האשה שנתארמלה
פרק שני כתובות
יט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חזקה
אין כו'. הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן
אלא אנוסים מ"ט לא. נימא הפה שאסר הוא שהתיר: ו)אא"כ נעשה
כב א
א)
ב) ג)
בגדול. כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי'
אמרינן וצ"ע דבעיא היא בפרק קמא דב"ב
חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים: יהרגו ואל יחתמו שקר. הלכך כי
ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני:
כג ב
ד)
דאמר
מר אין לך דבר כו'. פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר
אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים: מודה
ה)
בשטר שכתבו. לוה שהודה בשטר
אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו
ו)
שכתבו ועל פיו נחתמו העדים: אין
בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא
אחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ
כד ג
המלוה צריך לקיימו. בעדים החתומים
במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל
ז) ח)
נעשה בגדול אלא אנוסין מ"ט אמר רב חסדא
בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו
ואין חילוק בין הנך לשאר
קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל
ט)
ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא
ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבורט):
י)
תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אמר ליה רבא
טעמא
❖
שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי
כה ד
כ)
דר"מ כדרב הונא כו'.
השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו
הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא
פירש בקונטרס דמיירי
זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר $ אין לך
מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי
ב
פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו
כו ה
תורה אור השלם
דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה
דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת
טעמא דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה
❖
1. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם
שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו
כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד
קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו
אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת
לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא:
אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי
השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו
אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ
גנבא. מתגנב אתה לומר דבריך
צריך לקיימו וקשה לר"י דא"כ ליפלגו
יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם
אלא טעמא דר"מ כדרב הונא אמר רב דא"ר
תוספות רי"ד (המשך)
בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים
במדבר ה ז
לוֹ:
בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו
2. אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ
הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך
אקנייתא ואם העדים נתנוהו
כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת
תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת
למלוה ברצון הלוה שצוה
וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה:
לקיימו גופא אמר רב הונא אמר רב מודה
❖
כיחידאה: אי סבירא לך כר"מ אימא
איוב יא יד
להם ליתנו לו אע"פ שלא ראו
משמע דלא פליגי בלוה
הלכה כר"מ. ולא תנקוט לה כמילתא
בשטר שכתבו אין צריך לקיימו א"ל רב נחמן
ההלואה בעיני' כשר וכשר
דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה
הוא שאם הלוה רוצה להאמין
באנפי נפשה: ומר היכי סבירא ליה.
גנובא גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ
בשטר שכתבו א"צ לקיימו דברי הכל
למלוה שילוהו מה יש לעדים
גליון הש"ס
במודה בשטר שכתבו: כי אתו לקמן.
לומר לא ניתן לו השטר
אימא הלכה כר"מ אמר ליה ומר היכי סבירא
היא ופריך והא מפלג פליגי אין
גמ' אין לך דבר שעומד
מלוין מביאין שטרות: קיימו שטרייכו.
עד שנראה ההלואה בעינינו
נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי
ליה אמר ליה כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו
בפני פיקוח נפש.
(דשמא לא ילוך הוא בושת
כך אני רגיל לומר למלוים המביאים
עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה
עלי ומאמין בו ואומר להם
זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא א"ר יהודה
ג
שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם
תוס' ד"ה וכדרב
תנו לו השטר והעדים יעברו
ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא
אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן
אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם
הונא אמר רב וכו' וי"ל
ע"י שלא ליתן) ובמתני' הכי
קמיפלגי ונראה לר"ת ולר"י דה"פ
דחדא מכלל חבירתה.
תנן ואין כותבין למלוה עד
דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא כל
וקיימוהו דאי לאו הכי אע"ג דמודה לוה
טעמא דר"מ כדרב הונא דכמו שאומר
שיהא לוה עמו ולא קתני
שכתבו מצי למימר פרעתיו: שטר
כמיניה ואלא דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה
עד שיראו מתן מעות אלא
רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול
אמנה. לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו
עד שיהא הלוה עמו דכיון
אלא דקאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא
השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים
בא"ד דחדא מכלל
דלוה עמו אם רוצה שיתנוהו
למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו
ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין
חבירתה.
דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו:
למלוה יתנו ואם לאו לא יתנו
שלא יתבענו אא"כ מלוהו: כל כמיניה.
❖
מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו.
והאיך קרי לה עולה דלמא
כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני
והלא עדים חתומים בו פשיטא
יהיב ליה בינו לבינו ואי לא
וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו
(סימן בא"ש) אמר רבא לעולם דקאמר לוה
יהיב ליה לעולם איהו הוא
דיתקיים בחותמיו: כדרב הונא.
דאפסיד אנפשיה ושטר כשר
דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא
מוסף רש"י
וכדרב הונא דא"ר הונא אמר רב מודה בשטר
ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה
הוא וגובה בו ממשעבדי
לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו
שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר
אא"כ נעשה בגדול.
שכתבו אין צריך לקיימו אביי אמר לעולם
אלא ודאי שטר אמנה הוא
ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא
שלא נעשה מתחלה ללוות
אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור
דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרבי נתן
ד
בו אלא הלוה עשאו כדי
משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים
ולהביא ז) להעיד על החתימה דאין
(סנהדרין
להראות עצמו לעולם שאינו
דתניא רבי נתן אומר ה מנין לנושה בחבירו
החתומים על השטר נעשה כמי
נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש
כט:)
עשיר שהרי לוה מאחרים
מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה
שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא
(רשב"ם
ומוסרו למלוה ומאמין בו
דכתב ומסר בלא הלואה: שחב
ב"ב קנה.) מודה בשטר
שלא יתבענו כלום אלא
ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם
דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא
לאחרים. בהודאה זו שהוא מודה
1
שכתבו אין צריך לקיימו.
שיראה לעולם כי הוא חייב
אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא
לו רב אשי אמר לעולם דקאמרי עדים ודאין
שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את
לו ומחפה עליו שלא יראה
הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י אבל
י)
עשיר מפני שהוא אוהבו
אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם
כתב ידם יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי
ודומה הוא לשטר פסים
אין לפרש דלא מהימן במגו לומר
והיו רוצים לגבות חוב זה: ונתן לאשר
לא מהימני כדרב כהנא דא"ר כהנא אסור
שלא נעשה בתחלה בעבור
פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא
אשם לו. ולא כתב לאשר הלוהו אלא
הלואה אלא המלוה פייס
לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו
(ב"מ עב:)
בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי
את הלוה עשה לי שטר
לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן כדאמרי'
משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה
שאתה חייב לי כך וכך כדי
2
בהגוזל למי שהקרן שלוח):
אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה
שאראה עשיר ויתנו לי אשה
ואמר
דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי
ואמר
(שבת עח:) גנובא
והאמן באהבתי שלעולם לא
טעמא: אי סבירא לך כר"מ כו'. וא"ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא בפ' מי שמת דמפיך דר"מ לרבנן
גנובי למה לך.
אתבעך בו ולשניהם פתרון
(רשב"ם ב"ב קלג.)
א' אלא זה שעושה המלוה
ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דב"מ דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:
ונתן לאשר אשם לו.
כדי שיראה עשיר קורא שטר
אימא הלכה כרבי מאיר.
תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר
פסים שצריך לפייס את הלוה
שיעשה עליו שט"ח כי הוא
דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב
הונא סתם קאמר ולא מפליג: לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו'. ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב
חייב לו ויאמין בו שלא
(פסחים לא.)
יתבענו ומה שהלוה כותב
וכדרב הונא אמר רב.
הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא:
וא"ת תרתי מילי דרב למה
על עצמו כדי שיראה עני
❖
לי $וי"ל $דחדא מכלל חבירתה אתמר: וכגון שחב לאחרים. וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר
(לקמן פב.)
קורא אמנה שא"צ לפייס את
המלוה בזה ושטר אמנה כזה
ומחלו מחול ויש לומר דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין
ודאי הוא עולה שלא נעשה
הלוה גזלן אע"ג דבספ"ק דב"מ אמרינן מגו כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דקאמר ש"מ איתא לדשמואל שמא
בשביל הלואה ואין העדים
תוספות רי"ד
רשאים לחתום בו אבל שטר
התם סמכינן אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוה אתי שפיר דמצינן למימר דווקא
אמר ר"ה א"ר מודה בשטר
הלואה שנעשה כדי ללוות
מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכן משמע בפרק מי שמת
אין בו שום עולה כדפרי':
שכתבו א"צ לקיימו. פי'
דקאמר ומודה שמואל דאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול ומסיק מתנת ש"מ דאורייתא ואינו יכול למחול דאי ס"ד מדרבנן אמאי
ואמרינן דקאמר מאן אי לימא
לוה שהודה שכתבו ועל
דקאמר לוה פשיטא פי' והלא
פיו נחתמו העדים אין
אינו יכול למחול משמע דבמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דהתם ודאי אי מתנת שכיב מרע דאורייתא אין היורש יכול למחול דמאי
עדים חתומים בו ופשיטא
המלוה צריך לקיימו בעדים
אולמיה האי יורש מהאי יורש ועוד יש להביא ראיה דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול דאמרי' בסוף האשה שנפלו הרי
דיתקיים בחותמיו כל כמיניה
החתומים בו שכבר קיימו
שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו ולוקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות
ואלא דקאמר מלוה תבא
הלוה שהודה לו כי הוא כתבו
עליו ברכה ואלא דקאמרו
והחתימו ואם טוען הלוה
ומוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כמו נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו דכל אשר לבעלה משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע
עדים אי כת"י יוצא ממקום
פרעתיך אינו נאמן שכבר
ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול ויש לדחות דשאני התם דאין יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיע זכותה [וי"מ דדוקא במוכר שט"ח יכול
אחר פשיטא דלא מהימני
השטר מקוים דכל שטר
ואי אין כת"י יוצא ממ"א
מקוים אין הלוה יכול לומר
למחול שקדם חובו של מוכר אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו אינו יכול למחול ושומרת יבם נמי קדם שטר חובה לחוב
אמאי לא מהימני פי' והאיכא
פרעתי דא"ל מלוה שטרך
בעלה] וא"ת אכתי נהימניה במגו דאי בעי קלתיה כדאמרינן בסוף זה בורר ויש לומר דהכא אתחזק בבי דינא דאמרינן התם
הפה שאסר הוא הפה שהתיר
בידי מאי בעי ול"א בזה הפה
כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן אי נמי הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש: מנין לנושה בחבירו כו'.
משמע דהלכה כר'
ומיגו דאי בעי אמרי לא
שאסר הוא הפה שהתיר: א"ל
אעולה
חתמנו והשתא דאמרו חתמנו
ר"נ גנובא גנובא למה לך
לא חתמי. והא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו היינו למוסרו ללוה ולא למלוה:
נתן ובגיטין פירשנוה: כ)
וכך היה ליהמנו א"ר לעולם
פי' המורה מתגנב אתה לומר
אם דקאמר לוה וכדר"ה א"ר פי'
דבריך בלשון שלא נחלקו
כלומר ור"י נמי אשמעינן הכי דלוה שאומר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא א"צ המלוה לחזור ולהביא עדים להעיד
היחיד והרבים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה אי ס"ל כרבי מאיר אימא הלכה כר"מ פי' דפלוגתא דר"מ ורבנן
על החתימה שאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה דאר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו אצ"ל פי'
הוא דר"מ אומר אצ"ל ורבנן אמרו צריך לקיימו ולא תנקוט לה למילתא באנפי נפשי' א"ל ומר היכי ס"ל פי' במודה בשטר
וליתא לדרבא דאיהו מתרץ מילתא דרב אליבא דידיה דר"ה משמיה דרב קאמר ליה וכבר ר"נ פליג עלויה ואוקי מילתא כר"מ
שכתבו א"ל כי אתו לקמן פי' מלוים [המביאין] שטרות אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא פי' כך אני רגיל לומר
ולא כרבנן למימר דלית הל' כוותיה: אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ דתניא ר"נ אומר מנין לנושה
למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהן לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו שאם לא תקיימוהו קיומו של לוה שמודה
בחבירו מנה וחבירו לחבירו מנין שמוציאים מזה ונותנים לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וק"ל כיון דאמרי' המוכר שט"ח
שכתבו אינו מועיל לך שהרי חוזר ואומר פרעתיך ויש להאמינו ע"י מיגו ומש"ה טרח לקיים שטרך ושוב לא יהא נאמן לומר
פרעתי והל' כר"נ בדיני שאינו נאמן עיין בפסקי בפ' מי שמת עיין לקמן: אמר ר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו
לחבירו וחזר ומחלו מחול יהיה נאמן לומר שטר אמנה ע"י מיגו דמה לו לשקר איבעי למיפטרי הלוה מיד הנושים בו הוה מחיל
ליה השתא דאמר שטר אמנה הוא יהיה נאמן דהכי אמרי' בשנים אוחזין ת"ר מצא שובר פי' שכתבה אשה לבעלה התקבלתי
נאמן. פי' המורה שטר אמנה שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות ילוהו והאמינו שלא יתבענו אא"כ
כתובתי ועודה תחתיו בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ודייקינן עלה בזמן שהאשה
מלוהו ואינו נ"ל דמשמע מפירושו שהעדים נתנוהו ללוה והוא נתנו למלוה וא"כ אמאי קרי לי' לקמן עולה ולא מהימני עדים
מודה מיהת יחזיר לבעלה ואמאי ניחוש דלמא כתבה ליה בניסן ולא נתנה עד תשרי והוא לא פרע עד תשרי ואזלא היא בעודה
בזה והתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכ"ת הא אוקימנא לההוא בשטרא אקנייתא פי' שמקנהו לו נכסיו מהיום
תחתיו בין ניסן לתשרי וזבנה לכתובתה לאחר בטובת הנאה מניסן ועד תשרי פי' בזול לפי שנותן מעותיו בספק שאם תמות
בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום הרי אביי מעמידה בשטרי דלאו אקנייתא דאמר אביי הא דתנן כותבין שטר
היא ירשנה בעלה ומפסיד לוקח שלקחה ואם ימות הבעל או יגרשנה יהיה הלוקח במקומה לגבות כתובתה ושוב אין לבעלה
ללוה בלא מלוה אפילו בשטרא דלאו אקנייתא נמי וא"נ אתי למיטרף לקוחות מההיא זמנא והוא לא לוה עד תשרי לאו שלא
לפרוע כתובתה אלא ללוקח ושובר שנכתב בשמה אינה כלום ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין פי'
כדין טריף דעדיו בחתומין זכין לו פי' מיום שחתמוהו יחול השעבוד ואפילו לא לוה המעות עד תשרי וכל ההיא חששא אינה
שהשובר קודם לשטרו של לוקח ויחזיק הבעל בקרקע המיוחד לכתובתה ומהדרי' א"ר ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח
שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אבל לשמא לא הלוהו כלל לא חיישינן דאיהו
לחבירו וחזר ומחלו מחול פי' ש"מ מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל השובר שנכתב בשמה הלכך אם
דאפסיד אנפשי' דהימני' ומאי עולה איכא גביה סהדי אי איהו מהימן ליה וגם שטר אמנה מנין שלא יהיה אפילו בשטרא