הנושא את האשה פרק
שנים עשר
כתובות קב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תא
שמע כתב לכהן שאני חייב כו' חייב ליתן לו חמש סלעים.
לא בשטרי פסיקתא. החתן והכלה פוסקין תנאים שביניהם בשני
ו א
א)
ב)
השתא סלקא דעתין דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד
עדים והעדים חותמים עדות גמורה. וא"ת א"כ מאי למימרא איצטריך
ע"י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה
כגון דליכא קנין אלא דברים ואשמעינן כדרב גידל דלא בעי קנין:
ג)
ו ב
לברר לו כהן. שלא יתננו לכהן אחר: אי הכי. דטעמא משום
מדאורייתא פירוש להכי יכול
הכא להתחייב ע"י השטר שיש עליו
ד) ה)
ו)
קצת שעבוד אבל במקום דליכא
שיעבודא דאורייתא הוא והוה ליה
ז)
שעבוד לא מצי למשתעבד בשטרא:
כמעיד עדים וחותמים אמאי אין
לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דאמר רב
ז ג
ח)
חייב
ליתן לו חמש סלעים. ובכי
בנו פדוי: שמא יאמרו פודין. את
ט)
גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך
הבכור בשטרי חוב שיש לו על אחר
האי גוונא מיירי דאי לאו
❖
וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו
י)
ומסרו לכהן בפדיונו דאתי למימר
הכי מאי קמ"ל דמיחייב:
וקידשו א קנו הן הן הדברים הנקנין באמירה
לברור
לו כהן. אפי' במכירי
מה לי האי שטרא ומה לי האי שטרא
❖
תא שמע כתב לכהן שאני חייב לך
ב
כהונה מיירי דמסתמא
ואנן תנן במסכת בכורות ו) אין פודין
תוספות רי"ד
חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעים
לא בעבדים ולא בשטרות ולא
קנה בלא כתיבה כדמוכח בשלהי
כתיבה זו הלוהו אלא בינו
ובנו אינו פדוי שאני התם דמשועבד ליה
בקרקעות וילפינן לה התם מקראי
כל הגט ומיהו צריך כתיבה
לבינו בלא דבר ועכשיו
הגהות הב"ח
בא להודות לו כך הוא
בפרק יש בכור לנחלה: לאחר חיתום
מדאורייתא אי הכי אמאי כתב כדי לברר
דלא ליהדר ביה והוה מצי לשנויי
(א) תוס'
אם הודה לו בכתב כמו
שטרות. תחת חתימת העדים כתוב
שכתב לו משום דלא לימא ליה פרעתי
(ב) שם
לו כהן אי הכי בנו אמאי אינו פדוי כדעולא
שהודה לו בפה ולא
אלימא הודאת כתיבתו
הואיל ובשטר גמור מיירי:
פלוני ערב והוא מודה בדבר:
דאמר עולא דבר תורה פדוי לכשיתן ומ"ט
אי הכי בנו אמאי אינו פדוי.
הקונט' לה
מהודאת פיו דכת"י הוא
גובה מנכסים בני חורין. המלוה
❖
אמרו בנו אינו פדוי גזירה שמא יאמרו
כאילו הודה לו בפני
מן הערב ולא מנכסים משועבדים
כלומר הוה ליה למימר דליהוי
עדים דמי אבל לא אלימא
פודין בשטרות אמר רבא כתנאי ערב
ג
כמ"ד להו אתם עדי וקי"ל
כיון דלאחר חיתום השטר הוא
פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם
היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים
דר"ל ור"י הלכתא כר"י.
מוסף רש"י
הויא לה כמלוה על פה: אליבא
שבא לידו דינא הוא דאינו פדוי דהא
עיין בערך נ"ב בס"ה:
בני חורין מעשה בא לפני רבי ישמעאל
דבן ננס כולי עלמא לא פליגי.
ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא מ"מ
בשטרי
פסיקתא.
ואמר גובה מנכסים בני חורין אמר לו בן ננס
כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן
כשיגיעו לידו אמאי אין בנוי פדוי
(קדושין
כרבי ישמעאל ולא כבן ננס דמודה
ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי:
אינו גובה לא מנכסים בני חורין ולא מנכסים
ט:) הן הן הדברים
אמאי
אינו פדוי כדעולא כו'.
רבי יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא
הנקנין באמירה.
משועבדים אמר לו למה אמר לו הרי שהיה
ומה ערב דשיעבודא דאורייתא הוא
וא"ת עולא לית ליה דרבי
חונק את חבירו בשוק ומצאו חבירו ואמר
יוחנן דאמר חייב דאיצטריך ליה
דכתיב ז) אנכי אערבנו
לו הנח לו ואני אתן לך פטור שלא על
(שם) כתב לכהן שאני
לפרושי טעמא משום שלא יאמרו
כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג:
אמונתו הלוהו לימא רבי יוחנן דאמר
חייב לך חמש סלעים.
פודין בשטרות וי"ל דאיצטריך לפרושי
כי
(בכורות
כרבי ישמעאל וריש לקיש דאמר כבן ננס אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי
הכי משום דמיירי בכל ענין אפילו
נא.) גזירה שמא יאמרו
כי
פודין בשטרות.
כתב לו שאני חייב לו ה' סלעים
לפדיון ואפי' לא כתב לו הכי סתמא
כתנאי
ערב היוצא אחר חיתום שטרות. ולא חתם עצמו
דמילתא לפדיון בנו הוא דקאמר ולעולם אית ליה דר' יוחנן. מ"ר:
(שם נא:) ערב היוצא
אחר חיתום שטרות.
היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה והשתא משמע הכא דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה
ערב בשעת מתן מעות וקשה לרבי דלא משמע הכי בסוף פ"ב דגיטין דאמרינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין
בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו כו' מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ניהליה או דלמא כו' ובעי למיפשט
(גיטין כא.) גובה.
מנכסים בני
רבא מערב היוצא אחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין אלמא דחייב משום דשיעבד נפשיה כשחתם עצמו בשטר ומשום הכי
חורין.
פשיט שפיר דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב משועבדין בו והא בעינן ספר
מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם והדר מסר ניהליה ואי מטעם הודאה מיחייב א"כ לא צריך שיהא קנוי לערב ואומר
(שם)
רבי דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשט רבא דאי אמרת בשלמא בעלמא קני כה"ג משום הכי מיחשב הודאה דאלימא מילתא דשטר
וחשיבא הודאה אלא אי אמרת בעלמא לא מיחייב כה"ג אם כן הכא נמי לא אלימא מילתא דהאי שטרא ולא חשיב הודאה. מ"ר (א):
אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי. פירוש רבי יוחנן לא מצי סבר כבן ננס ותימה לר"י דהואיל ובן ננס פליג אדרבי יוחנן דלא חשיב ליה
(רשב"ם
ב"ב קעה:)
הודאה מנא ליה לרבי יוחנן דרבי ישמעאל סבירא ליה כותיה דהא בשלהי ב"ב ח) אמר רבי יוחנן גופיה חלוק היה רבי
ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק הוא דפליגי דרבי ישמעאל סבר משעבד נפשיה ובן ננס סבר דחנוק לא משעבד נפשיה אבל
בהודאה ל"פ כלל דמודה רבי ישמעאל דאינה הודאה ונראה לי דיש לדקדק מדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ואי לא פליג רבי
ישמעאל בהודאה לא הוה ליה למיתני הכי אלא הוה ליה למימר דערב שלא בשעת מתן מעות משתעבד נפשיה אלא הא קמשמע לן
דאפילו תמצי לומר דלא מיחייב משום דלא משעבד נפשיה הואיל ולא הוי בשעת מתן מעות מכל מקום מחמת הודאה מיחייב וכי תימא
ומנלן דבחנוק פליגי דלמא בהא דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר רבי ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חונק ואם תמצי לומר דמודה רבי
ישמעאל בחנוק דלא מיחייב א"כ היכי קאמר ליה למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חונק אין הנדון דומה לראייה
אלא ודאי בחנוק נמי פליגי והכי קאמר לו למה לא יתחייב משום דמעכשיו הוא דמשעבד נפשיה ושוב שמעתי מר' כדברי ור"ת מפרש
כולה סוגיא בלא הודאה שלא היה חייב לו כלום מתחלה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור שחתמו היטב
שרוצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה ובהא פליגי רבי יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא לאקנויי ביה בשטר זה כמו שהודה
בפני עדים ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דאמר להו אתם עדי נקט נמי הכא כמ"ד להו אתם עדי דמי ואין לתמוה היכי
משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא
יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא
הגיע לידו דגמר ומקני הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכה"ג גמר ומקנה ומסיק כתנאי ערב היוצא אחר חיתום שטרות וחתם עצמו
היטב אני פלוני בן פלוני ערב ומעכשיו הוא משתעבד ועכשיו אתיא שפיר ההיא דגיטין אבל לפי' הקונטרס דמטעם הודאה
לא כתב בו אלא ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ורבי ישמעאל אי הויא הודאה אי לאו ואם תאמר אמאי לא הוי
שיעבוד בזה השטר כעדי מסירה י"ל דלא חשיב האי שטר לאשתעבודי ביה כיון שאין כתוב בו שם הערב אלא כתיבתו דכיון שאין מוכיח
מכתיבתו שהוא מסרו לא מצי לאישתעבודי ביה וא"ת אמאי נקט אחר חיתום שטרות ה"ה קודם חיתום דהוו מיפלגי וי"ל דלהכי נקט אחר
חיתום דקודם חיתום אין רגילות לכתוב לשון גרוע אבל לאחר חיתום רגילות הוא לכתוב לשון גרוע בשטר משום שההלוואה כבר נעשית
ולפי' ר"ת דמיירי בשטר גמור ליכא למימר דהא דנקט לאחר חיתום משום דקודם חיתום גבי לכ"ע אפי' שלא בשעת מתן מעות דהא בן
ננס כריש לקיש ולדידיה לא מצי לאישתעבודי בשטרא אלא להכי נקט לאחר חיתום דאז מוכחא מילתא דלאחר מתן מעות היה אבל קודם
חיתום מוכח מילתא דקודם מתן מעות הוא ובהא מודה בן ננס דמשתעבד אבל לאחר חיתום פליג דמוכחא מילתא דלאחר מתן מעות
הוא דאי קודם מתן מעות הוה להו לאקדומי לחיתום אלא לא יכלו להקדימו וכ"ת משום הא ליכא הוכחה דלהכי לא הקדימו לחיתום דלא
ליגבי ממשעבדי שהרי ט) אי הוה קודם מתן מעות הוה ליה לפרושי אי נמי למיכתב הערבות בלא וא"ו דהיכא דלא כתב וא"ו לא קיימי
העדים עליה אלא מלתא באפי נפשה הוא כדמסיק בב"ב בסופו (ב) י) וקשה לפי' ר"ת הואיל ומוקי להאי כתיבת ערבות שהוא שטר
גמור להתחייב בו כשמוסר לו בפני עדים מההיא טעמא שמחוייב שום דבר יתחייב לו שיעבוד נכסים נמי ע"י עדי מסירה כמו אם לוה ממנו
דעדי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ור"ת הביא ראיה לדבריו
מירושלמי דרבי יוחנן וריש לקיש אמרי בכה"ג שלא נתחייב
לו קודם לכך דפריך במה נתחייב זה לזון את בת אשתו לא כן אמר רבי יוחנן
ורשב"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא
שאינו חייב אינו חייב לו כלום ואף
על פי שלפי הירושלמי קשה
דרבי
יוחנן
אדרבי יוחנן אין לחוש דבכמה דוכתי פליג אגמרא שלנו:
ניתנו