מי שהיה
נשוי פרק עשירי כתובות
צד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שנמצאת
אחת מהן שדה שאינה שלו. פי' הקונט' שנודע כבר
כגון שנמצאת אחת. מן השלש שדות שגבו ג' נשים ראשונות: שדה
כד א
א) ב)
ג)
שאינה שלו. שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלוה ממנה וכשבאה
שהיא גזולה הלכך כשבאה רביעית לגבות משביעין
ד)
רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זו ועומדת לאמר למחר
לה והדר יהבינן לה לבן ננס דהואיל מה שגבתה גבתה צריכה שבועה
ה)
יבא הנגזל ויטול שדהו מידי ונמצאתי
קרחת רצוני שתשבעי שלא
שהרי נפסדת אותה שיש לה
שדה שאינה שלו וקשה לרבי דמסתמא
ו)
❖
גבית כתובתיך בחיי הבעל: ובבעל
כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין
כה ב
חוב מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי
לא גבתה מדקתני גבי רביעית
כגון שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו
ת"ק סבר מה שגבה לא גבה. הלכך
נפרעת לא תפרע והואיל וכן
ובבעל חוב מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי
גליון הש"ס
למה תשבע אם יבא הנגזל ויטרוף
הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה
ת"ק סבר מה שגבה לא גבה ובן ננס סבר
גמ' שודא דדייני.
מזו תחזור היא על הרביעית ותטול
שדה דבבירור שלו ואין סברא לומר
כו ג
מה שגבה גבה (אמר) ר"נ אמר רבה בר
❖
ממנה מה שגבתה דהויא לה רביעית
שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו
אבוה דכולי עלמא מה שגבה לא גבה והכא
בעל חוב מאוחר: ובן ננס סבר מה
ואינו ידוע איזו ועוד קשה לי מאי
בחיישינן שמא תכסיף קמיפלגי מר סבר
שגבה גבה. ואין השלישית חוזרת
קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה
כז ד
מוסף רש"י
חיישינן שמא תכסיף ומר סבר לא חיישינן
עליה לפיכך יכולה להשביעה: דכולי
נשכרת אטו מי קאמר ת"ק נשכרה
יתומים שאמרו.
עלמא מה שגבה לא גבה. ושבועה
שמא תכסיף אביי אמר דאביי קשישא איכא
נפסדה קאמר שאינה נשבעת לפי
שאין גבייתה כלום שהקודמת לה
דבן ננס טעמא מאי דקסבר חיישינן
כח ה
בינייהו דתני אביי קשישא יתומים שאמרו
א
נוטלת אותה שדה והיכא שהאחרונה
שמא תכסיף הרביעית הזאת את
גדולים ואין צ"ל קטנים ת"ק לית ליה דאביי
נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן
השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא
קשישא ובן ננס אית ליה דאביי קשישא
שאינה שלו התם מודה נמי בן ננס
משבעינן לה ידעא דהדרא שלישית
אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי
❖
ב
דנפרעת שלא בשבועה על כן נראה
עילוה כשיטלו מה שבידה ולא חיישא
דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו
כפי' ר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי
הך רביעית לאשבוחי לארעא אלא
בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה את
דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית
שמטה ואכלה ות"ק לא חייש לשמא
תוספות רי"ד (המשך)
(גיטין נ.) שני
לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה
תכסיף: דאביי קשישא איכא בינייהו.
משום חשש שמא תמצא אחת מהן
שטרות היוצאים ביום
הד' את השדה שהיא גובה
שדה שאינה שלו ולא יוכלו אחרי כן
והיתומים באים להשביעה ולא
עבד אקלע ר"נ לסורא שיילוהי כי האי
אחד.
דכי חזיא דלא משבענא
בנמצאת שדה שאינה שלו מיירי: יתומים
לחזור עליה דמה שגבתה גבתה וה"ק
לה ידעה דהדרה ג' עלה
גוונא מאי אמר להו מתני' היא הראשונה
כשיטלו מה שבידה ולא
שאמרו. הבא ליפרע מהם לא יפרע
במאי פליגי כלומר במאי תלוי עיקר
נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית
חיישא הך הד' לאשבוחי
טעמא שמחמת אותו טעם משביעה
אלא בשבועה אף בגדולים אמרו:
לארעא אלא שמטא ואזלא
לרביעית ואילו ראשונה לשלישית לא קתני
תרי אחי ותרי שותפי. או תרי שותפי:
בן ננס לעולם כגון שנמצאת כו'
ות"ק לא חייש לשמא
מאי טעמא לאו משום דשליחותה עבדה
תכסיף וכן הל' דבח"מ
ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא. בדבר
ומשום הכי נשבעת אפילו לא נמצאת
שקו"ג מ"ש לא גבה
מי דמי התם ג שבועה לאחד ושבועה
השותפות ויצא השותף חייב: לא מצי.
והכא בחיישינן שמא תכסיף קמיפלגי
ומאי דאמרי' בפ"ב דערכין
למאה הכא אמר אילו אנא הואי טעיננא
שותף חבירו למימר לבעל הדין: אנת
לפי שיראה שמא תמצא אחת מהן
בח"מ שקדם וגבה מש"ג
ההיא מיירי במטלטלין
לאו בעל דברים דידי את. בדין זה
טפי ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא
שדה שאינה שלו ויחזרו עליה ואינה
ד
כדכתבינן בר"פ ומשום
חוששת להשביח השדה ומפסידתו
שנתחייב חברי אני אדין עמך בחלקי:
אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי:
דמטלטלי לא משתעבדי
לב"ח אבל קרקע שהם
ואילו ראשונה לשלישית לא קתני.
ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי
אתמר ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר
משועבדים לב"ח לא כל
דתשבע לפי שנשבעה: ולא אמרן.
שתפרוש אם התפיסה צררי וא"ת א"כ
חולקין ה ושמואל אמר $ שודא דדייני לימא
הימנו לאחרון לאבד זכותו
שיחזיר וידון: אלא דלא הוה. האי
נשביע כל ב"ח דניחוש שמא יכסיף
(רשב"ם ב"ב לה.) רב
של ראשון ואם קדם
רב דאמר כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי
אמר חולקין.
וגבה שלא כדין לא
לפי שמא יש בעל חוב קדום שיטרוף
שותף במתא כשבא חבירו לדין:
ושמואל
גבה ומוציאין מידו: אביי
ב' שטרות. מכר שדה אחת לשני
ממנו ונשביענו כדי שיפרוש אם
אמר דאביי קשישא א"ב
בני אדם ביום אחד: שודא דדייני. לפי ראות
התפיסו צררי לאו מלתא היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לבעל חוב
עיני הדיינין יטילו
(שם)
דתני א"ק יתומים שאמרו
ושמואל אמר שודא
גדולים ואצ"ל קטנים בין
הזכות והחובה: שודא. לשון השלכה כמו ירה
דליתיה קמן ושמא אינו בעולם אבל הכא אנו עושין תקנה בשביל הנשים
בים דמתרגם שדי
דדייני.
לשבועה בין לזיבורית
בימא : כרבי מאיר דאמר. לענין גט
הקודמות וא"ת ומה יועיל מה שיפרוש גם היתומים שיפול השדה
עדי חתימה עיקר
ת"ק ל"ל דא"ק וב"נ
בידם יכסיפוה מחמת יראה זו שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה
כריתות וכן לענין השטרות ואלו שניהם נחתמו
ביום אחד ובמקום
א"ל דא"ק פי' וכגון
שהי' היתומים גדולים
שלו ואומר רבי דלא יכסיפוה בשביל כך שחביבה בעיניהם עוד אומר
שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחבירו
ובאו היתומים להשביעה.
ר' הם למה יכסיפוה אם אותה שדה ישביחו יהא ריוח שלהן שיכולין
ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה גובה יותר מזה הלכך מאי
ואע"ג דאוקי אביי דא"ק
לסלקו בזוזי דאין להן בשדה אלא כנכרים בעלמא אבל אחרונה
שודא דדייני איכא למימר אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה:
כב"נ ולא כת"ק הל'
כוותי' דהכי פסק תלמודא
תכסיף דהואיל ומה שגבתה לא גבתה אינה יכולה לסלקה בזוזי וא"ת
ושמואל
(שם וכעי"ז קדושין
בפרק הניזקין והל' יתומים
לרבנן נמי תהא האחרונה נמי צריכה שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ופ"ה דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא ור' מפרש
עד.) עדי חתימה כרתי.
שאמרו גדולים ואצ"ל
קטנים בין לשבועה בין
אפי' לאביי קשישא כגון שפטרה מן השבועה וא"ת למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה
❖
(קדושין מח.)
לזיבורית: אמר ר"ה הני
והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דביתומים גדולים אינה צריכה שבועה וביתומים קטנים
תרי אחי ותרי שותפי
נמי ליכא לאוקמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהן ואומר רבי דס"ל כמ"ד בערכין פרק שום היתומים אף
דא"ל דינא בהדי חד
ואזיל חד מינייהו בהדי'
לכתובה משום מזוני וקשה מ"מ תיקשי מההיא דהנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהא לעיל בהכותב
תוספות רי"ד
לדינא לא מצי אידך
פי' ר"י דמיירי בגרושה דלית לה מזוני כי היכי דלא תיקשי אמאי איצטריך למיתני בגיטין אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה
בירושלים שעות היו כולן
למימר לי' לבדד"א אלא
ואמר לי רבי דמ"מ איצטריך אלמנה בגיטין שלא נטעה לומר בגרושה ונימא דנזקקין בכל ענין דאילו באלמנה ה"א דליכא לאוקומא דאקילו
יוצאות בשעה א' ואין
שליחותי' עביד פי' אם
שם אלא ק' חולקין
יצא השותף חייב לא מצי
בה רבנן משום חינא כדמפרש בערכין וא"ת אמאי לא אקשי מברייתא דאביי קשישא למ"ד אין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן דהא
בשוה במאי קמיפלגי אמר
שותף חברי' למימר לי'
קאמר אביי קשישא שגובין מיתומים קטנים בשבועה וי"ל דהוה מוקי לה בב"ח עובד כוכבים דשייכא ביה שבועה כמו שרגיל ר"ת לפרש שמותר
שמואל כגון שנמצאת
לבע"ד אנת לאו בדד"א
לקבל שבועה מעובד כוכבים ואפי' לרבינו שמואל שאסר לקבל ממנו שבועה איכא לאוקמא בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים
שדה א' שאינו שלו ובב"ח
בדין זה שנתחייב חבירו
מאוחר שקו"ג קא מיפלגי
כאילו נתחייב וכאילו
שנשבע בשם ומיהו קשה לי מדקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתני' דגיטין או דהכותב קאי דמיירי בכתובת אשה ע"כ צ"ל ודאי
ת"ק סבר מ"ש ל"ג וב"נ
שלחו לדון עמו דמי:
שני
דהוה מוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן כאביי קשישא וס"ל כרבנן: שטרות היוצאים ביום א'. פי' של מכר או של מתנה שמואל אמר שודא
סבר משג"ג פי' כגון
איקלע ר"נ לסורא שיילוהו
דדייני דלא דמי להא דתנן היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה חולקות בשוה דהתם בשעבוד איירי דאין השעבוד חל אלא
שנמצא א' מן הג' שדות
כהאי גוונא מאי א"ל מתני'
שגבו נשים ראשונות שדה
היא הא' נשבעת לב' וב'
מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר כשהתחיל השעבוד דהיינו ממחרת יום שנכתב בו דביום שנכתב אין מוכיח מתוך השטר מתי התחיל
שאינו שלו שנודע שגזלה
לג' וג' לד' ואילו הא' לג'
לימא
רב דאמר כר' מאיר דאמר עדי חתימה
או בבקר או בערב אבל מתנה או מכר כל הקודם באותו יום עצמו זכה. מ"ר:
לא קתני מ"ט לאו משום
וסוף שיבואו בעלים
כרתי. וכיון דעיקר הוא השטר ומתוך עדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה הלכך קונין שניהם בבת אחת אפי'
ויטלוה ממנה וכשבאה
דשליחותה עבדה: מי דמי
הד' לגבות בכתובתה שדה
התם שבועה לא' שבועה
נכתב ונחתם ונמסר לאחד תחלה ואח"כ נכתב ונמסר לשני אע"פ שמתוך עדי מסירה ניכר דלא חשיב להו עדי מסירה עיקר והכי מוכח
לק' הכא א"ל אי הוה אנא
הד' באה זו ועוררת
בגטין דתנן בפ' כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק בגמ' הא גדולה מצי מגרש אמר רבה זאת אומרת
למחר יבא הנגזל ויטול
הוה טעיננא טפי ול"א
שדהו מידי ונמצאתי קרח
אלא דליתא במתא אבל
שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שט"ח על אחרים א"ל אביי אלא מעתה רישא דקתני פסול לגרש בו ה"נ שני הוא דלא
איתא במתא איבעי' ליה
רצוני שתשבעי שלא
מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרת אין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם אלא מאי אית לך למימר בעדי מסירה ור' אלעזר
גבית כתובתך בחיי הבעל
למיתי: איתמר ב' שטרות
משמע אבל לר"מ אפי' ראשון לא מצי מגרש אע"פ שניכר מתוך עדי מסירה הואיל ומתוך עדי חתימה אין ניכר. מ"ר. ונראה לרבי דמיירי
ובבח"מ שקדם וגבה
היוצאים ביום א' רב
קמפלגי ת"ק סבר מ"ש
אמר חולקין ושמואל אמר
הכא במתנה או במכר במקום שכותבין את השטר דבמקום שאין כותבין שהקרקע נקנה בכסף ובחזקה ובחליפין והשטר אינו עומד אלא
ל"ג הילכך למה תשבע אם
שודא דדיינא. פי' ב' שטרי
לראיה התם כולי עלמא מודו דאמרינן שודא דאין צריך התם שיהא ניכר מתוך עדי חתימה איזה קנה תחלה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמא
יבא הנגזל ויטרוף מידה
מכר או שיעבוד להלואה
ור"ת מפרש הא מילתא בענין אחר וז"ל שני שטרות היוצאין ביום אחד מכר שדה אחת לשני בני אדם האחד עיקר אבל שני שטרות של
היא תחזור על הד' ותטול
או מתנה יוצאין על שדה
ממנה מה שגבית דהוי לה
א' וזמן שניהם שוה ביום
שני בעלי חובין חולקין לכ"ע כדתנן במתניתין חולקות בשוה ובעל כרחך כשכולן יוצאין ביום אחד וטעמא דשניהם אמת ושעה אחת בירושלים
ד' ב"ח מאוחר. וב"נ סבר
א' רב אמר חולקין השדה
כיום אחד בעלמא דמי לימא רב דאמר כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ואפשר דנחתם בבת אחת דהנך סהדי חתום אהאי והנך סהדי אהאי
משג"ג ואין הג' חוזרת
ביניהן ושמואל אמר ש"ד
בהדי הדדי ומסתמא כיון שהחתימה עיקר המסירה היתה לדעת חתימה אע"פ שהיתה זו אחר זו והוי כנמסר בבת א' דהיכא דכתבי שעות
עלי' לפי' היא יכולה
כמו שדי בימא השלכת
להשביעה. ר"נ ארב"א
דעת הדיינים כפי שיאמרו
תלינן הם למי היתה דעתו קרובה
דכ"ע מ"ש ל"ג והכא
ליתן יותר לאותו נותנין
בחוששין שמא תכסיף זו