צג:
מי שהיה נשוי פרק עשירי כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
השכר לאמצע. חולקין בשוה: שור לחרישה. שלקחו בהן שור לחרוש
אחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל אחת כתובתה כי זה דין צדק
כא א ב ג
א)
ב) ג)
וזה שאמר רבי אין אני רואה דבריו באלו בבבא דרישא ובבבא דמציעא
וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך
❖
חולקין בשוה. אבל שור לחרישה והשביח בבשר ושחטוהו: זה נוטל
אבל בסיפא דתנן היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל
כב ד ה
לפי מעותיו כו'. שהרי מתחלק לאבריו. והא דנקט ראשית מקחן
מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב לא חלק רבי אלא בין בתפיסה
לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג
אחת בין בשתי תפיסות כך הוא הדין
תוספות רי"ד (המשך)
כל אחת לפי מעותיה ותו אשכחן משנה
דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה
השכר לאמצע אמר רבה מסתברא מילתיה
א
בוודאי כששמו בכיס זה
כג ו
שלמה בפרק שור שנגח ד' וה'
נחות לשותפות השתא דשבח בבשר
ק' וזה ר' וקונים בהם
דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה
❖
פרקמטיא כיון שאין סוחרי
ר"ש אומר שור שוה מאתים שנגח
ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול
אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל
הק' לבד והר' לבד אלא
איש לפי מעותיו: לקח זה בשלו.
שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה
הכל ביחד אבל לחרוש
לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ורב
שוורים בריאים במאתים: וזה בשלו.
כלום זה נוטל מנה וזה מנה חזר ונגח
ולהשתכר בהן כיון שקרנו
תוספות רי"ד
המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד
של זה מובדל תמיד מקרנו
ב
שוורים כחושים במנה: זה נוטל לפי
(את) שור אחר שוה מאתים האחרון
שהטילו לכיס זה ק' וזה
של זה כ"א נוטל לפי"מ
לטביחה השכר לאמצע מיתיבי שני' שהטילו
מעותיו. דשור כחוש אין עבודתו
נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים
ר' השכר לאמצע פי' לא
ה"נ קאמר במה דברים
לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע
דומה לשל בריא: ליפלוג בדידיה.
זוז וזה נוטל חמשים זוז חזר ונגח שור
יחלוקו השכר לפי המעות
אמורים בשור לחרישה
אלא כך נוטל זה כמו זה
ועומד לחרישה אבל שור
מאי לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה
אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה
אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו
שיש בני אדם שחריפים
לחרישה ועומד לטביחה
ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים
בהמה אחת יחלוקו ולימא זה נוטל לפי
ותיובתא דרבה לא בשור לחרישה ועומד
הם במו"מ יתר מחבריהם
נעשה כמי שלקח זה בשלו
מפני שהוסיף זה להטיל
וזה בשלו ונתערבו שז"נ
דינר זהב ואוקימנא כרבי עקיבא
מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו כו':
לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה
מעותיו יותר או שמא
לפ"מ וז"נ לפ"מ. תנן וכן
פחתו פחתו ממש כו'. וקתני כך הן
דאמר שותפי נינהו וקיימא לן כוותיה
מאי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי
מפני אהבתו לא חיישי
ג' שהטילו לכיס פחתו או
וחלוקה זו כל אחד לפי מעותיו לפיכך
חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל:
הילכך כ"ז שלא פרשו
הותירו כך הן חולקין מאי
מעותיו אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו
אלא הרויחו בסתם חולקין
לאו פחתו ממש הותירו
זוזי חדתי. שמטילין זוזים ישנים
העמדתי דברי רבי כל מנה ומנה בשוה
ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי
השכר בין שניהם לאמצע
ממש פי' וק' לשמואל בין
שזו היא חלוקה לפי המעות כי היכי
ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים
אך אם פי' ליטול כ"א
אליבא דרבה בין אליבא
מעותיו ליפלוג וליתני בדידיה במד"א בשור
דלא תקשי הלכתא אהלכתא ותו
ויוצאין הם בהוצאה הלכך חולקים
לפי מעותיו הכל כפי
דר"ה שהרי אם הותירו
תנאם: אמר רבה מסתברא
מעות אע"פ שאין השכר
לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה
לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל
גרסינן ביש נוחלין תניא
מילתיה דשמואל בשור
עומד על הקרן נוטלים
אבל אם הותירו יותר על החשבון
רבי אומר אומר אני הבכור נוטל פי
ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל
לחרישה ועומד לחרישה
לפ"מ אר"נ ארב"א הותירו
השכר לאמצע: איסתרי דצוניתא.
שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר
פי' שכיון שהשכר שעושין
זוזי חדתי פחתו אסתרא
לפי מעותיו הכי נמי קאמר במד"א בשור
הוא מובדל מן הקרן
דצניתא פי' שהטילו זוזים
מיתת אביהן ירשו שטר חוב בכור
שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה
לחרישה ועומד לחרישה אבל בשור לחרישה
הוי הכל לאמצע וכן נמי
ישנים ונשאו ונתנו בהם
נוטל פי שנים הנה רבי סבר לפי
ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת
אם שמו מעות בכיס
עד שנעשו חדשים ויוציאו
ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה
מעותיו ואם תעמיד דבריו בשוה
קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה
להשתכר בהן והותירו כיון
בהוצאה הלכך חולקין
בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי
שהשכר מובדל מן הקרן
לפי המעות דכל חד
ממש קשה דרבי אדרבי הלכך נראה
דידהו וצורתא דידהו כדאמרינן
השכר לאמצע אבל שור
וחד שקיל מה דיהיב
מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו תנן וכן שלשה
להעמיד הדבר על בוריו אליבא
במסכת שבת יוצאין בסלע
העומד לטביחה (ועומד)
אבל אם הותירו יותר על
שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן
דהלכתא להיות דברי רבי לפי מעותיו
שעל הצינית ומפרש מאי צינית בת
[ולקחו] לחרישה זה נוטל
החשבון השכר לאמצע
לפי מעותיו וזה נוטל
פחתו איסתרא דצניתא
חולקין מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו
וכן ההלכות שוות ויש לחלק דלא דמי
ארעא. דכיון דישנו בעין נוטל כל
לפי מעותיו פי' שהשכר
שנפסל המטבע ואין יוצא
לההיא דיש נוחלין דהתם ליכא שום
אחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו
הותירו ממש אמר רב נחמן אמר רבה בר
עומד על הקרן כל
בהוצאה ומי שיש לו מכה
ג
אחד ואחד לוקח קרנו
תחת עקבו קושרה שם
שעבוד אלא כל אחד יש לו חלקו
מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה
אבוה לא הותירו זוזי חדתי פחתו אסתירא
וכ"ש אם לקחוהו מתחלה
כדאמרי' בשבת יוצאים
בקרקע ובכור יש לו פי שנים לכך
וזה מחצה שהשכר וההפסד לאמצע:
דצוניתא: מתני' ד מי שהיה נשוי ד' נשים
לטביחה או אם קנו עגלים
בסלע שעל הצינית דכיון
מתני'
הראשונה נשבעת לשניה.
נוטל כל מה שחלקו משביח אבל הכא
לגדלן שכ"א הוא נוטל
שישנן בעין נוטל כ"א
ומת הראשונה קודמת לשניה ושניה
לפי מעותיו. ור"ה אמר
כחשבון שהטיל אבל אם
משועבדים לכתובה שכל שלשה מאות
אם שניה טוענת הואיל ואת באת
אפי' שור לחרישה ועומד
פחתו ק' או נ' זוז זה
לשלישית ושלישית לרביעית
וראשונה
משועבדין לכתובת בעלת מנה ובעלת
ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית
לטביחה השכר לאמצע
מפסיד מחצה וזה מפסיד
נשבעת לשניה ושניה לשלישית
ושלישית
מאתים כמו לבעלת שלש מאות שכל
משל בעלי כלום דלמא לא משתייר
פי' אע"פ שהשכר עומד
מחצה שהשכר והפסד
על הקרן אם היו עתידים
לאמצע ובהא לא
לרביעית והרביעית נפרעת שלא
בשבועה
נכסיו אחראין לכתובתה עד שיהיה
לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית
לחלקו לאיבריו ולהוליך
מבעי' רבה אלא אפי'
לה כל המנה שלה:
תאמר כן לשניה ורביעית לשלישית
בן ננס אומר וכי מפני שהיא
אחרונה
כ"א הבשר לביתו הי'
ר"ה מודי לאו למכירה
מאי לאו בשור לחרישה ועומד
אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה.
נוטלין לפי המעות אבל
קיימא שימצא בהן עודף
נשכרת אף היא לא תפרע אלא
בשבועה
ה
כיון דלמכירה קאי וסוף
על הקרן או פחות אלא
לטביחה איירי. מכח קושיא
וכגון שהיתומים גדולים וקסבר האי
ו היו יוצאות כולן ביום אחד כל הקודמת
שיותירו במעות נמצא
כ"א מוליך זוזיו או
מאי
לאו
תנא כי אמרו רבנן ב) הבא ליפרע
אדתני סיפא דייק הכי:
שהריוח הוא מובדל מן
מושבחים או מופסדים
לחברתה אפילו שעה אחת זכתה וכך היו
פחתו ממש. וקסבר דבשור לחרישה
מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה
הקרן וכאילו נשתכרו
אבל שור לטביחה דקאי
כותבין בירושלים שעות היו כולן
יוצאות
בפרקמטיא דמי שהשכר
למכירה וסוף שיהי' יתרון
ביתומים קטנים אמרו ולא בגדולים:
ועומד לטביחה איירי דלטביחה ועומד
לאמצע ול"ת דוקא
במעות חולקין לאמצע
בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות
אף היא לא תפרע כו'. ובגמ'
לטביחה מאי קמ"ל אלא בכי האי
שלקחוהו לחרישה תחלה
והל' כשמואל וכפירוקא
בשוה: גמ' במאי קמיפלגי אמר
שמואל
מפרש פלוגתייהו במאי: היו כולן
אלא אפי' לקחוהו מתחלה
דר"נ דבכל מידי דמשתכרי
גוונא מיירי ותיובתא דרב המנונא:
הותירו זוזי חדתי. שלדעת כן
לטביחה כיון דלמכירה
ולא קאי השכר או
כגון יוצאות ביום אחד. כלומר יוצאות
קאי ולא לחלוק לאיבריו
ההפסד על הזוזין כ"א
לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד: כל הקודמת לחברתה שעה
נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל
הוי השכר לאמצע אלא
נוטל לפ"מ או מושבחין
משום דנקט רבה שור
או מופסדין. עיין בערך
ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו אחת. בכתובתה: זכתה. אם השעות מפורשות בתוכן כגון באחת
מ"ט בס"ה: מתני' מי
לחרישה ועומד לטביחה
כתוב ביום פלוני בשעה שלישית ובשניה בשעה רביעית וכן בכולן: גמ'
והאי חדתי לאו לאפוקי עתיקי דבהזהב מוכיח בכמה
נקטו נמי אינהו האי
שהיה נשוי ד' נשים
כגון ומת הא' קודמת להב'
דוכתי דישנים יוצאין בהוצאה יותר מחדשים אלא לאפוקי אסתירי
לישנא ולאו דוקא: מיתיבי
ב' שהטילו לכיס זה ק'
והב' להג' והג' להד'
דצוניתא שהם ישנים יותר מדאי. מ"ר. הא דאמרי' בפ"ק דבבא בתרא א"ל ג)רב יהודה לרב הונא לדידך דאמרת לית לך דינא
וזה ר' השכר לאמצע
והד' נפרעת של"ב אמר
דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד הן עושין א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ומקשה ר"ת
מאי לאו בשור לחרישה
בן ננס וכי מפני שהיא
זצ"ל אמאי קשיא ליה מבכור ופשוט ליקשי ליה משניהם פשוטים ואומר ר"ת שניהם פשוטים ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל
ועומד לטביחה תיובתא
אחרונה נשכרה אף היא
דרבה לא בשור לחרישה
ל"ת א"ב היו כולן יוצאת
בבכור ופשוט קשיא ליה שאם יעבוד הפשוט יום אחד והבכור שני ימים הרי הבכור נוטל יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה ממהלך יום אחד
ועומד לחרישה אבל שור
ביום א' כל הקודמת
ומשתכרים בה הרבה בסחורה שיש שם סחורה בזול פשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם והבכור שיש לו שהות שני ימים הולך שם
לחרישה ועומד לטביחה
לחברתה אפי' שעה א'
ומשתכר כמה וכמה יותר מן הפשוט ור' מפרש דלהכי קשיא ליה בכור ופשוט משום שור לחרישה ועומד לחרישה לכולי עלמא השכר לאמצע משום
מאי זה נוטל לפי מעותיו
זכתה כך הי' כותבין
וזה נוטל לפי מעותיו
הכי פריך כיצד יעשו דבזה אין נוטל הבכור פי שנים ומשני עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דמשום הכי הוי
אדתני סיפא לקח זה בשלו
מי
התם השכר לאמצע דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל לפי חלקו. מ"ר: שהיה נשוי ד'
וזה בשלו ונתערבו זה
נשים. לא הוה מצי למנקט ב' נשים אע"ג דשייכא בהו שפיר פלוגתא דתנא קמא ובן ננס מ"מ לא הוה שמעינן מיניה שבועה לאחד שבועה למאה
נוטל לפי מעותיו וזה נוטל
לפי מעותיו ניפלוג בדידה
אבל השתא שמעי' ליה דהא אין נשבעת ראשונה לשלישית משום שכבר נשבעה לשניה כדמפ' בגמ' מיהו תימה אמאי תנא ארבע בשלש סגי דבשלש
במד"א בשור לחרישה
נמי שמעי' שבועה לאחד שבועה למאה ואיכא למימר דהוה אמינא דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לשלישית שהיא אחרונה דלא חיישי' כולי האי
ועומד לחרישה אבל שור
לחרישה ועומד לטביחה
כיון שכבר נשבעה לשניה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאין נשבעת לא אחמור בה רבנן כולי האי אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית
זה נוטל לפי מעותיו וזה
כגון שיש רביעית
דהשתא ידעינן שלא
נתקבלה כתובתה הוה אמינא דנחמיר טפי
ותשבע לה הראשונה להכי תנא
ארבע נשים. מ"ר:
נוטל לפי מעותיו פי'
שנמצאת