קא:
אלמנה ניזונת פרק
אחד עשר כתובות
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
הנושא
את האשה. נשאת הבעל חייב במזונותיה. סלקא
בלאותיה קיימין. בלאות שהן קיימין לא הפסידה: זו דברי רבי
א א
א)
ב)
מנחם. הא סתמא דתני תנא קמיה דר"נ הפסידה ר' מנחם אמרה
דעתין דלא מיחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו
התנה עמה על מנת שאין לה עליו מזונות קמ"ל: והן נותנין
דסתימתאה הוא הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא:
לה דמי מזונות. איצטריך ס"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת:
אשה ואינה אשה. פעמים היא
כאשתו פעמים אינה כאשתו: אלמנה.
והיא ניזונת מנכסים משועבדים.
ג)
לכ"ג: בחזקת שהיא כן. שהודיעתו
ב ב
ד) ה)
שהיא אלמנה: הא סתמא. הוה ליה
אע"ג דלעיל
❖
בלאותיה קיימין תני
תנא קמיה דרב נחמן
לא הכיר בה: אין לה. תיובתא דרב
תניא חמשה גובין מן המשוחררים
זינתה הפסידה בלאותיה קיימין א"ל אם היא
ג ג
הונא: בחזקת שאינה כן. שהטעתו
המקבל עליו לזון את בת אשתו למ"ד
זינתה כליה מי זנאי תני לא הפסידה בלאותיה
הגהות הב"ח
ואמרה לו לא נתקדשתי לאדם מעולם:
בהניזקין קצובין לחוד טרפה
ד ד
קיימין אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן זו
(א) גמ' יש לה
אבל סתמא. שלא התנה עמה ומיהו
לא קשיא מידי דהכא משום קצבה
❖
דברי רבי מנחם סתימתאה אבל חכמים
ה ה ו
כתובה
לא הכיר בה יש לה: כנסה בידוע.
ולמ"ד כתובין בעינן מוקי לה בשקנו
אומרים זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין:
❖
שהיא אלמנה: מדקא מפליג באיילונית.
מידו וא"ת למ"ד קצובין אע"פ שאין
אם מתחלה נשאה כו': אמר רב הונא
דאם מתחלה נשאה לשם איילונית
כתובין אמאי לא חשיב להו קצבה
מוסף רש"י
יש לה: כי קתני לה לאלמנה. וקאמר
אילונית אשה ואינה אשה אלמנה אשה
למזון הבנות דהוי עד דתבגרן ומיהו
מתו בנותיהן ניזונות
הגהות מהר"ב
יש לה כתובה: אפלוגתא דאיילונית
מן האב אין קשה כל כך דלא ידעינן
גמורה אילונית אשה ואינה אשה הכיר בה
מנכסים בני חורין.
רנשבורג
קאי. לאחר שחילק באיילונית ופירש
כמה בנות יהיו לו לפיכך אין קצובין
יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה
א] תוס'
הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה
אלא האחין ששעבדוה) א] בההיא שעתא
אלמנה אשה גמורה בין הכיר בה בין לא
אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר
קצובין נינהו עד דתבגרן:
הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אומר
אי דלא אמר להו אתם עדיי
בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה:
❖
אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה הכיר בה
מאי טעמא דרבי יוחנן. הוה
הדרן עלך אלמנה ניזונת
יש לה כתובה לא הכיר בה אין לה כתובה
ליה למפטריה או משום משטה אני
הנושא את האשה. לזון את
מיתיבי כנסה בחזקת שהיא כן ונמצאת
בך או משום אדם עשוי שלא להשביע
תוספות רי"ד
את עצמו: דאמר ליה חייב אני
בתה. שהיה לה מאיש
שהיא כן יש לה כתובה הא סתמא אין לה
ברשות של בעל והם
לך מנה בשטר. דאלימא מילתא
אחר: נשאת. האם לאחר שגירשה
והיא.
שלו קנסוהו כשלה לשלם
כתובה לא תימא הא סתמא אין לה כתובה
לה אף ע"ג דליתנהו
הראשון: לכשתבא אצלי. כלומר
דשטרא לרבי יוחנן וחשיבא הודאה
❖
אלא אימא כנסה בחזקת שאינה כן ונמצאת
(גיטין נא.)
ולדידה כדידיה פי' נ"מ
אם הייתי מקיים את אמה הייתי
אע"ג דלא אמר אתם עדיי ולא מיירי
שברשותה הן קנסוה כשלו
שהיא כן אין לה כתובה אבל סתמא מאי
זנה: בנותיהן נזונות מנכסים בני
כשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם
דאע"ג דאיתנהו לא משלם
אית לה אדתני בחזקת שהיא כן ונמצאת
לה וכ"ז הוא להיפך
חורין. ולא ממשועבדים דתנן
תחתיו דהיינו הוציא עליו כתב ידו
תוספות רי"ד (המשך)
כדי לקלקל נשואין וקם
שהיא כן יש לה כתובה לשמעינן סתמא (א)
וגובה לכולי עלמא מנכסים בני חורין
אין מוציאין לאכילת
במזונותי' והם נותנין לה
ליה מתני' הכי הממאנת
וכ"ש הא ועוד תני כנסה בידוע ונמצאת
ולא מיירי נמי כשכתב לו אני פלוני
פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה
דמי מזונות מתו בנותיהן
והאילונית אין להן בלאות
ניזונות מנכב"ח והיא
דנכסי צ"ב אם נאבדו
והבנות מנכסים משועבדים: והיא
בידוע יש לה כתובה כנסה סתם אין לה
חייב לך מנה דהא נמי כחתם תחתיו
נזונית מנכסים משועבדים
(אבל אלמנה לכ"ג דיש
נזונת. אותה הבת: שהיא כבעלת
דמי ואע"ג דבריש מגילתא מוכיח
כתובה תיובתא דרב הונא רב הונא מתני'
מפני שהיא כבעלת חוב
לה כלי בלאות שהיא ככל
הפקחים הי' כותבים ע"מ
הנשים ואם אבדו נצ"ב
חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות:
בגט פשוט דיכול
אטעיתיה הוא סבר מדקא מפליג באילונית
שאזון את בתך כ"ז
שלה חייב באחריותן)
כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות
לחתום ולא חיישינן דלמא משכח לה
ולא קמפליג באלמנה מכלל דאלמנה אפי'
שאת עמי. פי' [בנותיהן]
והשני' אין לה בלאות
גמ'
אי
או תמותי או אגרשיך:
איניש דלא מעלי וכתיב מאי דבעי
ניזונות מנכסי ב"ח כדתנן
דנ"מ אע"ג דאיתנהו.
בסתמא נמי אית לה ולא היא כי קתני לה
בהניזקין אין מוציאים
אבל אלמנה לכ"ג אמרי'
דאמר להו. לשומעין: אתם עדיי.
התם ודאי לא גבי כלל הואיל ואינו
למזון האשה והבנות
ביבמות (דף פה.) די"ל
לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי:
שאני מודה לו: מאי טעמא דר"ל
מכתיבה אחת דחייב אני לך מנה
מנכסים משועבדים מפני
בלאות שהיא ככל הנשים
הדרן עלך אלמנה ניזונת
דפטר. הא אנן תנן בסנהדרין
כתב האי איניש דלא מעלי. מ"ר:
תה"ע והיא ניזונית מנכסים
(וי"ל ככל הנשים) וזה
חייב לזונה חמש שנים מאי לאו
משועבדים כדאמרן לקמן
שקוראים אותן כלי בלאות
עד שיאמרו בפנינו הודה לו
הנושא את האשה ופסקה עמו כדי
בשקנו מידו: איתמר
מפני שדרך הבגדים להיות
א
כי האי גוונא. דאי בשטר
אלמא הודה בפני עדים חייב: אי
האומר לחבירו חייב אני
בלים ואינן חדשים כעת
שיזון את בתה חמש שנים חייב
לא אמר להו. לשומעין אתם עדיי:
גמור מה חדוש דחייב ואע"ג דלא
שהביאתם מבית אביה
לך מנה ר"י אמר חייב
לזונה חמש שנים ניסת לאחר ופסקה עמו
(נמצא לפי דברי הגאון
ר"ל אמר פטור ה"ד אי
מאי טעמא דרבי יוחנן. הא קיימא
ב
הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית
שהממאנת והאילונית בין
דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל
כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה
לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר
ליה קלא:
בנכ"מ בין בנצ"ב אי
דפטר ואי דלא א"ל אתם
אתם עדיי: ה"ג לעולם דלא אמר
חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא
תא
דאיתנהו אידי ואידי א"ל
עדי מ"ט דר"י דאמר חייב
ואי דלית נהו אידי ואידי
לעולם דל"א א"ע והב"ע
להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן
אצלי אזונה אלא מוליך לה
מזונותיה למקום שאמה וכן לא יאמרו
ל"ל אבל בשני' בנכ"מ
כגון דא"ל מנה אני חייב
בשטרא. שמסר לו שטר בפנינו
בין איתנהו בין ליתנהו
לך בשטר. פי' הדיבור הזה
שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי
ל"ל ובנצ"ב בין איתנהו
שהודה לו לא בפה הודה
וכתוב בו אני חייב לך מנה ואע"פ
מזונות ניסת הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות מתו
ג
בין ליתנהו אית לה כך
לו אלא בשטר כתב לו כי
שכתב ידו הוא הואיל ולא חתם פטור.
משמע הפסק של גאון.
אני חייב לך מנה ומסרו
בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני
והא דתנן הוציא עליו
אבל הרב פירש השטה
בידו וכ"י היא לו לראיה
שהיא כבעלת חוב הפקחים היו כותבים ע"מ שאזון את בתך חמש שנים
ד
בענין אחר והפסק בין
שהודה לו שר"י אמר
כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים
כל זמן שאת עמי: גמ' אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ה רבי
בממאנת בין האיילונית
חייב אלימא ליה מלתא
בני חורין כגון שחתם בו אני פלוני
בין השניה בין בנכ"מ בין
דשטרא כמאן דא"ל אתם
יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דאמר להו אתם עדיי מ"ט דר"ל
לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפרק
בנצ"ב אי דאיתנהו כלהו
עדי דמי ור"ל אמר פטור
אית להו ואי דליתנהו כלהו
לא אלימא מילתא דשטרא
האשה שנתארמלה דאמר אביי
דקפטר אי דלא אמר להו אתם עדיי מ"ט דרבי יוחנן דקמחייב לעולם דלא
ל"ל. ומאי דתנן במתני'
ולא כמאן דא"ל א"ע דמי
לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל
קאמר להו אתם עדיי והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר רבי
ולא בלאות כגון דליתנהו
(והרב אומר אפילו כ' לו
ו
אמגילתא לא מאי טעמא דלמא משכח
(וכ"ז) [והיינו] שאין הבעל
מכ"י אפילו אם מסרו לו
יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו אתם עדים דמי
חייב לקנותן לה ואין
בינו לבין עצמו ליכא מאן
ליה כו' ותנן הוציא עליו כתב ידו כו'
ר"ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא תנן הנושא את האשה ופסקה
לחלק בין נכ"מ לנצ"ב
דפליג שהוא כשטר חתום
אלמא בחתימת ידיה קמיירי אבל הכא
אבל מה שבפניה נוטלת
בב' עדים אצל בני חורין
עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כי האי גוונא
הכי כתב ליה חייב אני לך מנה
ויוצאת) ואם מתחילה
ופלוגתא דר"י ור"ל פי'
לא
נשאה לשם אילונית וכו'.
בשכ' לו ע"י השטר מנה
ולא חתם בו: אלימא מלתא
אמר ר"ה אילונית אשה
אני חייב לך ומסר לו
דשטרא. הואיל ובפני עדים מסר לו: מאי לאו כי האי גוונא. [מה עדות יש לה לאחר זמן
בדבר זה לאו כי האי גוונא] שמוסר
ואינה אשה הכיר בה י"ל
אותה הכתיבה בפני ב'
לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם
לא קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום בידה מאי למימרא:
כתובה ככל הנשים לא
עדים והשטר אינו חתום
הכיר בה א"ל כתובה.
בחת"י העדים. ר"ל סבר
לא מ"ל הודאה בפה מ"ל
אלמנה אשה גמורה בין
הכיר בה בין לא הכיר בה י"ל כתובה ור"י אמר א' זה וא' זה אשה ואינה אשה הכיר בה י"ל כתובה לא הכיר בה א"ל כתובה
הודאה בשטר כיון שהשטר אינו חתום י"ל השטיתי בך ור"י סבר כיון שע"י כתיבה הודה לו ומסר לו אותה הכתיבה
ואקשי' ליה לר"ה ואסיקנא דר"ה מתני' אטעיתיה הוא סבר מדקמפליג באילונית ולא קמפליג באלמנה מכלל דאלמנה אפילו
בפני עדים אלימא מלתא דשטרא כמאן דאמר א"ע ופלוגתיה הויא בין שהודה לו על מה שהיה מחויב לו מקודם לכן
בסתמא נמי י"ל ולא היא כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאילונית קתני לה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ודוקא כתובה הוא דל"ל
ובין שהודה לו על מה שלא הי' מחויב לו מקודם לכן אלא רוצה לשעבד עצמו בכך. אבל אין הלכה כר"י אלא כשרוצה
לאילונית אם לא הכיר בה מפני שמקחו מק"ט אבל גיטא בעי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. עיין בערך ל"ד בס"ה:
להודות לו על מה שהוא מחויב לו מקודם לכן אבל אם אינו מחויב לו ורוצה להתחייב לו מכאן ולהבא א"י עד שיקנו
פרק שנים עשר
ממנו כמו שמוכיח מדברי ר' גידל דלקמן) ואי קשיא ממאי דתנן בגט פשוט הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה
הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים נשאת לאחר ופסקה עמו שיזון את
מנכסים ב"ח אין זה דומה לזה שאותה הכתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלוהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה ליוהו
בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותי' במקום שהיא
כתיבתו ככתיבת עדים דמיא אצל ב"ח ואילו הלוהו בפני עדים כלום צ"ל א"ע גם עכשיו נמי שכתב בכת"י אין צ"ל א"ע
אמה וכן
לא יאמרו שניהם
הרי
אנו זנין אותה כאחד אלא א' זונה וא' נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב
אבל זו הכתיבה אינה [אלא] הודאה שמודה לו כי הלוהו (לו עכשיו אלא) מקודם לכן וכיון שהלואה לא על סמך