האשה שנתארמלה
פרק שני כתובות
כא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
על
כתב ידן הן מעידין. נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש
על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב"ד לפיכך צריך
מג
א) ב)
א ב
ג)
שנים על כל כתב וכתב: לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים.
דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן
ד)
לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי
אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו
מד ג ד
לאסהודי אדחבריה: מהו דתימא לרבי
ספוקי מספקא ליה אי על
ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא
ה)
על כתב ידן: ודוקא אחספא.
ו)
כתב ידן. אנו נזקקין שיעידו: או על
מה ה
מנה שבשטר. ומשום שמא על כתב
וה"ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט
על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמים על
ז) ח)
א
מו ו
ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב
פשוט דליכא למיחש
ט)
מנה שבשטר הם מעידים פשיטא מהו
❖
י)
וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה:
למידי והא דתניא בפ"ק דקדושין
דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב
ונפקא מינה. בין ספק לודאי לשנים
כתב על הנייר או על החרס
ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם
החתומים על השטר ומת אחד מהן
בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה
גליון הש"ס
מעידים ונפקא מינה היכא דמית חד מינייהו
ב
כתב על הנייר או על החרס
צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין
מז ז
גמ' אבל אמגלתא לא.
לבעי שנים מן השוק להעיד עליו דאם כן
כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר"א
זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של
קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד
דאמר עדי מסירה כרתי דלר"מ
חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על
ט)
שם כמה
סהדא והכא לחומרא והכא לחומרא קמ"ל
כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על
שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן
❖
מעליא.
דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב'
מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק
שם לא
דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין
תציתינהו.
פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד
דגיטין אין כותבין לא
לחומרא דאמר רב יהודה אמר רב שנים
ג
עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד
על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש
תוספות רי"ד (המשך)
❖
החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין
דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם
בגמרא מאן חכמים ר"א ואע"ג
י)
הל' כרבי מחבירו ובהא
שנים מן השוק להעיד עליו בזו רבי לקולא
אפי' מחביריו קמ"ל: אר"י
ההוא מן השוק להעיד על חתימת
דאמר התם לא הכשיר ר"א אלא
ורבנן לחומרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי
א"ר שנים החתומים על
הגהות הב"ח
המת הדר נפיק ריבעא דממונא
בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ
השטר ומת אחד מהן
אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא
אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי
אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות
ד
(א) גמ'
צריכים שנים מן השוק
וחזו ליה
להעיד עליו ואל יצטרף
ושדי ליה בבי דינא (א) ומחזקי ליה בי דינא
ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע"פ שנים
שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו
❖
הוא עם א' כי היכי דלא
עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי
עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין
(וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת
ליפוק נכי רבעא דממונא
גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע"פ
דבר על פיו של זה. הלכך ניבעי תרי
אפומא דחד סהדא פי'
ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא
הוא שהעיד על חתימתו
שיכול השטר של קנין להועיל לראיה
דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא
מוסף רש"י
אחספא $ אבל אמגלתא לא דלמא משכח
ה
נאמן וא"צ לצירוף מן
גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב
והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים
הוציא עליו. כתב
השוק אבל חבירו שמת
לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי
ידו. שהוא חייב
אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן
ובפ"ק דב"מ
צריכים שנים מן השוק
דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב
לו.
להעיד על חתימתו עכשיו
ו
וכ"ת נקרעיה בעינא לאינסובי
הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב
גובה מנכסים
ואם יצטרף הוא עם אחר
לו גובה מנכסים בני חורין א"ר יהודה אמר
ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא
וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן
בני חורין.
נמצא שיצאו שלשת חלקי
שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד
ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה
תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב
המנה שבשטר ע"פ זה
והתורה אמרה על פי
ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה
ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי
יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד
שנים עדים יקום דבר חצי
התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו':
המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל
כרבי מחבירו ואפילו מחביריו קא משמע לן:
דבר ע"פ זה וחצי דבר
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב
ע"פ זה ופי' נכי חסר:
כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק
סימן נח נד חד: אמר ליה רב חננא בר חייא
ואי ליכא אלא חד מהו
לו גובה מנכסים בני
שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם
לרב יהודה ואמרי לה רב הונא בר יהודה
פי' שמכירה מאי ליעבד
חורין. פסק רב אלפס דווקא כשאומר
הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא
(רשב"ם
אמר אביי כותב האיך פי'
לרב יהודה ואמרי לה רב חייא בר יהודה
ב"ב קעה:) הלכה כרבי
שנשאר בחיים חתימות ידו
נכי ריבעא אפומא דחד ז) דאיהו נמי
לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא
מחבירו.
אחספא ושדי ליה בב"ד
לרב יהודה ומי אמר שמואל הכי והא ההוא
צריך לאותו מן השוק שיעיד על
לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי
מחביריו.
וחזי ליה ב"ד פי' ויטלוה
❖
שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל והוה
חתימתו אבל השתא דמספקא לן
מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים
(פסחים כז.)
הדיינים ויקיפוה אצל
חתימות שבשטר ומחזקי
כתיב ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד
דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל
דגובה בו מנכסים משועבדים ואין
ליה פי' ההיא דשטרא
כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף
נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה
אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן
מהך דחספא ולא יצטריך
תוספות רי"ד
ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם
החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל
איהו לאסהודי אחתימות
בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד
ידיה ואזיל איהו והאי
כשתמצא לומר לדברי
המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי
לפרוע עד שיחזיר לו שטרו:
אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן
ומסהיד אאידך ודוקא
רבי על כת"י הן מעידין
עד
ודיין מצטרפין. משמע דאפילו
ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך
ולפיכך צריך שיצטרף
אחספא אבל אמגילתא לא
בר חייא אשרנוהי וקימנוהי כדחזי א"ל ההוא
להעיד על המת קמ"ל דפשיטא ליה
בשטר מקויים חיישינן שמא
דלמא משכח ליה איניש
עמהן אחר ולדברי חכמים
שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב"ד טועין
דלא מעלי וכתב עלויה
על מנה שבשטר הן
וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על
זייף לחתימת הדיינין וכן משמע
מעידין והרי הם שנים
מה דבעי ותנן הוציא
וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה הלכה
שתיהן: ח) בין לקולא. כי הכא דאילו
בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא
ופי' המורה שהם זקוקין
עליו כת"י שהוא חייב לו
כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו
גובה מנכסים בנ"ח פי'
לומר אנחנו ראינו המלוה
דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול
לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על
וחתמנו ואינו נ"ל שבין
ממשעבדי לא דל"ל קלא
של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו: נכי
המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין
מחביריו סבר אעביד רווחא כי היכי דלא
שזוכרין אותה ומעידין
שאינו עשוי בעדים וכן נמי
ריבעא. חסר ריבעא: צריך שנים.
מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין
מפסדי יתמי אמר רב יהודה אמר שמואל
יכול לכתוב אריש מגילתא
עליה בין אין זוכרין אותה
שכבר שכחו העדות אלא
כדאמרי' בפ' ג"פ האי מאן
לדברי חכמים: ואי ליכא שנים. שיכירו
מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא
עד ודיין מצטרפין אמר רמי בר חמא
שמכירין חתימתן ומעידין
דמחזי חתימות ידיה בב"ד
כתב המת: אלא חד. וזה החי נמי
בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר
$ כמה מעליא הא שמעתא אמר רבא
לא לחזי בסוף מגילתא
עליה. פליגי רבי ורבנן
מכירה מאי ניעביד: לכתוב. זה שנשאר
פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ"ד אינו
אלא ברישא דלמא משכח
רבי סבר אע"פ שזוכרים
מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדא
ההלואה ומעידים עליה
ליה אחר וכתב אגבי'
בחיים: חתימת ידיה אחספא ונשדייה
נאמן מודה הוא דלא בעי קיום:
דמסיק בי' פי' יכתוב
אפ"ה על כת"י מעידין
לא קא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד
בבי דינא. ויטלוה הדיינים ויקיפוה
האמר
מלמעלה אני החתום לויתי
שאם לא יקיימו החתימה
דיינא לא קא מסהיד סהדא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר
אצל חתימתו שבשטר: ומחזקי. ההיא
הוה לה מלוה ע"פ ולא
מפלוני מנה עיין בפ"ק
דקדושין בהלכה ובשטר
טרפא ממשעבדי א"נ מצי
$ לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל
דשטרא מהך דאחספא דלא צריך
ז
: אר"י א"ש עד
אידך למיטען פרעתי הלכך
(דף כ"ו)
לאסהודי אחתימת ידיה: וכתב עליה
איקלע
זקוקים אנו לעדותן לומר
ודיין מצטרפים פי' ראובן
מאי דבעי. למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני: מנכסים בני
שהוציא על שמעון שטר
מכירים אנו חתימתינו
חתום ואשרתא דדייני
ולשויי שטרא מעליא
חורין. וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים: מהו דתימא. כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה"נ אפילו מחביריו: דנפיק
למיטרף מן הלקוחות
מלמטה שחתמו הדיינים
מבי דינא דמר שמואל. שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו: מדאתא רב ענן כו'. אלמא כרבי ס"ל שצריך לומר
ושלא לטעון פרעתי ורבנן
שם שקיימו החתימה וטען
זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי: שטרא דיתמי הוה. שהוצרך לעיין בתקנתם: וחש שמואל. שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב
שמעון איני מכיר לא
סברי לא מיבעי אם זוכרים
המלוה ומעידים עליה אלא
חתימת העדים ולא חתימת
ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב"ד לגבות יהא אותו ב"ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום: איכא דס"ל.
אע"פ שאין זוכרים אותה
הדיינים ושמא הוא זייף
בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו: עד ודיין. שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות
הכל ובא ע"א מעדי השטר
כי אם מכירין חתימתן
על מנה שבשטר מעידין
והעיד על חתימתו ואחד
ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו: מאי דקא
שמתחלה כשחתמו העידו
מן הדיינים בא והעיד על
מסהיד סהדא כו'. עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה :
חתימתו מצטרפים זה עם
כל אחד על המנה גם עתה
איקלע זה דכולהו לקיומא שטרא
שבאים לקיים חתימתן כל
עדותן אינה באה אלא על המנה ואע"פ שעכשיו אינן זוכרין אותו שכיון שבאים לקיים החתימה שנעשית אתי. אמר רמב"ח כמה מעליא האי שמעתא א"ל מאי מעליותא מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא
על המנה נמצא שכל עדותן על זו הוא: אר"י אמר שמואל הל' כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד לא מסהיד סהדא. אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמי' דשמואל