קט:
שני
דייני פרק שלשה עשר כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
עשאה
סימן
לאחר. מתוך הלשון משמע דאעורר קאי כגון
אבל הדיינים חותמין. בקיום אע"פ שלא קראוהו שהרי אינן מעידין
מג א
ד)
א)
ב)
אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן: לא שנו
שמכר אחת משדותיו ועשאה סי' בשם המוחזק ובגמ'
ג) ד)
אלא לאחר. דוקא נקט מתני' סימן לאחר אבל עשאה המוחזק בה
הכי פי' לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד כלומר אם מכר
ה)
❖
סימן לעצמו של ראובן זה
העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה
מערער אחת משדותיו למוחזק לאו הודאה היא דאי לאו דעבדי הכי
ו)
מד ב
שבצדה לראובן זה העורר עליו
לא היה המוחזק קונה שדה ממני
וכשמצר לו סימני המצרים כתב על
ואני הייתי צריך למעות ולא גרסי'
אבל הדיינין חותמים אע"פ שלא קראוהו:
א
הגהות הב"ח
מה ג
שדה זו מיצר פלוני שלי ולא מיחה
מזבין אלא זבין ובירושלמי משמע
עשאה סימן לאחר: אמר אביי בלא שנו אלא
(א) תד"ה
ראובן: אי לאו דעבדי הכי. אם לא
כרש"י שהביא בפי' ר"ח ולא סוף
לאחר אבל לעצמו לא איבד את זכותו
מו ד
שתקתי: למימסר מודעא. לומר
דבר שעשאה (א) העורר סימן לאחר
מז ה
(ב) ד"ה
דאמר אי דלא עבדי ליה הכי לא הוה מזבין
❖
אלא אפילו עשאה ה) אחר לאחר
לעדים בסתר הוו יודעין שעל שדה דזכות
לה ניהלי מאי אית לך למימר איבעי לי
והעורר חתום בעד איבד זכותו:
זו שאצל זו שאני לוקח אני מערער
אמר ליה שפיר קאמרת דאמר
למימסר מודעא חברך חברא אית ליה
ומה ששתקתי למה שכתבה במצריה
מח ו
מוסף רש"י
וחברא דחברך חברא אית ליה ההוא
ר' יוחנן כו'. אביי לא
בשמו שאם אני מוחה לא ימכור
מי שהלך למדינת הים
לי זאת: חברך חברא אית ליה.
דעשאה סימן לאחר ערער ושכיב ואוקים
היה זכור בדברי ר' יוחנן עד שהזכירו
מט ז ח ט
ואבדה דרך שדהו.
ויודיעוהו ושוב לא ימכור לי: תלם
האפוטרופוס דאילו היה זכור היה
אפוטרופא אתא אפוטרופוס לקמיה דאביי
נ י
אחד. מענית המחרישה על פני
הוא עצמו טוען בשביל היתומים
א"ל עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר
כל השדה שמכר הודיתי לו בין שדה
כדקיימא לן ו) טוענין ליורשין:
אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר
אם
טען ואמר חזרתי ולקחתי
זו שאני עורר ובין אותה שמכר ועל
(יבמות לז:) ילך בקצרה.
תלם אחד עשיתי לך א"ל שפיר קאמרת
נא כ ל
ממנו מהימן. תימה אמאי
אותו תלם כתב מצר פלוני שלי
(שם) שפיר
דאמר ר' יוחנן ג אם טען ואמר תלם אחד
וחתמתי על השטר ולא מחיתי: הב
נאמן הואיל והודה דלאו שלו הוא
קאמר אדמון.
עשיתי לך נאמן זיל הב ליה מיהת תלם אחד
ליה מיהת תלם אחד. לאחר שהביא
היאך יכול לטעון שוב חזרתי ולקחתי
❖
הוה עלה ריכבא דדיקלי אמר ליה אי הוה
וכ"ת דנאמן במיגו דאי בעי לא הוה
אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה
(שם) כגון שהקיפוה
חתם ולא הוה מודה לאו מילתא
של אביהם וגזלה הימנו ולא היה
אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר חזרתי
ארבעה בני אדם.
היא דבכי האי גוונא לא אמרי' מיגו
למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה
(שם) בארבעה
ולקחתי ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר יוחנן
תוספות רי"ד
דאתו מכח ארבעה.
כדפירשנו לעיל בפרק הכותב
אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל
אם טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן
ד
ראובן היה אחד מג' הדיינין
גבי ההיא אתתא דאפקידו גבה
אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה
(שם) אי שתקת שתקת.
וחתם שם לא אבד את זכותו
האמר אביי האי מאן דמוקים אפוטרופא נוקים
למחזיק מיהת תלם אחד: הוה.
מלוגא דשטרי כמו שפירשנו שם ולפי
שאין הדיינים צריכים לראות
כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי: מתני'
❖
(שם)
מה שכתוב בשטר שלא על
על אותו תלם: ריכבא דדקלא.
מה שפירשנו במי שהיה נשוי
מה שכתוב בתוכו מעידים
מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו
דלא טענינן ליתמי
שורת דקלים מורכבין זה על גב
אלא על חתימות העדים
אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים
זה: חזרתי ולקחתיו הימנו. לאחר
מזוייף הוא אומר רבי דמצינן לפרש
והלכך לא אבד את זכותו
תוספות רי"ד (המשך)
שהוא יכול לומר כשחתמתי
שעשיתיו סימן בשמו: נאמן. דהפה
יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר:
הכא דמיירי כגון שאין כתב ידי העדים
ומשום דחתם בההוא סימנא
דיין על האשרתא לא ראיתי
גמ' מ"ט דרבנן שפיר קאמר אדמון אמר
שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר
יוצא ממקום אחר ולכך נאמן לומר
מה שכתוב בשטר שאילו
אתה עושה אותו כאילו הודה
ו
לו ואע"פ שלא הודה לו
הייתי רואה מיד הייתי מערער
שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו
חזרתי ולקחתי ממנו מיגו דאי בעי
רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוה ארבעה
ז
בפי' לפיכך כל טענה שיאמר
ששדה זו היתה שלי והשטר
אין לזה זכות באותו תלם אלא על
אמר מזוייף הוא ולא נחתם ולא
בני אדם מארבע רוחותיה אי הכי מאי
זה בטל הוא ולא הייתי
אנו מאמינים לו כיון שיש
פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי
עשיתי סימן מהימן הוא לומר עשיתי
לו עדים ואי אמרת טעמא
חותם: עשאה סימן וכו' אמר
טעמא דאדמון אמר רבא בארבעה דאתו
ח
חזר ואמר לקחתיו: מתני' ואבדה
דטען אפוטרופוס הא לא
אביי ל"ש אלא לאחר אבל
סימן וחזרתי ולקחתי ממנו והא דלא
לעצמו לא אבד את זכותו
טעין לא הוה טעין אביי
מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד
דרך שדהו. שהחזיקו בה בעלי
קאמר אי הוה אבוהון הוה טעין
הכי בעבור היתומים והא
דא"ל אי לאו דעבדי הכי לא
כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי ליה כי
השדות שבמצריו: ילך לו בקצרה.
מזוייף הוא דלא טענינן ליתמי מזוייף
דק"ל כל מילתא דהוה מצי
הוה מצינא לך (ס"א מיזבין
למיטען אביהם של יתומים
לי) מאי אית לך למימר
פליגי בחד דאתי מכח ארבעה אדמון
על כרחם יטול לו דרך לשדהו אבל
הוא מיהו חזרתי ולקחתי ממנו
ב"ד טוענים בעבורם שהרי
אי בעי לך למימסר מודעא
דרך קצרה יברור לו שלא ירבה
טענינן להו כיון דקסבר דאבוהון
סבר מכל מקום דרכא אית לי גבך ורבנן
חברך חברא אית לך. פי'
אין נפרעין מנכסי יתומים
ליטול: גמ' שפיר קאמר אדמון.
הוה מהימן בהך טענה מיגו דאי בעי
אם זה שמעון מכר השדה
אלא בשבועה ואע"פ שיש
סברי אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא
ט
האחרת שבצד זו לראובן
ביד המלוה שטר חתום ויתמי
אמר מזוייף הוא כדפרישית במי שהיה
דקס"ד כשארבעת השדות שסביבותיו
שטרא למרייהו ולא מצית לאשתעויי דינא
לא טעני מידי טעני ב"ד
וכתב לו במצרים שהיא
ורבנן
סברי אי צייתת
נשוי:
של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה
בעבורם דלמא פרעיה י"ל
סמוכה לשדה שלי ועכשיו
בהדייהו ההוא דאמר
להו דיקלא לברת
צייתת ואי לא מהדרנא שטרא
גביה הוא: ארבעה בני אדם.
דוקא גבי פרעון דשכיחי
אומר לו שמעון לראובן
אזול יתמי פלוג לנכסי לא יהבו לה דיקלא
אינשי דלא קרעי לשטרא
אילו היתה שלך היאך שתקת
למרייהו. אבל הא לא מצי למימר
דכל חד וחד מדחי ליה דרכך לאו
או משום דמאמינו שיקרענו
וקבלת זה השטר אילולי
סבר רב יוסף למימר
היינו מתניתין א"ל
גבאי הוא: וארבעה דאתו מכח
בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה
שהודית כי היא שלי ואינה
או שמא ישאר מעט לפורעו
אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי
חד. שלקחוה מאיש אחד אחר שהלך
או שמא אפשיטי דספרא
שלך לא אבד בזה ראובן
לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא
שייריה טוענין בעבורם אבל
זכותו שהוא אומר לו אם
זה: אי שתקת שתקת. ואוזיל גבך
ליה הכא דיקלא גבייהו הוא מאי תקנתייהו
בהדייהו שלא יכול להפקיע דינו על
י
הייתי מערער מיד היית חוזר
בחזרתי ולקחתיו דהוה
כשתקנה הדרך ממני: ההוא
ידי מכירתו הואיל וקודם שבא לידו
ליתבו לה דיקלא וליהדרו וליפלגו מרישא:
מילתא דלא שכיחא אי נמי
בך מלמכור לי אותה השדה
בתלם א' עשיתי לו דלא
ולא הייתי יכול לכוף כדי
דאמר. בשעת מיתתו: היינו מתני'.
לא היה ראוי לומר כן אבל בחד
ההוא דאמר להו דיקלא לברת שכיב ושביק
כ
שתמכור לי מפני שהייתי
מוכחא מילתא אי טענו יתמי
דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא
דאזלא גבי כל חד וחד ומצי מדחי לה
תרי פלגי דדיקלא יתיב רב אשי וקא
אין ואי לא לא טענו להו
חפץ בקניינך אותה שדה
כרבנן: כל חד וחד מצי מדחי ליה.
שטרא למרייהו (ב) וזכות הבא על ידו
ב"ד. והרב אומר שאפילו
שתקתי וזה שלא עשיתי
קשיא ליה מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי
באלו הטענות טוענין ב"ד
מודעא בפני עדים מתחלה
הוא יכול להפקיעו ולהעמידו בזכותו
של מזרח אומר לו בצפון דרך שלך ואין
בשבילם שכל טענה שיכולין
כי זה שאני שותק ומקבל
דיקלא או לא אמר ליה רב מרדכי לרב
שהיה לו קודם שבאו לו אלו השדות
לך אצלי כלום וכן כל אחד ואחד:
לטעון טוענין ואביי דלא טען
שטר זה לא שאני מודה
אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה
הכא דקלא גבייהו הוא. שהרי כל
לידו והא דקאמר בפ"ק דב"ק
הכא בשבילם משום דלאו
אלא מפני השדה האחרת
אדעתיה : מתני' מי שהלך
שהוא מוכר לי אני שותק
דרבא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא:
הנכסים היו יחד בשעת צוואה ועל
מכר לאחד או לג' בני אדם כאחד
ל
עכשיו מפני שאני ירא שמא
למדינת הים ואבדה לו דרך
כולם הטיל הדקל ולא פירש איזהו:
פירוש עידית ובינונית וזיבורית כולן
מתני'
יגידו העדים הדברים ויגיעו
שדהו אדמון אומר ילך לו
ושבק תרי פלגי דדקלא. שהיה לו בשותפות ושאר דקלים הרבה
נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם בשלקח עידית באחרונ' ופריך וליתו
לאזניך ותמנע מלמכור לי.
בקצרה וחכ"א יקח לו דרך
ההוא דעשאה סימן לאחר
בק' מנה או יפרח באויר.
היו לו והיתומים היו נותנין
לה אותן שני חצאין שיש טורח בהן
כולהו וליגבו מעידית משום דאמר להו אי שקליתו כדינייכו שקליתו ואי
שכיב ואיקום אפוטרופא
פי' אבדה לו דרך שדהו
יותר: קרו אינשי כו'. ועל כרחה ידה על התחתונה שהנכסים
לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ופריך נזקין נמי נימא הכי אלמא
אתא לקמיה דאביי א"ל
שהחזיקו בה בעלי השדות
התם אמרי' הך טעמא לכולי עלמא לא קשה מידי דהתם לית ליה פסידא
בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה:
עשאה סימן לאחר אבד את
שבמצריו אדמון אומר וכו'
זכותו. א"ל אילו הוה אבוהון
פי' בעל כרחם יתנו לו דרך
לגמרי דהא גבי מזיבורית ולהכי מודה התם דמצי אמר מהדרנא שטרא
מתני' ללכת בשדהו ויבחרו לו
דיתמי הוה טעין ואמר תלם
למריה אבל הכא דאיכא פסידא לגמרי סבירא ליה דלא אמרי' מהדרנא שטרא למרייהו והא דפריך אי הכי נזקין נמי נימא הכי הוא הדין דאבעל
הקצרה שבהן. וחכ"א הפסיד
אחד עשיתי לו א"ל שפיר
דרכו כיון שאינו מכירה
קאמרת דא"ר יוחנן אם טען
חוב מצי פריך אמאי גובה מן הבינונית אלא רבותא קפריך דאפי' נזקין דדינו מן התורה בעידית לימא הכי ורש"י פי' לשם דווקא מנזקין
ואמר תלם א' עשיתי נאמן.
ומתמה שפיר קאמר אדמון
קפריך אבל מבעל חוב ניחא ליה דגובה מן הבינונית דאי א"ל מהדרנא שטרא דזיבורית למריה מצי א"ל לכי תהדר אבל נזקין ניתיב
פי' דקס"ד שד' השדות
פי' מה שהודית על תלם
בינונית ולא מצי אמר ליה לכי תהדר וכ"ת כתובת אשה נמי אמאי גובה מן הזיבורית תימא ליה לכי תהדר הא לאו מילתא היא דבהך טענה
שסביבותיו הם של אחד
א' שיש על פני כל השדה
דממה נפשך אורחיה גביה
שמכר בין שדה זו שאני עורר
ליכא לאפקועי יותר ממה שגובה אם היו כולן ברשות הבעלים הראשונים ולפי זה שפיר הוצרך לפרש כאן אי צייתת צייתת ואוזיל לגבך
אמר רב יהודה אמר רב כגון
ובין אותה השדה שמכר ועל
דהשתא מרויח במה שאינו מחזירו לו ולא משמע כלל הלשון כך ועוד דקתני במתני' יקח לו דרך במאה מנה משמע כמו שירצה מוכר:
שהקיפוהו ד' בני אדם מד'
אותו התלם כתב מצר פלוני
ורבנן רוחותיה דכל חד וחד מדחה
סמוך לשדה שלי וחתמתי
ליה אורחך לאו גבאי הוא אי הכי מ"ט דאדמון אמר רבא בד' דאתו מכח ד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצו מדחו ליה
ולא מחיתי א"ל זיל הב ליה תלם א' פי' לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה שדה של אביהם ונגזלה ממנו
כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ אורחי גבך הוא ורבנן סברי אי ציית ציית ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו דלא
ולא היה בה כלום זכות למחזיק אלא שעשאה סימן לאחר א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהת תלם א'. הוה
מצית לאישתעויי דינא בהדייהו. פי' אי צייתת אתפשר עצמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא ציית ותרצה אותו
(איכא) עליה ריכבא דדקלא א"ל אילו הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו א"ל שפיר קאמרת דא"ר
בחנם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות אומר לכל א' וא' אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו וסייעו
יוחנן אם אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי מאן דמוקי אפטרופא לוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי.
לי והם יבואו ויטענו עמך ולא (קובל לה דיין) [תוכל להתדיין] עם א' מהן ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמילתא אע"פ שלא
פי' המורה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואינו נ"ל דלא אמר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כדטעי' האיסור וההיתר
הלך להם כך הדין נותן כיון שמזכותם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להן
ביחד אבל אם אסר עצמו היום אינו יכול להתיר עצמו למחר אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו