים אבל על האפוטרופסות שעבר אין יכולים להשביעה. ומהכא מוכח שגם היתומים י"ל על אפוטרופ' שנעשית