ג:
בתולה נשאת פרק ראשון כתובות
תוספות רי"ד
מסורת הש"ס
ובשני
לא יכנוס. פ"ה אפילו בשעת הסכנה דאין לעקור
מאי שקדו. היכן שנינו שקדו דמקשינן לה הכא אי משום דאמר
תניא הרי שהיה פתו
א)
ב) ג)
אפויה וטבחו טבוח ויינו
שמואל לעיל לית לן לאותביה מינה לאמוראה אחרינא: ומן הסכנה
בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד וקשה לר"י דאמר
ד)
מזוג ונתן מים ע"ג בשר
ואילך. לקמן מפרש לה: ובשני לא יכנוס. בשביל אותה סכנה ואין
לקמן מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה כו' הוה ליה
❖
ה)
ומת אביו של חתן או
צריך לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום אחד ויהיה טורח מיהת
למיפרך טפי רישא לסיפא דקתני רישא ובשני לא יכנוס אפי' בשעת
אמו של כלה מכניסין את
המת לחדר ואת החתן
שני ימים בצורכי סעודה: ואם
הסכנה ואומר ריצב"א דמשום הכי
ואת הכלה לחופה ובועל
לעזי רש"י
מחמת האונס. לקמן מפרש:
לא פריך ליה משום דאיכא לפרושי
מאי שקדו דתניא מפני מה אמרו בתולה
בעילת מצוה ופורש ונוהג
תחלה. אם ביאה ראשונה היא
ואם מחמת האונס פירוש שיש סכנה
ז' ימי משתה ואח"כ
הירניי"ש. חיל-אספקה
נשאת ליום הרביעי שאם היה לו טענת
נוהג ז' ימי אבילות וכל
(האנשים המלווים את
מפרישין אותה ממנו לילי שבת: נהגו.
אף ביום שלישי מותר לכנוס בשני
בתולים היה משכים לב"ד ותנשא באחד
אותן הימים הוא ישן בין
הצבא ודואגים לסיפוק
בתמיה. סכנת נפשות היא ואת אמרת
ונראה לר"י דמילתא באנפי נפשה
האנשים והיא ישנה בין
צרכיו).
בשבת ואם היה לו טענת בתולים היה
נהגו לכנוס ביום שלישי אבל מיעקר
היא ולא איירי בסכנה ובשני לא
הנשים. וכן מי שפירסה
משכים לב"ד שקדו חכמים על תקנת בנות
אשתו נדה ואין מונעים
רביעי לגמרי לא עקרו: ניעקריה.
יכנוס הוא הדין בג' אלא נקט בב'
תכשיטין מן הכלה כל
ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה
ויתקנו להם ימים אחרים: ולדרוש
משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס
ל'. פי' מכניסים את וכו'.
מותר: ולדרוש להו דאונס
ימים אחד בשבת ושני בשבת ושלישי
להו דאונס שרי. דנבעלת באונס
שלא יקברוהו ותחול עליו
האבילות בסתימות הגולל
שרי. וא"ת והא אמרינן בפ' בן
בשבת וברביעי כונסה ומסכנה ואילך נהגו
אינה נאסרת על בעלה דילפינן לקמן
ושוב לא יוכל לכונסה
סורר ומורה על כל
בפרק ד' מוהיא לא נתפשהב)
העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים
עד שיעבור ז' ימי האבל.
ולא לימסרו נפשייהו למיתה: איכא
אלא כונס תחלה ואח"כ
עבירות יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת
ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר
יקברו המת וכיון דחלה
פרוצות. דאי מקילינן להו עבדי
כוכבים וג"ע וש"ד ותירץ ר"ת דאין
ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת
עליו חתונה הויא גביה
ברצון ונאסרות על בעליהן: ואיכא
חייבין מיתה על בעילת מצריג) דרחמנא
כרגל שלא אתיא אבילות
תחלה מפני שהוא עושה חבורה מאי סכנה
וחיילא עליה. ונוהג ז'
נמי כהנות. שנאסרות על בעליהן אף
אפקריה לזרעיה דמצריג) דכתיב
אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי
ימי המשתה תחלה ואח"כ
באונס ואינהו מסרן נפשייהו למיתה
וזרמת סוסים זרמתם ומייתי
ז' ימי האבילות וכל
תיהרג נהגו לגמרי ניעקריה אמר רבה דאמרי
דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה
ראיה דפריך בפ' בן סורר ומורה
אותן הימים אינו מתיחד
עמה שמא יבעול. ואבל
בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון
הא אסתר פרהסיא הואי
ולקמן בפרק ד' ילפינן לה:
אסור בתשמיש המטה
וליעקריה. הואיל וזמנין דאיכא
ולא פריך והא אסתר גילוי עריות
תחלה האי סכנה אונס הוא משום דאיכא
ואף בז' ימי המשתה
סכנה: בשלישי נמי אתי ובעיל. כיון
הויא משמע דמשום עריות לא הוה
שהן אצלו כרגל דברים
צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי
של צנעה נוהג ואין
מיחייבא ומתוך כך התיר ר"ת לבת
דידע שהתחילו לנהוג בשלישי:
סכנה ולידרוש להו דאונס שרי איכא
מונעים וכו' ואע"פ שהיא
מספיקא לא עקר נפשיה. כיון
ישראל שהמירה ובא עליה עובד
אבילה שלא תתגנה
פרוצות ואיכא נמי כהנות וליעקריה גזירה
כוכבים לקיימה לאותו עובד כוכבים
דלאו קביעות גמור הוא על ידי תקנת
על בעלה. ודוקא אביו
עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה
של חתן הטורח בצרכי
כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבעל
ב"ד ספיקא היא לו אם יש נישואין
סעודה. ואמה של כלה
לא עקרינן אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל
היום בעיר ולא עקר נפשיה לבא
ואחד לבועל בביאת מצריג) דהויא כביאת
המכינה לה לתכשיטין
מספיקא לא עקר נפשיה ובשני לא יכנוס
בעיר: התם נהגו. משמע
בהמה ואין נראה לריב"ם דהא ע"י
דליכא איניש דטרח להו.
אבל איפכא לא:
רובם נהגו: הכא מותר. לא גרסינן
ואם מחמת האונס מותר מאי אונס אילימא
ביאת עובד כוכבים נאסרה לבעלה
לכתחילה. והכי קא מתמה הכא מותר
כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ'
הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קא
קתני דמשמע אם ימלך איש יחידי
האשה שנתארמלה גבי
קרי ליה אונס ותו התם נהגו הכא מותר
בבית דין יתירו לו אבל נהגו לא
האשה שנחבשה בין העובדי כוכבים
אמר רבא דאמרי שר צבא בא לעיר ה"ד
קתני: שר צבא בא לעיר. ויחטפו
אמרי' דברצון אסורה לבעלה ואמר
אי דאתי וחליף ליעכב לא צריכא דאתי
צורכי סעודה מאשר ימצאו: וחליף.
נמי במגילה כאשר אבדתי
וקבע בג' מיהא לכנוס אספרווא דידיה בג'
לאחר רביעי: לעכב. עד יום רביעי
אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא
קאתו ואיבעית אימא מאי מחמת האונס כדתני'
של שבת הבא: בשלישי לכנוס.
אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא
הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג
חשיבא בעילת מצרי ג) כביאת בהמה
למה נתיר לו לקדום כל כך שלא
והוא הדין לבועל אע"ג דאין זנות
יטריח בסעודה אלא יום אחד
ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין
ומיעקרא תקנתא דשקדו: איספרווא
לבהמה ואין ביאת בהמה פוסלת
את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה
דידיה. חיל משרתיו המכינים לו
ואוסרת כדאמרי' בפ' הבא על יבמתו
ובועל
צורכי סעודה. בלשון לעז הירניי"ש:
ביאת מצרי ג) הויא
כדתניא. חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין עד למחר שצריך
ביאה וכי אפקריה רחמנא לזרעיה הני מילי לענין דאין לו חייס
להשהות את המת עד שיכנסו לחופה: ויינו מזוג. במים שיהא ראוי
וזרעו חשוב כזרע בהמה ויש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס
לשתיה ושוב אינו מתקיים: אביו של חתן או אמה של כלה. דוקא נקט
שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק
בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה והא דלא פריך התם גילוי
אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה
עריות הויא דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה
לה תכשיטין לפיכך אם יעבור המועד שוב אין מכין להם והתירו להם
למסור עצמה אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם
להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל
דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא
בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות:
ובפרק מצות חליצה דפריך גבי יעל והא קמתהניא
ופורש
מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה משום דהתם לא פריך אמאי לא
מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה דאדרבה היה צריך שתשמרהו אלא הכי פירושו והא מתהניא מעבירה למה משבחה הכתוב מנשים
באהל תבורך ודרשינן בנזיר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ופריך דיעל נמי הוה עבירה שלא לשמה דהא מתהניא
מעבירה ומשני דלא מתהניא ועשתה עבירה לשמה כדי להציל את ישראל: בתולה הנשאת ברביעי תיבעל. לאו דוקא ברביעי מדפריך
לקמן בשלישי נמי אתי ובעיל שאינו מתכוין אלא להנאתו אלא אגב דנקט לעיל שנשאת ברביעי תיהרג דהתם מקפידים על קביעות יום
כדי להעבירם על דתם נקט ליה נמי הכא ברביעי: ולדרוש להו דאונס שרי. אין לפרש דפריך הכי לדרוש כו' דשוב לא יהא סכנה
אלא אונס ואמאי קאמר ומסכנה ואילך הוה ליה למימר ומן האונס ואילך דא"כ מאי משני משום פרוצות דהא אפילו לא דרשינן להו
דאונס שרי לא מסרי נפשייהו דדוקא צנועות אמרינן דמסרי נפשייהו ועוד וכי משום פרוצות יניחו להרוג הצנועות אלא הכי פירושו ולדרוש
להו דאונס שרי וכיון דליכא סכנה אמאי לא מיחו בידם חכמים ומשני משום פרוצות לא מיחו בידם אי נמי משום כהנות: ותו התם.
בשלישי נהגו ואמרינן בפ' בתרא דתענית מאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן והכא בשני מותר לכתחלה ופי' הקונטרס דפירש
נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי ולא גרסינן לכתחלה אינו מיושב: אי דאתי וחליף ליעכב. פ"ה חליף לאחר ד' וליעכב עד
יום ד' של שבת הבא וקשה לר"י דאם כן מאי משני לא צריכא דאתי וקבע אכתי ליעכב חדש או חדשים עד שילך על כן נראה לר"י
שאם יתעכב כל יום ד' אין לו לעכב עד יום ד' אחר אלא יכנוס בג' והכי פריך אי אתי וחליף בד' גופיה ליעכב עד דחליף ומשני דאתי
וקבע כל יום ד': בשלישי מיהא לכנוס. ולא בעי למימר דאתי שר הצבא בג' דא"כ יכנוס בד': איספרווא דידיה בג'
אתא. אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד דבעילת הגמון שכיח שרגיל לבא
תקנה
דרבנן מקמי גזרה ד) לא
ולבעול ואי עקרינן שני ימים אתא להשתכח אבל אונס שר צבא אינו אלא אקראי בעלמא:
עקרינן. כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני תקנה דרבנן מקמי גזרה ד) כו' כדמשני הכא משום דלעיל פריך וליעקרוה ויקבעו יום אחר
כיון דאינו מתכוין אלא להעבירם על דת כשיקבעו יום אחר לא יחושו ולא מיעקרא תקנתא דרבנן הואיל ויהא יום אחד קבוע אבל הכא
פריך וליעקרוה ולא יהא שום יום קבוע שאם יקבעו יום אתי ובעיל באותו יום ולהכי משני מקמי גזרהד) לא עקרינן תקנה דרבנן שלא יהא
אי
שום יום קבוע: הכי בשלישי נמי אתי ובעיל. פי' ה) אי אמרת בשלמא כדמעיקרא דאמרי בתולה שנשאת בד' תיהרג ואינן
מתכוונין אלא להעבירם לא יחושו אם
יעשו ביום ג' אלא אי אמרת
משום בעילת ההגמון כיון שמתכוין להנאתו בשלישי נמי אתי ובעיל:
בועל