קב: הנושא את האשה
פרק שנים עשר
כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ניתנו
ליכתב או לא ניתנו ליכתב. פי' משום דסתם קנין לכתיבה
כי פליגי כו'. כלומר הא דמוקמת ריש לקיש כבן ננס ולא כר' ישמעאל
ח א ב
א)
ב) ג)
עומד שמא משום הכי ניתנו ליכתב דכי קנו מידו דמי וקשה
ליתא דאמר לך ר"ל אנא אפילו לרבי ישמעאל קא פליגנא אדרבי
ד)
יוחנן: ערב שיעבודא דאורייתא: אבל הכא. פלוני חייב ליכא
דמאי קפריך מההיא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת
ה)
שיעבודא דאורייתא: דקא מטי הנאה לידיה. כסף קדושיה לאביה:
שניהם הא מדעת שניהם כותבין דלמא הכי קאמר הא מדעת שניהם
ו)
ט ג ד
אבי הבן. אביו של חתן: ניתנו
כשאומר לו לכתוב וקמ"ל דאין
ז)
ליכתב. נתנו חכמים כתיבה לדבר
כותבין בסתמא והיה מפרש רבי
כי פליגי אליבא דרבי ישמעאל רבי יוחנן
ח)
י ה
דמשמע ליה להש"ס אין כותבין אלא
אם באו להחתים עדים בדברים
כרבי ישמעאל וריש לקיש עד כאן לא קאמר
הללו שהן בלא קנין: לא ניתנו ליכתב.
מדעת שניהם היינו בידיעת שניהם
רבי ישמעאל התם אלא דשייך ליה לשיעבודא
דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא
ששניהם נתרצו בדבר דידעו גמר
דאורייתא אבל הכא לא שייך שיעבודא
יא ו
ט)
קנין לא משתעבדי נכסי: שטרי
הפסיקה אבל לא ידעו בכתיבה
דאורייתא גופא אמר רב גידל אמר רב כמה
א
אירוסין ממש. שטר שמקדש בו את
דומיא דהך דלעיל מיניה כותבין
❖
אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן
האשה הרי את מקודשת לי כותב
שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו
יב ז
לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן
בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך
דהיינו אע"ג דאין יודע עכשיו מן
❖
גליון הש"ס
הדברים הנקנים באמירה אמר רבא מסתברא
לכתוב על פיה כדרב פפא ורב
ההלואה כלום וכותבין שטר למוכר
שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה
אע"פ שאין לוקח עמו דהיינו אע"פ
גמ' זאת אומרת בת וכו'.
מילתא דרב בבתו נערה דקא מטי הנאה
אינה מקודשת: שהיא כבעלת חוב.
שאין הלוקח יודע במקח כלום ואין
הגהות הב"ח
לידיה אבל בוגרת דלא מטי הנאה לידיה לא
כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת
ואי לא דנקיטא שטר מי טרפא
❖
(א) תוס'
והאלהים אמר רב אפילו בוגרת דאי לא
❖
ממשעבדי: מאי פסקא. בתמיה. וכי
שניהם מדעת גמר הפסיקה הא
תימא הכי אבי הבן מאי הנאה אתא לידיה
מדעת שניהם כותבין אף בלא ידיעת
דבר פסוק הוא לחכמים שקונין לבת
אלא בההיא הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי
הכא
מוסף רש"י
במאי
השטר נמי (א):
האשה ולא לבנות ששנו סתם במשנה
תוספות רי"ד
ומקני להדדי א"ל רבינא לרב אשי דברים
עסקינן בשקנו מידו. הוה מצי לשנויי
בנותיהן ניזונות מבני חורין והיא
הן הן הדברים הנקנים
אמר ר"ג א"ר כמה אתה
באמירה.
הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א"ל
ניזונת ממשועבדים: מי לא עסקינן
בדכתב ליה ור"ח ור"ת מפרשים
ב
נותן לבתך כך וכך וכמה
כו'. וכי אי אפשר שיהו אף הבנות
ניתנו ליכתב ניתנו לגבות ע"י כתיבה
לא ניתנו ליכתב איתיביה הפקחין היו
אתה נותן לבנך כך וכך
דווקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא
בשעת קנין כגון דגרשה ואהדרה
(קדושין
עמדו וקדשו הן הן הדברים
כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים
ט:) כל זמן שאת עמי.
הנקנים באמירה אמר רבא
כתיבה תקנו לה קנין איתיביה
וכתב לה התנאים הללו ואפילו הכי
כל זמן שאת עמי מאי כותבין אומרים וקרי
מסתברא מילתא דרב בבתו
הפיקחין היו כותבין מדקתני כתיבה
תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני
(לעיל קא:) ותני
נערה דקמטי הנאה לידיה
ליה לאמירה כתיבה אין והתנן הכותב
חורין ולא ממשועבדים: בתנאי ב"ד.
ר' חייא האומר לאשתו.
ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה
אבל בוגרת לא והאלהים
לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ותני ר'
א"ר אפילו בבוגרת דאלת"ה
בלא כתיבה ואין כותבין שטרי
בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי כו':
אבי הבן מאי הנאה קאתי
חייא האומר לאשתו ת"ש גאין כותבין שטרי
מיגרע גרעי. בתמיה: צררי
אירוסין ונשואין נמי מדקתני כתיבה
לידיה אלא בההיא הנאה
אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם הא
(לעיל פג.) מאי לאו
אתפסינהו. לפני מותו מסר להם
ש"מ בעי כתיבה דלא קני באמירה
דמתחתני אהדדי גמרו ומקנו
שטרי פסיקתא.
אהדדי (פי' הרב על מימרת
צרורות כספים למזונותיהן: זאת
מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי
בלא כתיבה והשתא לא גרסינן הא
ד
והב"ע כגון דא"ל מנה אני
אומרת הבת אצל האם. דקתני למקום
מדעת שניהן כותבין וברוב ספרים
פסיקתא לא שטרי אירוסין ממש כדרב פפא
(קדושין ט:)
חייב לך בשטר דדוקא הכא
(רשב"ם ב"ב
דאיכא למימר בההיא הנאה
אינו ת"ש והיא ניזונת מנכסים
שאמה ולא קתני לבית אחיה למדנו
ורב שרביא דאיתמר כתבו לשמה ושלא
קסז:)
דקא מתחתני אהדדי גמרו
משועבדים אלמא דכותבין דאי אין
שכן הוא הדין שתגדל הבת אצל אמה
מדעתה רבה ורבינא אמרי מקודשת
ומקנו בלא קנין אבל בשאר
כותבין אמאי הוה גביא ממשעבדי
ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה
דברים אין אדם יכול לחייב
רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת
ה
עצמו באמירה ואע"ג דא"ל
דס"ד דכך הוא רגילות כל שעה לכתוב
בבית אמה ואין כופין אותה לדור
א"ע ואינו משתעבד אלא
תא שמע מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני
אצלם: דלמא בקטנה עסקינן.
לה ומשני בשקנו מידו כלומר דבלא
(קדושין ט:) שטרי אירוסין
אם קנו מידו) א"ל רבינא
חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני
כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין
ומשום הכי לא קתני בת אצל אחין:
ממש.
לר"א דברים הללו ניתנו
(שם) ונשואין.
לכתוב או לא. פי' אם אומר
שהיא כבעלת חוב הכא במאי עסקינן
משום מעשה שהיה. [ואיכא למיחש
והכא כך אירע הדבר שהקנה לה:
(רשב"ם ב"ב שם) כתבו
רבה ורבינא אמרי מקודשת.
החתן לפני העדים כתבו לי
נמי שמא] יהרגוה בשביל לירש
בשקנו מידו אי הכי בנות נמי בשקנו לזו ולא
לשמה ושלא מדעתה.
ו
שטר על הנכסים שנדר חמי
עישור נכסים שלה. אבל גדולה דלא
תימה דלרבינא דאמר מקודשת מיבעי
(קדושין מח.)
לתת לבתו בפניכם כותבים
קנו לזו ומאי פסקא איהי דהואי בשעת קנין
לו או לא. א"ל לא ניתנו
חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל
ליה לאוקמה לההיא דאין כותבין
מהני לה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא
לכתוב פי' דא"ל (כזה) [דזה
האחין: אם כן. דיש חילוק בין גדולה
שטרי אירוסין בשטרי פסיקתא ואם
לא] קבילית עלוי דתיטרף
מהני להו קנין מי לא עסקינן דהואי בשעת
לקטנה: ניתני מוליך לה מזונות
כן מאי קמיבעיא ליה לעיל דברים
ממשעבדי ומתוך כך לא
קנין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה אלא
(שם ט:) רבא
אוכל למכור נכסי ועד שלא
למקום שהיא. דמשמע לגדולה
הללו ניתנו ליכתב תפשוט ליה מהך:
ורבינא אמרי מקודשת.
יאמר להן אין כותבים לו:
תא
איהי דליתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנות
שמע מתו בנותיהם נזונות.
במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא:
ת"ש מתו בנותיו ניזונות
דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהני להו קנין
מנכב"ח והיא ניזונית מנכ"מ
תימה אמאי לא מייתי הך מעיקרא
מאי
מפני שהיא כב"ח אא"ב
מגרע גרעי אלא בנותיו היינו טעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימר צררי
מקמי דמייתי ההיא דהפקחין דההיא
רב
דכתב לה היינו דניזונית
נשנית תחלה במשנתנו וי"ל שכן דרך
פפא ורב שרביא אמרי
אתפסינהו: לא יאמר הראשון: אמר רב חסדא $ זאת אומרת בת אצל
מנכ"מ אלא אי אמרת דלא
ז
אינה מקודשת.
כ' לה אמאי ניזונית מנכ"מ
הש"ס משום דאי הוה מייתי הך
אמה ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה עסקינן ומשום מעשה שהיה
הב"ע בשקנו מידו דסתם קנין
מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו
דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו
לכתיבה עומד. אי הכי בנותיו
לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין
נמי ומסיק איהי דליתא בתנאי
ואמו אומרת יהא בני גדל אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו
ב"ד מהני לה קנין בנות
דאיכא לאוקמה נמי כשקנו מידו ט):
דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהני
אצל ראוי ליורשו מעשה היה ושחטוהו ער"ה אם כן ליתני למקום שהיא
הב"ע
בשקנו מידו. בפ' הנזקין
(שם מח.)
להו קנין: מיגרע גרע בתמי'
מאי בנותיהן ניזונות מנכסים
מוקי להך
כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד
בני חורין.
אימא צררא אתפסי': לא
נמי בשקנו מידו וההיא דהמקבל עליו לזון בן אשתו ובת אשתו בשלא קנו מידו איירי ולפי מאי דמשמע בגיטין דלמאן דלא בעיא אלא
יאמר הראשון וכו'. אר"ח
קצובין אתי שפיר הך דהיא ניזונת מנכסים משועבדים אפילו דלא קנו מידו מצינו לאוקמה ההיא דחמשה גובה מן המחוררין
זאת אומרת הבת אצל האם
כשאין שם קצבה: אימר צררי אתפסינהו. תימה לרבי דבגיטין פ' הנזקין תנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות
פי' בת הניזונית מן האחים
והיא.
זנין אותה בבית אמה ואין
ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומפרש ר"ל בגמ' טעמא לפי שאין כתובין והיינו טעמא נמי דמזון
מפני שהיא
כופין אותה לדור אצלם
הבנות והכא מפרש טעמא משום אימר צררי אתפסה וי"ל דאיצטריך טעמא לפי שאין כתובין היכא שהודה האב שלא התפיס צררי
כבעלת חוב.
ל"ש גדולה ל"ש קטנה. פי'
(לעיל
ועוד תימה לרבי דהכא משמע דמתפיס צררי לקטנה ולקמן בפ' בתרא אמר שמואל אין פוסקין מזונות לאשת איש מ"ט רב
מדלא קתני למקום שהיא
קא:) בשקנו מידו.
סתם וקתני למקום שהיא
זביד אמר אימר צררי אתפסה רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי בינייהו איכא בינייהו קטנה וספקה
אמה ש"מ כך הדין נותן
(לעיל
פי' דלרב זביד לא חיישינן דצררי לקטנה לא מתפיס ותירץ רבי דודאי לענין דלא גבי ממשעבדי לא חיישינן כי התם אבל הכא למיגבי
נא: גיטין נא.) אי הכי
שתדור עם אמה ולא עם
בנות נמי.
אחיה בין אם היא קטנה
ממשעבדי אמרינן עוד תירץ דהתם כשהלך למדינת הים מיירי ואינו חושש להתפיסה צררי דמעלה בדעתו שתהא לוה ואוכלת וכשיחזור
בין אם היא גדולה: תניא
יפרע אבל הכא דמיית אתפסה צררי עוד תימה לרבי כיון דהיינו טעמא דלא גבו בנות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימר
(שם) ומאי
מי שמת והניח בן קטן
אתפסינהו צררי כתובה נמי מהאי טעמא לא תגבי ממשעבדי ותירץ רבי דטפי מתפיס צררי לבתו כדאמרינן לעיל בפרק נערה
פסקא.
יורשי האב אומרים יהא גדל
אצלנו והאם אומרת יהא גדל
לענין הרווחה דבתו עדיפא ליה ואמרתי לפני רבי דמשמע הכא דבת אשתו אי הוה גובה בתנאי ב"ד לא היתה גובה ממשעבדי דהוה
אצלי אין מניחים (אלא)
חיישינן להתפיס צררי אע"ג דלא ניחא ליה בהרווחה ואמר לי רבי דודאי הוה מצי למימר בתה לא ניחא ליה בהרווחה בתו ניחא ליה אלא
אצל מי שהוא ראוי ליורשיו
איצטריך טעמא דתנאי ב"ד שאם פסקה עמו לזון את בתה מחיים דאז לא אכלה בתנאי ב"ד א"נ לאחר מיתה ולאחר שתבגר היתה גובה
(שם) דלא הוו בשעת
מעשה הי' ושחטוהו ע"ה
קנין. (שם)
ממשעבדי דלא חיישינן לצררי אלא היכא דאיכא תרי טעמי דאכלה בתנאי ב"ד וניחא ליה בהרווחה ובהאי שינויא מיתרצא נמי ההיא
מי לא עסקינן כו'.
פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפיס עוד תירץ דה"ק כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד פי' שכל כך יפה כחה שהקנה לה אע"ג דאיתנהו
בתנאי ב"ד ודאי איכא למיחש לצררי ובהאי שינויא מתורצין לגמרי כל הנך פירכי ההיא דגיטין וההיא דקטנה וההיא דכתובה. מ"ר:
והיכי דמי כגון דגרשה.
ולא
ואהדרה. (שם) כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד. אימר צררי. (שם)