שני
דייני פרק שלשה עשר כתובות
קז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ששמעו
בו שמת. פירש הקונטרס דלמאי ניחוש לה אי לצררי
פוסקין
מזונות. ב"ד יורדין לנכסי מי שהלך למדינת הים ופוסקין
יז א
א)
ב)
לאשתו: בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי. דפוסקין דלמאי
מזונות
הרי סופה ליטול כתובתה ולישבע שלא עיכבה משלהם
ג)
ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עיכבה
כלום והשתא בעי למימר דפליגי בלא שמעו בו שמת היינו בלא שבועה
ד) ה)
❖
יח ב
משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי
מעשה ידיך במזונותיך וקבלה
דאי בשבועה אמאי לא תטול
וזה אינו דהא בסמוך פריך עד כאן לא
ו)
עליה משמת אינה משועבדת לו
פליגי אלא לשבועה אבל למזונות
יט ג
יהבינן לה אלמא לשמואל אפילו
למעשה ידיה. וא"ת והרי היא משועבדת
פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר
א
הגהות הב"ח
ליתומים ואף הם יאמרו לה כן אף
בשבועה אין לה ונראה לרבי דהיינו
אין פוסקין מזונות לאשת איש אמר שמואל
כ ד
(א) גמ'
הוא לא היה יכול לומר לה אלא א"כ
טעמא דבשמעו בו שמת לכולי עלמא
מודה לי אבא בשלשה חדשים הראשונים
שאין פוסקין
ב
היא מתרצה: צררי. צרורות כספים
פוסקין דאין כאן שום הוכחה לאשה
❖
מה טעם
(א) לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ג בששמעו
כא ה
נתן בידה למזונות: חיישי' שמא אמר
דתפסה צררי ולא שאמר לה צאי
בו שמת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי
לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
מעשה ידיך במזונותיך אבל בלא
כב ו
בשלא שמעו בו שמת רב אמר פוסקין דהא
מוסף רש"י
וקבלה עליה: איכא בינייהו גדולה.
שמעו שמת אמר שמואל דאין פוסקין
❖
משועבד לה ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט
מודה לי אבא.
הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה
דמוכחא מילתא מדאינו חוזר שנסתלק
רב זביד אמר אימא צררי אתפסה רב פפא
מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת
ממנה בשום ענין לרב זביד בצררי
וזנין.
(ברכות מז.)
או שאינה בעלת מלאכה לצררי
ולרב פפא דאמר לה צאי כו' והלכך
אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה
ומפרנסין.
תוספות רי"ד
אבל לא בניו
איכא למיחש לצאי מעשה ידיך
אפי' בשבועה לא מהימנא. מ"ר.
ידיך במזונותיך מאי בינייהו איכא בינייהו
ובנותיו.
פוסקין מזונות לא"א
במזונותיך ליכא למיחש דכיון דלא
ולבי מגמגם לפירושו דפריך בסמוך
גדולה ולא ספקה אי נמי קטנה וספקה תנן
(לעיל
ושמואל אמר אין פוסקין
ספקה לא קבלה עליה: אי נמי
מהא דתניא מי שהלך למדינת הים
מח.) תכשיט.
פי' מי שהלך למדינת הים
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת
ואשתו תובעת מזונות רב
קטנה. ובעלת מלאכה והשנים
ואשתו תובעת מזונות בני כהנים
(שם)
מזונות ד חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע
סבר ב"ד יורדין לנכסיו
כתקנן: וספקה. לרב זביד פוסקין
גדולים אומרים תשבע כו' ואם בא
מ"ד תכשיט.
ופוסקין מזונות לאשתו
בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים
כו' ומשני בששמעו בו שמת ודוחק
דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה
כל שכן צדקה.
ושמואל אמר אין פוסקין
כששמעו בו שמת כ"ע לא
ואמרו תשבע בתחלה ובסוף עד כאן לא
לשנויי בא לאחר שמועה ונמצא שהיה
לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר
פליגי שפוסקין כי פליגי
שקר מה ששמעו בו שמת והוה מצי
צאי מעשה ידיך למזונותיך אמר לה:
פליגי אלא לענין שבועה אבל מזוני יהבינן
(שם)
בשלא שמעו בו שמת רב
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות.
לשנויי בלא שמעו בו שמת וכגון
אמר פוסקין דמשועבד לה
לה תרגמה שמואל בששמעו בו שמת תא
ושמואל אמר אין פוסקין
אתפסתיה צררי: נאמן. ובשבועה
דפסקיה מברא או שום אונס שאינו
שמע מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת
מ"ט רב זביד אמר אימור
ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד: לאחר
יכול לשוב דמודה שמואל דפוסקין
צררי אתפשה רב פפא אמר
מזונות בני כהנים גדולים אומרים תשבע
שמועה. לאחר ששמעו בו שמת
לה מזונות כיון דהשתא ליכא הוכחה
חיישינן שמא אמר לה צאי
חנן אומר לא תשבע ואם בא ואמר פסקתי
מעשה ידיך למזונותיך.
ה
בא: ולא דבר אחר. מפרש לקמיה:
ואמר לי רבי דהא מילתא לא שכיח
פי' והיא קבלה עליה אבל
לה מזונות נאמן הכא נמי בששמעו בו שמת
במשרה אשתו ע"י שליש. העמיד
הוא שיארע אונס או יפסיקו הנהר
כששמעו בו שמת פוסקין
והא אם בא ואמר קאמר אם בא לאחר
יותר מיום או יומים:
אפוטרופוס לזונה ועכשיו משך
וליכא למיחש לצררי שהרי
בששמעו
סופה לגבות כתובתה
בו שמת כולי עלמא
שמועה ת"ש מי שהלך למדינת הים
האפוטרופוס את ידו דהשתא ודאי
ו
ואז תשבע שלא עכבה
לא פליגי. נראה
לצררי ליכא למיחש ולא לשמא אמר
ואשתו תובעת מזונות ואם בא ואמר צאי
בידה משלהם כלום ולצאי
מעשה ידיך למזונותיך
לה צאי מעשה ידיך למזונותיך:
לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני
מעשה ידיך במזונותיך רשאי קדמו בית דין
נמי ליכא למיחש שכבר
אי הכי. דהשרה אותה ע"י שליש
עדים מדקאמר לקמן ששמעו בו
ופסקו מה שפסקו פסקו הכא נמי בששמעו
מת ואינה משועבדת לו.
אפי' בניו ובנותיו נמי דהא גלי דעתיה
שמת בעד אחד מכלל דעד השתא
וא"ת הרי היא משועבדת
בו שמת ת"ש מי שהלך למדינת הים ואשתו
ליתומים ואף הם יאמרו
דניחא ליה שיהו נזונין משלו:
ס"ד בשני עדים ובקול נמי ליכא
לה כן. תשובה אף הוא
צדקה תובעת מזונות ב"ד יורדים לנכסיו וזנין
למימר מדפריך לקמן ת"ש האשה
אינו יכול לומר לה אא"כ
ומפרנסין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר אמר רב ששת במשרה
שהלכה היא ובעלה למדינת הים כו'
תתרצה היא והרי עכשיו
אינה רוצה. אמר שמואל
את אשתו ע"י שליש אי הכי בניו ובנותיו נמי כשהשרה לזו ולא השרה לזו
ובאה ואמרה גירשני בעלי מתפרנסת
ומודה לי אבא בשלשה
והולכת עד כדי כתובתה ומשני
מאי פסקא אלא אמר רב פפא כששמעה בו שמת בעד אחד היא דאי בעית
חדשים הראשונים שאין
כששמעו בו שמת פירוש שמת קודם
פוסקין לפי שאין אדם
אינסובי בעד אחד מצי מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו ובנותיו דאי בעו
מניח את ביתו ריקם: תנן
אותו הזמן שאמרה שנתגרשה ופריך
למיחת לנכסיו בעד אחד לא מצו נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו מאי דבר
מי שהלך למדינת הים
מ"ש עד כדי כתובתה אפילו לעולם
וכו' ע"כ לא פליגי אלא
אחר רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כל שכן
נמי ואי שמעו בו שמת בקול קאמר
לענין שבועה אבל מזוני
צדקה
יהבינן לה תרגמ' שמואל
מאי קושיא וכי יש להאמין הקול
כששמעו בו שמת: ומהכא
הואיל
והיא אמרה שגירשה ולא מת
ולא דמיא לההיא דפרק המפקיד
שבוי
שנשבה רב אמר אין מורידים קרוב
שמעינן שאין היתומים
יכולין להשביע האלמנה
לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין וההוא שמעו בו שמת היינו בעד אחד דאי בשני עדים
כל זמן שהיא נזונית
מאי חידוש הוא הלא הם יורשים אותו וא"ת ואעד אחד היאך מורידין והתנן ביבמות בפרק האשה שהלכה גבי
דילמא אתפשה בעלה
האשה שאמרה מת בעלי שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ומדהיא לא מהימנא עד אחד נמי לא מהימן וי"ל דהתם מיירי לירד
צררי דהא פסקי' לקמן
הלכתא כחנן כ"ש דק"ל
ולמכור אבל בהמפקיד מיירי לירד על מנת שלא למכור כדמוכח התם והא דתניא לקמן ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו
כרב דאמר פוסקין מזונות
אבל לא בניו ובנותיו ומוקמינן לה בששמעו בו שמת בעד אחד וקאמר בניו ובנותיו דאי בעו מיחת לנכסים בעד אחד לא מצו נחתי
לא"א ומוקי למתני' מחיים
חיישינן שמא אמר לה כו'.
מזוני נמי לא יהבינן להו התם נמי למכור אבל בפירות הגדלים בשדה אכלי להו שפיר:
וקיבלה עליה
דבעל ואיכא למימר התם
ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה: קטנה וספקה. וא"ת הואיל וספקה נימרו לה ב"ד צאי מעשה ידיך למזונותיך
הוא דפליגי עליה דחנן
ואמרי תשבע דמאן לימא
ולמה יורדים לנכסיו למאן דחייש לצררי ואי לא ספקה א"כ היכי מחלה למ"ד צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וי"ל כגון דספקה
לן דאתא לידי גיבוי
לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה אי נמי בפעוטות דמקחן מקח ומתנתן מתנה. מ"ר:
כתובתה ותשבע דילמא
תרגמה שמואל בששמעו בו שמת. תימה א"כ מאי טעמא דבני כהנים גדולים דמה לי דמת בביתו מה לי ששמעו בו שמת ע"פ
מייתא היא ברישא הלכך
תשבע השתא דלמא צררי
עדים ואין נראה לפרש ששמעו בו ע"פ עד אחד וי"ל דאפי' מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים והא דנקט למי שהלך
אתפשה אבל באלמנה
למדינת הים רבותא נקט דס"ד ניחוש כ"כ לצררי דאפילו בשבועה לית לה. מ"ר: ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן.
הניזונית כ"ע לא פליגי
דתשבע בסוף ולא תשבע
פירש רש"י אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה דהכי משמע דאנשבעה קאי והיינו טעם דסתמא דמילתא מתפיס לה
בתחילה: בני כהנים
צררי הלכך מוציאין מידה בשבועה ונראה לרבי ו) להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלוותה ואכלה דאי לאו הכי לא תמצא מי
גדולים אומרים תשבע חנן
שהיא נשבעת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע. מ"ר: ואם בא ואמר לה צאי
שילוה לה שיראים להפסיד אבל עכשיו
אומר לא תשבע ואם בא
בעלה ואמר פסקתי לה
מעשה ידיך במזונותיך רשאי. כלומר
אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא היו מלוים לזו היתה דוחקת עצמה אף ע"ג דלא ספקה
מזונות נאמן פי' ובשבועה
והאי דאמרינן לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד:
ומחזרת לו מה שנתנו
מאי פסקא. תימה לרבי אין סתמא
לה ב"ד ה"נ כששמעו בו
דמילתא אשתו דחייב במזונותיה משרה על ידי שליש בניו ובנותיו דלא מיחייב במזונותיהם
שמת והא אם בא קאמר
לא משרה ורבינו שמשון מפרש הסוגיא אי הכי בניו ובנותיו נמי אי אמרת בשלמא דלא איירי מתני' במשרה אשתו ע"י
אם בא לאחר שמועה.
שליש אלא אשתו ובניו סמוכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה משום חשש דשמא התפיסה צררי אין ב"ד
נמנעין מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין לירד לנכסיו לפרנסם דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות
לפרנסם עד שישוב אבל השתא דמוקמת במשרה ע"י שליש ליכא למיחש לצררי ומשני במשרה אשתו ע"י שליש אבל בניו סמוכין על שולחנו
ולא השרה ע"י שליש ולהכי חיישינן
לצררי ופריך מאי פסקא דזה
אין
רגילות דאשתו ישרה ע"י
שליש ובניו יהיו
סמוכין על שולחנו:
עמד