בתולה נשאת פרק ראשון כתובות
ד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בועל
בעילת מצוה ופורש. קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר
ופורש. ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה
ט א ב
א) ב)
כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו': וכל
לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה
❖
אותן הימים. של ימי המשתה ושל אבילות: הוא ישן כו'. ואין
מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא
מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן
לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי
באלו מגלחין ואף בשבעת
לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו
גליון הש"ס
ג
ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא
אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל
ובועל בעילת מצוה
ופורש ונוהג שבעת
רש"י ד"ה כל ל' יום.
יא ד
אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור
קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני
ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי
תשמיש כדלקמן: ואין מונעין.
ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא
אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים
בשביל האבילות אין אוסרין עליה
מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא
והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין
יב ה ו
ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים
תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה:
מן הכלה כל שלשים יום ודוקא אביו של
א
$כל שלשים יום. ואע"פ שהן ימי
כדאמרינן בפ' תינוקת
חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח
אבילות לשאר בני אדם וכל שכן
אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר
להו אבל איפכא לא אמר רפרם בר פפא
משלשים ואילך: דליכא איניש דטרח.
דהוי משום אבילות דאי משום נדות
❖
אם יפסידו מה שהכינו: שנתן מים
אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על
כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר
על גבי בשר. שוב אינו ראוי למוכרו
רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן
גבי בשר אבל לא נתן מים על גבי בשר
במקולין: בכרך. שכיחי אינשי טובא
הימים משמע דבכולהו הוי חד
תוספות רי"ד
מזדבן אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים
ויש קופצים הרבה: אלא דרב חסדא.
טעמא דהיינו משום אבילות והשתא
על גבי בשר מזדבן אמר רב פפא ובכפר
אמר רפרם בר פפא
דמפליג בין נתן ללא נתן: היכי
מקילינן טפי באנינות דאורייתא
א"ר חסדא לא שנו אלא
אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן
שניתן מים ע"ג בשר
משכחת לה. לא בכרך ולא בכפר:
מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת
ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה אמר רב
אבל לא ניתן מים ע"ג
דמפקא מכרך ומפקא מכפר. מוצאה
סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה:
בשר מיזדבן. אמר רבא
בעילת מצוה.
אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא
מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר. גדולה
קרי לה בעילת
ובכרך אע"פ שניתן מים
על גבי בשר מיזדבן.
מכפר תניא כוותיה דרב חסדא הרי שהיה
מכפר וקטנה מכרך: תניא כרב
מצוה משום דכתיב כי
ב
א"ר פפא ובכפר אע"פ
חסדא. דמוקי לה בנתן מים על
בועליך עושיך ואמרי'
פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן
שלא ניתן מים ע"ג בשר
גבי בשר: וכן מי שפירסה אשתו
אין אשה כורתת ברית אלא למי
לא מיזדבן. ואלא דרב
מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה
חסדא היכי משכחת לה
נדה. בכניסתה לחופה: הוא ישן
שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק
של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן
כגון מתא מחסיא דמפקא
כו'. ואין נאמנין זה עם זה: בין
בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי
מכפר ומפקא מכרך: אמר
ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש
כך ובין כך. בין יש אונס בין אין
קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה:
מר הוא ישן בין האנשים
אבל איפכא לא. וה"ה אם
ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת
וכו'. מסייע ליה לר' יוחנן
אונס: לא יבעול. בעילה ראשונה:
דאמר ר"י אע"פ שאמרו
ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין
לא בערב שבת כו'. בליל שבת מפני
אבלים מחמת שאר קרובים
אין אבילות במועד אבל
האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי
שעושה חבורה: ולא במוצ"ש.
תימה דאמר בפ"ג דמועד קטן
דברים שבצנעה נוהג. פי'
ז' ימי חתונות כשבעת
לקמן מפרש: מסייע ליה. הא
מתה אשתו אסור לישא עד
שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא
ימי הרגל הן לו. ומפני
דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי
שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים
ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן
שתשמיש המטה הוי דבר
ג
של צנעה שאין בני
המשתה שהן לו כרגל: של צינעא.
מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה
הכלה כל ל' יום בין כך ובין כך לא יבעול לא
העולם מרגישים אסור:
הניחה לו בנים קטנים מותר לישא
שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:
בערב שבת ולא במוצ"ש אמר מר הוא ישן בין
דרש ר"י ברי' דרבא
לא שנו. דאין נאמנין להתייחד:
לאלתר משום פרנסתם והכא אמר
משמיה דרבא לא שנו
האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה
אלא שלא בעל שיצרו
אלא שלא בעל. דתקיף ליה יצריה:
אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו
תוקפו אבל בעל אשתו
לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן דאע"פ שאמרו אין
דבבעל עסקינן. דקתני בועל בעילת
בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח
ישנה עמו בבית. והא הכא
אבילות במועד אבל דברים של צינעא נוהג
מצוה לפני קבורת המת: כי קאמר.
להו משמע דבבחור איירי וי"ל
בבעל עסקינן וקתני הוא
ישן בין האנשים וכו'. כי
דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש
רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה
דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר
ה
קאמר ר"י אפירסה נדה.
קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן
לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד
אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו
והא וכן קתני ה"ק וכן
עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת: הא
לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה
מי שפירסה אשתו נדה
והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן
ולא בעל הוא ישן בין
וכן קתני. קס"ד אכולה מילתא דאבילות
שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר
בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כי
האנשים ואשתו ישנה בין
לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי
מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן:
הנשים פי' אבל [בעל]
קאמר ו אפירסה אשתו נדה הא וכן קתני
בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה
כל נדה דעלמא מתקיים
ה"ק
הכי
בעלה בבית וכשמת אביו
עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים
של חתן או אמה של כלה
יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה"ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר"י דודאי אותו
צריכי שימור:
שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול
לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת
לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו
בנים ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה
דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע"פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן
שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע"ג דתנן בפרק החולץ
כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה
התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור"ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי'
במועד קטן על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י"ב חדשים ה"מ בשאר שמחות אבל לישא
אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא
סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו
דתנן במסכת שמחות בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים
עשר חדש אא"כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום: כגון מתא מחסיא.
תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא
ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש"ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על
גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות: מסייע ליה לר' יוחנן כו'. מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן
חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל: אבל דברים של צינעא נוהג.
פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא"ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן דתשמיש המטה
בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר"י דרב
ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה"ג כר' יוחנן ופירשו אע"ג
דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור"י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש"ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן:
והצעת