שני
דייני פרק שלשה עשר כתובות
קח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שוקל לו את שקלו. שוקל בשבילו שקל שהוא חייב לכל שנה לקרבנות
לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב ומפרש שומר חנם בחנם
ל
א)
א
ב)
צבור: ופורע לו את חובו. אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו
שומר שכר בשכר ומסיק דחוזר ונוטל מבעל הבית משמע דשומר
ג)
בשבילו: ומחזיר לו אבידתו. אם ראה חמורו תועה מותר להשיבו:
חנם נמי אם קדם ברועים ובמקלות בשכר חוזר ונוטל מבעל הבית
❖
לא ב
במקום שנוטלין שכר. על טורח השבתה: תפול. הניית השכר
ואמאי אברוחי אריא בעלמא
הוא וכן הא דתנן בפ' אלו מציאות
היה בטל מסלע לא
להקדש שהרי שניהן מודרין בהנאה
לב ג
הגהות הב"ח
זה מזה: מצוה קא עביד. כלומר
יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו
א שוקל לו את שקלו
ב ופורע (א) את חובו
שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה
מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו
(א) גמ' לו
ג ומחזיר לו אבידתו ובמקום שנוטלין שכר
❖
לג ד
דבטיל מינה ופירש בקונטרס שאם
לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד
תפול הנאה להקדש בשלמא שוקל לו את
כלום שיש לו חלק בקרבנות: דתנן
היה עוסק במלאכה חמורה ונוטל
לד ה
שקלו מצוה קעביד דתנן ד תורמין על
תורמין. את הלשכה בשלש קופות:
שכר מרובה כמה היה פוחת משכרו
מוסף רש"י
האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ומחזיר
על האבוד. אף על מי ששלח שקלו
ויעסוק במלאכה קלה כמו השבת
❖
שוקל לו את שקלו.
לו אבידתו נמי מצוה קעביד אלא פורע לו
ואבד: ועל הגבוי. שעדיין לא הגיע
אבידה וכך יתנו לו ואמאי אברוחי
את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב
כאן: ועל העתיד לגבות. ואפילו לא
אריא בעלמא הוא ולפי מה שפירש
תוספות רי"ד
אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את
נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה
רבינו תם דדוקא במפרנס את אשתו
ה
ובקרבנות אלא שחיסר מצוה נמצא
קאמר חנן לפי שיכולה לצמצם
מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הכא
(נדרים לג.) תורמין
שוקל לו את שקלו ופורע
על האבוד.
שכר המצוה על הנותן: משתרשי
לו את חובו ומחזיר לו את
ולהתפרנס בדוחק אבל שאר פורע
במאי עסקינן שלוה על מנת שלא לפרוע
אבידתו ובמקום שנוטלין
ליה. מרויחו: חנן היא דאמר איבד
לו חובו לא כמו שאמר לקמן לא
בשלמא רבא לא אמר כרב אושעיא דמוקים
עליה שכר תפול הנאה
מעותיו. זה שפרנס את אשת חבירו
קשיא מידי ואומר רבי כי מן הדין
להקדש במקום שנוטלין
לה כרבנן אלא רב אושעיא מ"ט לא אמר כרבא
שכר על טורח השבתה
היה ודאי פטור כדמשמע הכא אלא
ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה
אמר לך רב אושעיא
נהי דהנאה לית ליה
תפול הנאה להקדש שלא
תקנת חכמים התם שישלמו לו כדי
איבד מעותיו ואין יכול לומר לו את
יהנה ממנו. פי' המורה
כיסופא
שישיב אבידתו של חבירו וכן בקדם
חובך פרעתי שלם לי. והוא הדין נמי
תפול הנאה להקדש כגון
ששניהם מודרים הנאה זה
ברועים ובמקלות בשכר דחוזר ונוטל שכר מבעל הבית כדי שיעסוק
לכל חוב שעליו ועמד חברו ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו
מזה: בשלמא שוקל לו
להבריח את הארי ואפי' עולה השכר כדי דמיהן נפקא מינה לכושרא
חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא
את שקלו דתנן תורמין
כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה: אפילו תימא
דחיותא אבל פורע חובו ועמד אחר ופרנס את אשתו למה לנו
על האבוד ועל הגבוי ועל
(ב"מ נח.)
העתיד לגבות פי' ונמצא
רבנן. דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב
לעשות תקנה על זה ומהאי טעמא נמי הא דאמר בהנזקין
ועל הגבוי.
שלא נהנה כלום שבלא
נמי חייב לשלם וכי מחיל אסור במודר הנאה והכא דקתני
הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון
ועל העתיד לגבות.
הא היה לו חלק בקרבנות
פורע לו את חובו בשלוה זה תחלה הלואה מן המלוה על מנת שלא
פירוש אם שהתה בידו י"ב חדש אין נותן רביע לבעלים ויחזיק
מחזיר לו אבדתו נמי
מצוה קעביד פי' ואע"ג
לפרוע עד שירצה לא יוכל הנושה ללחצו הלכך לאו מידי יהיב ליה:
בקרקעות אלא מחזיר לו הקרקע נראה לרבי דלא בחנם מחזיר
שהוא נהנה הוא יכול לומר
אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד העובד כוכבים ורבינו
כיסופא
אני איני מתכוין לההנותו
גרשון פי' בתשובותיו כמו כן דאע"ג דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא יש לו לשלם מידי דהוה אקדם ברועים ובמקלות בשכר וגבי
אלא לקיים המצוה. אלא
פורע לו את חובו הא
משיב אבידה דאל"כ אין לך אדם מציל של חבירו מיד העובדי כוכבים ולא כפי' הקונטרס שפירש בגיטין שמחזיר לו בחנם וא"ת והא דתנן
קמישתרשי ליה אמר רב
בהגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו
אושעיא מני חנן הוא
דאמר אבד מעותיו פי'
אין לו אלא שכרו ואמאי דמי חמורו היה לו לשלם והיה רבי רוצה לומר דמשום הכי אין לו אלא שכרו דמיירי כגון שבעל החמור בפניו וכי
ואע"ג דמטי ליה הנאה
עשו חכמים תקנה ה"מ שלא בפניו אבל בפניו לא וקשה א"כ אפי' שכרו לא יהא לו דהא תנן בפ' הכונס נפלה לגינה
מיניה דהא מיפצי ליה
ונהנית משלמת מה שנהנית ומפרש רב בגמרא אפי' נחבטה דס"ד מבריח ארי מנכסי חבירו ומה שנהנית נמי לא משלם קמ"ל ופריך
מב"ח כיון דשלא מדעתו
עשה ואיבעי לתובעו
אימא ה"נ ומשני מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו והאי שלא מדעתו א"נ מבריח ארי לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ומשמע
כדין לא מצי תבע ליה
לישנא קמא מדעתו אע"ג דאית ליה פסידא פטור ועל כורחין לא אפשר לפרש כן מההיא דאלו מציאות ודהשוכר את
ולאפוקי מיניה בדינא שרי
הפועלים אלא הכי פירושו מבריח ארי מדעתו היכא דלית ליה פסידא האי שלא מדעתו לאו משום דאי לא הוי פסידא
דבודאי אי מצי תבע
ליה לדינא ולאפוקי מיניה
יהא חייב דפשיטא אם נחבטה ולא נתקלקלו הפירות למה יהא חייב אלא כלומר האי שלא מדעתו שעל כרחו הוא מבריח ארי ואם
(שם) הא מני
אסור דהויא מחילה גביה
דוחקים את האדם על כרחו להבריח את הארי ממצרו של חבירו אע"ג דלית ליה פסידא חייב לשלם לו שכר טורחו והשתא בההיא דהגוזל
חנן היא דאמר איבד
וההנהתו אבל כיון דלא
בתרא אם נפרש דדמי חמורו אינו חייב לשלם לפי שהוא בפניו אלמא חשבינן כאילו לית ליה פסידא א"כ לא יהא לו אפי' שכרו כיון
את מעותיו.
מצי לאפוקי מיניה בדינא
שרי והכי נמי אמרינן
דמדעתו הוא ולית ליה פסידא על כן נראה לרבי דהיינו טעמא דאינו משלם דמי חמורו שלא תקנו חכמים שיהא חייב לשלם אלא מה
התם דמקריב עליו קיני
שהוא מהנה אותו ואינו מהנה אותו אלא כדי שכרו שהרי גם הוא היה מוצא להציל בכדי שכרו דעל כרחך מיירי שיכול להציל שלא
זבין וקיני זבות ויולדות
יזכה אותו מן ההפקר: ובמקום שנוטלין שכר תפול ההנאה להקדש. בפ' אין בין המודר מוקי לה בין בשנכסי
ומתירו לאכול בקדשים
וזן את אשתו ואת בניו
שניהם אסורין זה על זה משום הכי תפול הנאה להקדש דלא מצי מחזיר ליטול שכר ולא מצי בעל אבידה לעכבו בין בשנכסי מחזיר
אף על פי שהוא חייב
דוקא אסורין על בעל אבידה ולא נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ואם אין המחזיר רוצה לקבל שכר בעל אבידה אינו יכול לעכבו
במזונותיהן דאף ע"ג
ותפול הנאה להקדש: ועל העתיד לגבות. פי' בקונטרס אפי' לא נגבה לבסוף וקשה לרבי חדא דהוה ליה למיתני ועל העתיד לגבות
דמטי ליה הנאה מיניה
כיון דלאו מדעתו קעבד
ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ועוד דתנן ומייתי לה בהזהב בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו מהשלוחין
ולא מצי תבע ליה בדינא
או שאבדו השלוחין אם עד שלא נתרמה התרומה נשבעים השלוחים לבני העיר ובני העיר שוקלים ומביאים אחרים תחתיהם אבל
שרי ואין אנו צריכים
לומר עכשיו בשוקל
משנתרמה אחריות אהקדש ואם כפירוש הקונטרס דאפי' לא נגבו לבסוף תורמין עליהם אמאי בני העיר שוקלים ומביאין אחרים
לו את שקלו דטעמא
תחתיהם אי משום מצוה אפי' משנתרמה נמי ועוד פירש רש"י על האבוד מי ששלח שקלו ואבד ועל הגבוי שעדיין לא הגיע וקשה דא"כ
משום דתורמין על האבוד
זו ואין צ"ל זו קתני אלא נראה לפרש על האבוד שבא ליד גבאי ואבד ועל הגבוי ביד השליח ונאבד מיד השליח לאחר שנתרמה התרומה
ונמצא שלא ההנהו אלא
אע"ג דההנהו כיון דלאו
דאי נאבד קודם שנתרמה התרומה חייבין בעלים באחריות ועל העתיד לגבות שיבא לידי גבוי לבסוף והא דאמר הכא שוקל לו את
(נדרים לג:) שלוה על
שקלו באבוד וגבוי דלא מיחייבי בעלים באחריות: הא מני חנן היא דאמר איבד מעותיו. הואיל וכן שאינו יכול עתה לתובעו ממנו
מדעתיה קעביד ואינו יכול
מנת שלא לפרוע.
לתובעו בדין לחנן שרי
אע"פ שמ"מ מהנהו שאין צריך לשלם חובו משום הכי לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא שעל ידי שפורע זה לבעל חובו מיפטר
ודמי להא דתנן באין בין המודר המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו כו' ויתן לשום מתנה
אע"ג דעל ידו משתרשי ליה מזוני שרי הואיל ולא עביד אלא גרמא בעלמא ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע
ליה מיניה דהתם מדידיה לדידיה קא מיתהני אבל הכא גרמא בעלמא הוא ורבינו תם מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו ומשום הכי
פטור דאין הדבר ברור שהיה מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול להפטר שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי
שממציא לה מעות אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוי מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא היה מיחייב בלא פסק ב"ד
מכ"מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי שטר חוב אפי' חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא
היה יכול להפטר בשום ענין והכי פי' הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה
דוקא וחנן היא וכן פירש רבינו חננאל ושני רב אושעיא הא דתנן ופורע את חובו מזונות אשתו הן ואליבא דחנן וריב"א הביא ראיה
מירושלמי דה"ה בשאר חובין דגרסינן התם בפירקין אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו בפלוגתא דחנן
ובני כהנים גדולים א"ר אסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייסנא ליה ומחיל
לי הגע בעצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכוני עד כאן בבעל חוב שאינו דוחק ואפי' בבעל חוב דוחק
נשמענה מן הדא שוקל לו את שקלו לא שקיל אין ממשכנא הדא אמרת אפי' בעל חוב דוחק אלמא מחלוקת בבעל חוב כמו
למזונות ואומר רבינו תם על כרחך פליג גמרא ירושלמית אגמרא שלנו דמוקים ההוא טעמא דשוקל את שקלו כבני כהנים גדולים
אע"ג דממשכנין על
השקלים ורב אושעיא מוקי לה כחנן ופליג לגמרי דלית ליה הך סברא ומפרש דלא
פליגי אלא במזון האשה
כדפרשינן ועוד דעל
כרחין סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא דלדברי רבא צריך לפרש דשוקל לו
שקלו היינו באבוד וגבוי
(נדרים לג:) דאי לאו הכי שוקל
לו שקלו אמאי
הא קא משתרשי ליה ובירושלמי משמע דלא מיירי באבוד דפשיט
מיניה בעל חוב דוחק:
אדמון