יח:
האשה שנתארמלה
פרק שני כתובות
עין משפט
מסורת
הש"ס
נר מצוה
ובכולי
בעי דלודי. פירש בקונטרס בב"מ דאתא לפרש
לא שנא בו ולא שנא בבנו. ואפילו הוא קטן: אינו מעיז. ולהכי קרי
כא א ב ג
א)
ב)
ליה טענת עצמו משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא: אבל
דלא תימא אמאי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד
ג)
בבנו מעיז. ואפילו הוא גדול: מתני' העדים שאמרו כו'. שהיו
נמי אשבועתא ולהכי קאמר ובכולי בעי דלודי ליה ולא חשיד אממונא
ד)
❖
מעידים על חתימתם לקיים את השטר: פסולי עדות היינו. קרובים או
וקשה לר"י דהא אמר בפ"ק דב"מ דלא אמרינן מגו דחשיד
ה)
❖
ו) ז)
משחקים בקוביא: הרי אלו נאמנים.
אממונא חשיד נמי אשבועתא ואין
כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על
לומר דמן התורה חשיד נמי אשבועתא
ובכולה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה כי
פיהם הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי
ומדרבנן הוא דאמרינן דלא חשיד לפי
הגהות מהר"ב
היכי דלישתמיט ליה וסבר עד דהוה לי זוזי
היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו
שראו שהיו מקילין בממון יותר
רנשבורג
מוסף רש"י
ופרענא ליה ורחמנא אמר רמי שבועה עליה
אהא: יוצא ממקום אחר. חתומים
מבשבועה ותקנו שבועה על החשודים
א] תד"ה
ובכולה בעי דלודי
כי היכי דלודי ליה בכוליה רבי אליעזר בן
בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו
כל זמן שלא נודע שהוא גזלן שכשר
ליה.
יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אינו
הנפק ובא אותו שטר לפנינו עם זה
מן התורה עדיין אבל גזלן ידוע שפסול
❖
מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוי ורבנן
וכתב חותמן דומין של זה לשל זה אין
מן התורה לא תקנו ולפי זה שבועה
סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז
כאן הפה שאסר ואין נאמנים לומר
שלא שלחתי בו יד היא מדרבנן ו)[ולא
ומדלא העיז משיב אבידה הוי: מתני'
פסולים היינו: גמ' לא שנו. דאם
תוספות רי"ד
הויא דאורייתא אלא שבועה שלא
פשעתי בה] והא דכתיב אם לא שלח
כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין:
מתני' העדים שאמרו
העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל
א
אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון.
כתב ידינו הוא זה אבל
לא שנשבע שלא שלח אלא ה"ק קרא
אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו
אנוסים היינו קטנים היינו
נשבע שלא פשע אימתי בזמן שלא
דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו
הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב
פסולי עדות היינו הרי
(גיטין נא:)
שלח בו יד דאם שלח בו יד חייב אפילו
רשעים בעדות פיהם ולפסול את
אלו נאמנים ואם יש עדים
ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר
שהוא כתב ידן או שכתב
שלא פשע דנתחייב באונסים דהא גבי
השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואינו
אינן נאמנין: גמ' אמר רמי בר חמא לא שנו
(ב"מ ג:)
ידן יוצא ממקום אחר אין
נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה
נסכא דרבי אבא
נעשה כמי שנחקרה
נאמנים. פי' ראובן הוציא
אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל
בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות
משמע דאי אמר לא חטפי היה נשבע
עדותן בב"ד.
שט"ח על שמעון ושמעון
(גיטין ג.)
טען איני מכיר חתימת
אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין
רשע ופסול על פיו ואלו פוסלים עצמן
להכחיש את העד אע"ג דחשיד אממונא
שוב אינו חוזר ומגיד.
העדים ושמא מזויף הוא
באומרם חתמנו שקר בשביל אונס
והתם הויא שבועה דאוריית' דבשבועה
אמר ליה רבא כל כמיניה כיון שהגיד שוב
ב
אינו יכול ראובן לגבות
ממון ורישא טעמא משום הפה שאסר
דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול
בו עד שלא יקיים שטרו
אינו חוזר ומגיד וכי תימא הני מילי על פה
ואם באו העדים החתומים
הוא הפה שהתיר: מחמת נפשות.
לישבע משלם כדמשמע בפ"ק דב"מ
אבל בשטר לא והא אמר ריש לקיש עדים
אין אדם
בו לפני ב"ד ואמרו כתב
(סנהדרין מד:)
גבי ההוא רעיא ונראה דאתא
שאמר בעל השטר הזה להרגנו ואדם
משים עצמו רשע.
ידינו הוא זה וקיימוהו
החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה
חזק הוא: כיון שהגיד שוב אינו חוזר
לפרש דלא תקשי כיון דאין אדם מעיז
וחזרו ואמרו אנוסים היינו
עדותן בב"ד אלא כי אתמר ארישא אתמר
מחמת נפשות כדאמר
ומגיד. דגבי עדות חדא הגדה כתיבא
יהא נאמן במה שכפר מקצת וכיון
לקמן ובשקר חתמנו אלא
הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא לא שנו
דמחייבינן שבועה אם כן מחשבו עזות
אם לא יגיד וגו' . והכא נמי
כדי להציל את נפשינו
אלא שאמרו אנוסין היינו מחמת נפשות
פנים א"כ יהא נאמן במגו דאי בעי
כיון דחתימי בשטרא היינו הגדה דידהו
עשינו וחתמנו שאין לך
ג
דבר שעומד בפני פקוח
אבל אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אין
כפר הכל וקאמר דאין זה עזות מה
והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב
(סנהדרין ט:)
נפש או שאמרו קטנים
שכופר קצת וא"ת כיון דלא חשיד
ידן יוצא ממקום אחר. בשלמא רישא
נאמנין מאי טעמא אין אדם משים עצמו
היינו בשעה שחתמנו או
(שם
בעת שראינו ההלואה
אשבועתא למה גזלן פסול לשבועה
כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר
רשע תנו רבנן אין נאמנים לפוסלו דברי
כה.)
בעינינו וראיית הקטן אינה
ותירץ הר' יהודה חסיד דדוקא כשהוא
ועלייהו סמכינן כולה חדא הגדה היא
רבי מאיר וחכמים אומרים נאמנים בשלמא
ראייה ואע"פ שבשעת
חשוד על אותו ממון שבא לישבע
דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום
הגדה הוא גדול דכתיב או
לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה
ראה או ידע אם לא יגיד
אמרינן דלא חשיד אשבועתא דעל ידי
קאמרי אבל אנוסים היינו אבל הכא
(יבמות כה:)
ונשא עונו בעינן שתהא
שהתיר אלא לר' מאיר מ"ט בשלמא פסולי
לאו אפומייהו סמכינן: הני מילי על
השבועה יפרוש אבל אותו ממון שכבר
אין נאמנים לפוסלו
הראייה והגדה בכשרות
עדות מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם
פה. כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי
גזל לא יפרוש ע"י השבועה וגבי ההוא
דברי ר' מאיר.
או שאמרו פסולים היינו
מחמת קורבה שהיינו
קטנים נמי כדרשב"ל דאמר ריש לקיש דבור בא לשנות בו: אבל בשטר לא.
רעיא דחשיב ליה גזלן משום דאכל
בשעת הכתיבה או בעת
דהגדה כתיב: לא שנו. דאמרינן
תרי מינייהו אע"פ שצריך לפרוע הני
חזקה
המלוה קרובים למלוה או
הפה שאסר כו': אלא דאמרי מחמת נפשות. נאנסנו דלא משוו
תרי דאכל מ"מ לא יפרוש מן השאר משום שבועה דמה שמשלם בע"כ
ללוה או העדים זה לזה
ונתרחקנו עכשיו ועדותנו
אין זה השבה מעליא וי"מ דגזלן כשר לשבועה מן התורה דלא חשיד
נפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה
הוא בטלה הרי אלו
לסהדותייהו והפה שאסר התיר: אין אדם משים עצמו רשע. אינו
אשבועתא אלא דמדרבנן פסלוהו כשהוא גזלן ואם תאמר ומאי שנא
נאמנים משום מגו. מגו
דלעדות פסול כדכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' ולשבועה כשר וי"ל
נאמן לפסול את עצמו מחזקתו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול
דאי בעי אמרי אין זה כתב
ידינו ועכשיו אומרים כתב
לעדות: אין נאמנין לפוסלו. ארישא דמתניתין פליג העדים שאמרו
דבשבועת שקר יש בה עונש גדול דכתיב בה לא ינקה וכדאמר
ידינו הוא אבל חתימתנו
כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו': הפה שהתיר. וכיון דמחמת
בשבועת הדיינין שכל העולם כולו נזדעזע כשאמר
בטלה מחמת הטענות
האלו הם נאמנים אבל אם
הקב"ה (לא תשבעו ו) לא תשא ועוד דבעדות שקר ליכא אלא לא תענה
נפשות קאמרי נאנסנו לא משוו נפשייהו רשעים. ופסולי עדות דקאמרי
הרי
יש עדים אחרים שמכירים
אלו
ובשבועת שקר איכא לא תגזול ולא תשבעו ז) לשקר:
היינו טעמא דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים אלא דאמרי קרובים
חתימתן ואומרים לב"ד
נאמנים. וא"ת ולמה נאמנים והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי
או עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים: בשלמא פסולי עדות. או
(רשב"ם ב"ב
שזו היא חתימתן ומתקיים
קנד.) וחכמים אומרים
השטר על פיהם או שכתב
שלא היו אנוסים ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו
קטנים כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב שההלואה או המקח אמת
נאמנים.
ידן יוצא ממקום אחר
וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים
אבל אנחנו לא היינו ראוים והויא לה כמלוה על פה או אי מכירה
שכבר חתמו בשטר אחר
כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים
היא לא נקנה הקרקע בשטר זה אמר ר"מ דלא מהימני דא"כ מלוה
שהוחזק ונתקיים בב"ד
וב"ד רואים זה וזה ומשוין
או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים
לא שדי זוזי בכדי וכי מחתים עדים על שטרו מידק דייק שיהו כשרים:
הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר: אין נאמנים. הכא ליכא לאקשויי
אותן ומתבררין שזו היא
אלא
חתימתן ואומרים אלו
דלהימנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מגו במקום עדים כדפירשנו ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב
הטענות לבטל השטר אין
❖
אינו חוזר ומגיד כדאמרי' בגמרא ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו וברישא נאמנים משום דאי בעו שתקי: לא שנו אלא שאמרו אנוסים
(שם)
נאמנים שכיון שחתמו
השטר בחזקת כשרות
היינו מחמת ממון. דלא מהימני משום דלא משוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב"ל ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מידק דייק כדאמרינן
הוא דסתמא דמילתא
בסמוך: מחמת נפשות הרי אלו נאמנים. וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו
החותם השטר בכשרות
תוספות רי"ד (המשך)
חותם וכיון שחתמו והגידו
מחמת נפשות דהא ברישא דאיכא מגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח א] ועוד דבשני עדים לא
שוב אינן חוזרין ומגידים
לא והאמר ר"ל עדים
ואין
אדם משים עצמו רשע. וא"ת והא קסבר רבא דפלגינן דיבורא בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני
אמרינן מגו כדפרישית:
דברישא דאית להו מגו
החתומים בשטר נעשה
רבעני לרצוני ופלוני בא על אשתי אם כן הכא נהימנו דאנוסים היו אבל לא מחמת ממון אלא מחמת נפשות דאליבא דרבא קיימא
מהימנו אבל השתא דליכא
כמי שנחקרה עדותן בב"ד
להו מגו לא מהימנו
פי' מ"ה אמר כמו שנחקרה
וי"ל כיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסים היו מחמת נפשות דאונס מחמת
אלא השטר מקוים ע"פ
עדותן ולא אמר כמו
נפשות לא שכיח כדפרישית אבל התם שכיח שבא על אשת איש אחרת כמו על אשתו או שרבעו אדם אחר וכן בהרגתיו בספ"ב דיבמות
אחרים ופי' המורה פסולים
שהגידו עדותן בב"ד שאם
היינו קרובים או משחקים
הגידו ועדיין לא נחקרה
יכול להיות דאדם אחר הרגו אי נמי שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושא דאנוסים היינו הלכך לא פלגינן דיבורא אבל
בקוביא ואינו נ"ל שיהיו
עדותן יכולין לחזור בהם
לרצונו ובא על אשתו הוי דיבור בפ"ע א"נ הכא עיקר עדות הוא במה שאומרים אנוסים היינו שבאו לומר שלא ראו המלוה א"כ מיד עושין עצמן
נאמנין לומר משחקי
ולומר שקר העדנו דתניא
רשעים כיון שחתמו אם לא יעשו פירוש לדבריהם הלכך לא שייך הכא פלגינן דיבורא אבל ההיא דהרגתיו עיקר עדות הוא לומר שנהרג להשיא
בקוביא דאמרינן לקמן
בתוספתא דפ"ב דכתובות
שאין אדם נאמן לשום
העדים שאמרו מעידים אנו
את אשתו וכן פלוני רבעו או בא על אשתו עיקר עדות להרוג פלוני הלכך פלגינן דיבורא ולגבי להשים עצמו רשע או לגבי אשתו לא יהא נאמן:
מלוה גופיה מידק דייק. ולרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות כדאמרי' ביש נוחלין :
עצמו רשע ואפילו ע"י מגו
בפלוני שהוא בן גרושה
הלכך אין לפרש פסולים
בן חלוצה נתין וממזר עד
קטנים נמי כדרשב"ל.
ה"מ למימר וקטנים נמי משום דמלוה גופיה מידק דייק אלא דניחא ליה למינקט בכל חד טעמא אחרינא א"נ טעמא
היינו אלא מחמת קורבה:
שלא נחקרה עדותן אמרו
א"ר ב"ח לא שנו פי' שאם
בדאים אנו נאמנים ואם
דריש לקיש גופיה נמי משום דמלוה מידק דייק והא דלא מייתי דרשב"ל אפסולי עדות משום דר"ל לא הזכיר אלא קטנים בדבריו:
כתב ידם יוצא ממקום
משנחקרה עדותן אמרו
חזקה
בדאים אנו אין נאמנים
אחר אינן נאמנים אלא
שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון פי' שהיה אונס את ממוננו אם לא היינו חתמנו לו שקר בזה ודאי אין נאמנים
כללו של דבר העדים שהעידו לטמא ולטהר לקרב ולרחק עד שלא נחקרה עדותן אמרו בדאים אנו נאמנים ואם
משנחקרה עדותן אין נאמנים. אלא אי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנים ארמב"ח לא שנו פירוש דאמרינן
כשהשטר מתקיים ע"פ אחרים שאין אדם רשאי לחתום שקר כדי להציל ממונו והמורה פי' דלאו כל כמינייהו
הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין
לשוויי נפשייהו רשיעי בעדות פיהם ולפסול השטר דאדם קרוב אצל עצמו ואין נאמן על עצמו לא לזכות ולא
נאמנים שאין אדם משים עצמו
רשע ואפילו ע"י מיגו פי' אינו נאמן לפסול
עצמו מחזקתו
דקרוב הוא
לחובה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים פי' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. א"ל רבא כיון
אצל עצמו וקרוב פסול לעדות:
שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ ע"פ פי' כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דיבור בא לשנות בו אבל בשטר