האשה שנתארמלה
פרק שני כתובות
יח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דסתם
יהודה וגליל כשעת חירום דמי. תימה דבריש גיטין
וליתני מנה לויתי ממך. מלתיה דר' יהושע דאשמועינן דמודה היכא
יח א
א)
תנן דבארץ ישראל אצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אפי'
דאין שור שחוט לפניך מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה
מיהודה לגליל משום דאיכא עולי רגלים ובתי דינין ועדים מצויין לקיימו
באביו משום סיפא לנקוט מלתיה במטלטלין ולישמעינן בדידיה גופיה:
יט ב
נאמן. מדאורייתא בלא שבועה: וניתני מודה ר' יהושע כו' והאכלתיו
ויש לומר דהתם האשה מחזרת אחר עדי קיום אע"ג דיהודה וגליל
פרס. פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא
כשעת חירום דמי תמצא עדי קיום
דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו וליתני
שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניו
כיון דאיכא עולי רגלים אבל המחזיק
ב)
מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי
כ ג
דאשמועינן רבותא דאע"ג דמודה
אין רגיל לחזר אחר עדי מחאה ואם
ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן משום דקא
ג)
תאמר התם ח)דאמר שאני בני מחוזא
במקצת פטור הואיל ואינו תובעו:
❖
ד) ה)
בעי למיתני סיפא אם יש עדים שהוא לוה
אליבא דמאן. תנאי פליגי בהא מילתא
דניידי וצריך לומר אפי' באותה שכונה
ממנו והוא אומר פרעתיו אינו נאמן והא
ו) ז)
בשבועות . ואי אמר רבי
בפני נכתב דאין עדים מצויין
(א)
ח) ט)
יהושע הכי לא כחד מנייהו הוא דאי
לקיימו אטו במחוזא לא תועיל מחאה
מוסף רש"י
קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו
א
י)
❖
כרבנן הא אמרי אפי' תובעו וזה מודה
שלא בפניו וי"ל דהתם דרך הליכתן
צריך לפרעו בעדים וליתני מודה ר' יהושע
דסתם יהודה וגליל.
כשעת
במקצת משיב אבידה הוא דתנן
מן העיר כששמעו מחאה רגילות הוא
באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו
חירום דמו.
לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד
בשבועות ו) מנה לאבא בידך אין לך
פרס שהוא נאמן אליבא דמאן אי אליבא
הגהות הב"ח
שנשמע הקול למחזיק אבל גבי גט אין
בידי אלא חמשים דינר פטור משום
דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי אי אליבא
(א) תוס'
רגיל שיאמרו בהליכתן אנו חתמנו על
שהוא כמשיב אבידה ומאי אשמעינן
ובפני נחתם
דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי
רבי יהושע באין שור שחוט אפי' שור
הגט ט)[או מכירין אנו חתימת עדים
אין
דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים
צריך לפרעו
שחוט לפניו נמי נאמן ואי אליבא דר'
החתומים]:
בעדים. ואם תאמר למאן דאמר צריך
שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה
אליעזר בן יעקב כי לא תבע ליה נמי
האמר שבועה בעי: ורבי אליעזר לית
לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין
לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע
ליה משיב אבידה פטור. מן השבועה
דהכא דליתני מנה לך בידי ויש לומר
(רשב"ם ב"ב לח:)
וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכמים אומרים
והאכלתיו פרס.
דפלוגתא דתנאי היא בפרק שבועת
בתמיה הא תקנתא דרבנן היא במס'
אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור' אליעזר
ב
גיטין המוצא מציאה לא ישבע
הדיינין אי נמי דלא
(שבועות
בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אמר
מפני תיקון העולם וכיון דכי אינו
חשיב לה פירכא דניחא ליה לאשמועינן
מב.) ור' אליעזר בן
רב בטוענו קטן והאמר מר אין נשבעין
יעקב לית ליה כו'.
ג
תובעו נמי מחייב ליה שבועה הרי אין
דאין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר
על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול
לך משיב אבידה גדולה מזה וחייב: אין
מאי משני אכתי ליתני ואם יש עדים
ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן
נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן.
ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני
משנה היא בשבועות: טענת אחרים
ופלוני אינו נאמן וי"ל דלא היה רוצה
הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא
הוא. ומאי פעמים דקאמר ומאי טענת
להאריך בלשונו או שמא מילתא
טענת אחרים והודאת עצמו כולהי טענתא
דפשיטא הוא: אי אליבא דרבנן הא
(גיטין נא:) בטוענו קטן.
עצמו: אלא הכא בדרבה קא מיפלגי.
טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא
(שבועות
אמרי משיב אבידה הוי. כדמסיק
אלא לעולם בטוענו קטן ודקשיא לך
אין נשבעין על
הכא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני
מב.)
אין נשבעין על טענת קטן הני מילי
דבבנו מעיז וא"כ לא מצי למיתני ואם
טענת חרש.
מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה
בשטוענו קטן אני נתתיו לך וקרא
יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן
ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל
במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל
כתיבז) כי יתן איש אל רעהו ולא קטן
אי הכי.
(שם)
ורבי
חובו והאי בכולה בעי דלכפריה והאי דלא
אליעזר
דבבנו מעיז ומעיז:
ומהכא יליף לה בשבועות אבל הכא
טענת
עצמו.
כפר ליה משום דאין
אדם מעיז פניו הוא
שבא בטענת אביו אית ליה לרבי
בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור.
(שם) טענת
אליעזר בן יעקב נשבעין ורבנן פליגי
פי' בקונטרס התנן המוצא מציאה לא
ובכולה
אחרים והודאת עצמו.
עליה אפילו בטוענו גדול וקרו ליה משיב אבידה ובדרבה קא מיפלגי: ישבע מפני תיקון העולם ואית ספרים דגרסי הכי בהדיא ואין נראה
לרבינו יצחק דמשיב אבידה פטור מדאורייתא מטעם מגו ולא מכח
לא
ההיא משנה פריך אלא פריך וכי לית ליה מגו וכן משמע בהניזקין דפריך ולית ליה לרבי יצחק המוצא מציאה כו' ומשני הוא
(שם) כולהי טענתא
דאמר כר"א בן יעקב דאמר פעמים שאדם נשבע וכו' ופריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור והשתא אי מכח מתני' פריך הוה ליה
טענת אחרים כו'.
למימר ולית ליה לר"א בן יעקב המוצא מציאה כדקאמר ארבי יצחק ועוד כיון דמשני הוא דאמר כר"א בן יעקב א"כ רוצה לומר דר"א פליג
אלא
הכא
אמתניתין א"כ מאי פריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אין הכי נמי דלית ליה אלא מכח מגו פריך כדפרישית:
בדרבה קא מיפלגי. פירש בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך הא אין נשבעין על טענת קטן ה"מ בבא בטענת עצמו אבל בבא
(שם)
בטענת אביו טענה חשובה היא וכי תימא מ"ט דרבנן דאין סברא לומר דסברי דאף בבא בטענת אביו לית ביה ממשא אלא בדרבה קמיפלגי
אלא הכא בדרבה
ונראה דמשום דקרי ליה טענת עצמו דחקו להעמיד בטוענו קטן אבל קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא
קמיפלגי.
ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדלות וה"ה דמהאי קרא ממעט נתנו כשהוא
גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו כגון שנתן לו אביו ותבעו בקטנות ונראה דה"פ לעולם בגדול מיירי אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו
משום דהודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן דסברי דבבנו מעיז טענת עצמו היא וה"ק ראב"י פעמים שאדם נשבע על מה
שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים היא ובסוף שבועת הדיינין דתנן אבל נשבעין לקטן
ומפרש בבא בטענת אביו וראב"י היא ההוא קטן נמי לאו דווקא אלא גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא כדמפרש
הכא וקשה קצת דהוה ליה לאקשויי ולשנויי אמתניתין דהתם כמו שמקשה על רב דבההיא שמעתא גופה לא מקשה על המשנה אלא על רב:
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אפילו לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה
(שבועות
כו' דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מגו ומשני דאין זה מגו דאין אדם
מב:)
מעיז לכפור ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין אמרינן בכופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום דחזקה אין
אדם תובע אלא אם כן יש לו ופריך אדרבה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני דאשתמוטי קמשתמיט אלמא בכופר
בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי קא משתמיט כמו במודה מקצת מ"מ קאמר הכא שפיר חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל כל
(גיטין
נא:) מפני מה אמרה
כך ולא הוי מגו דיותר ברצון הוא מודה במקצת הטענה דאינו מעיז כל כך אבל אין לפרש דרבה אתא לפרושי מפני מה אמרה תורה
תורה כו'.
מודה מקצת ולא כופר הכל וקאמר חזקה דאין אדם מעיז לכך נאמן כשכופר הכל דאם כן במקום שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב ובסמוך
אמרינן איפכא לרבנן דבבנו מעיז ופטור אף מודה מקצת הטענה משום דמשיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר הכל ואם תאמר ומנלן דכופר
(ב"מ ג.) אין
אדם מעיז פניו בפני
הכל פטור וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד מכלל דכופר הכל פטור דהא איצטריך להיכא שמעידים שגנב לו והוא
בעל חובו.
אינו יודע אלא י"ל דגזירת הכתוב היא דכי הוא זה משמע דבעינן כפירה והודאה ועוד מודה מקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועל
חזקה
אין אדם מעיז פניו. לא כמו שפי' בקונטרס בהגוזל
ידי כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק לגמרי ממנו:
דאין אדם מעיז לפי שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון מעיז דאם כן בפקדון מודה מקצת נמי יהא פטור במגו דאי בעי כופר
(גיטין נא:)
הכל ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון גבי עשר גפנים טעונות מסרתי לך כו' דמשמע דאיירי בפקדון וגבי סלע
הלויתני עליו ושתים היה שוה וגבי מציאה נמי אמרי' בהניזקין דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו אלא אור"ת דהיינו כגון
חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו ואין להאריך י):
ובכולי
(ב"ק קז.)