ה:
בתולה נשאת פרק ראשון כתובות
תוספות רי"ד
מסורת הש"ס
זה
איבעיא להו מהו לבעול גודל. פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם
יניח אצבעו. שהיא שפוייה כיתד: מ"ט. כלומר במאי דומות כיתידות:
א) ב)
ג)
בתולה בשבת. ומסיק
אי נימא דמחלקן. שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא
כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי
ד)
תלמודא והלכתא מותר
למילתיה. קושיא היא. כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה: זו
לבעול בתולה בשבת על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן
ה)
זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל
מוחק בגודל מלמעלה אבל
בידו אחרת לא יוכל לעשות
ו)
❖
דבעינן עבודה בימין:
הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש
מהו לבעול בתחלה בשבת. אף
אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה
יניח אצבעו באזניו והיינו דאמר ר' אלעזר
והאצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה
על גב דתקנו שתהא בתולה
מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות
גליון הש"ס
מודדין אמת בנין ואמת כלים: זו
נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע
מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא
גמ' או הלכה כר"י דאמר
אצבע. למתן דמים של חטאת
לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו
דשא"מ אסור.
וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו זרת זו
❖
: זה
דכתיב ביה באצבעו
חכמים להמתין עד יום חמישי אחר
קמיצה זו אמה זו אצבע זה גודל אלא מה
גודל. לבהן יד דאהרן ודמצורע
או עד יום ב' להכי בעי אם מותר
טעם משופות כיתידות שאם ישמע אדם
: משופות. אגויישיד"ש בלע"ז:
לבעול בשבת אם לאו אע"ג דתניא
לעזי רש"י
דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו תנא
אליה. בשר שבסוף האוזן: נכוות
לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת
אגויישיד"ש
תחילה לאברים. רכות ודקות ליכוות
דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה
תחלה מפני שהוא עושה חבורה
❖
[אגוישיידי"ש].
מחודדות.
ותניא נמי באידך ברייתא בין כך
מכולם. והכי נמי אמרינן במסכת
והאליה רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו
ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא
ע"ז האי עובד כוכבים
הגון יכוף אליה לתוכה ת"ר אל ישמיע אדם
מוסף רש"י
כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א"נ
דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש
לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה
אודניה ואע"פ שממהר ליבשל: מהו
ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא
זו זרת.
לאיברים איבעיא להו מהו לבעול בתחלה
לבעול בתחלה. לא שמיע להו הך
למימר דפליגי בה ר' יהודה ור"ש
בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר
מתניתא דלעיל ד). א"נ שמיע להו
ומיהו על כרחך נראה דלא ידע
זו קמיצה.
(מנחות יא.)
ואם תימצי לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא
ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה:
הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן
צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסיר
מיפקד פקיד. כמו פקדון כנוס
עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא
(שם) זו אמה.
ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם
ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה
ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח
להיות יציאתו על ידי חבורה אלא
ור"ש והא דלא פשיט מינה לבסוף
ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאין
שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא:
משום דמשכח תנאי דפליגי עלה:
מתכוין מותר $ או הלכה כרבי יהודה דאמר
דם
מיפקד פקיד או חבורי מיחבר.
או חבורי מיחבר. דם בתולים
דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר
היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן
טעמא דחבורה לא כפרש"י
הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח
מתפרק מחברו: אם תימצי לומר
דפירש בפרק שמונה שרצים
(שם) זו אצבע.
או מתקן הוא אצל הפתח איכא דאמרי ואם
מיפקד פקיד. ואין בו משום חבורה
דחייב משום צובע גבי ח' שרצים
תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא
(שם) זו גודל.
דתנא התם נצרר הדם אע"פ שלא יצא
כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך
(שם) דבר שאין
ומתכוין להוציאו: ושרי. דהא
צריך ואסור או דלמא להנאת עצמו הוא צריך
וקשה לר"י דבאלו טריפות
מתכוין מותר.
מיפקד פקיד: או דלמא לפתח
בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים
ושרי ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא
מתכוין. והרי הוא כבנין ואסור:
ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא
(האורה ח"ב סי' ב, הפרדס
צריך ודם ממילא קאתי הלכה כרבי יהודה
עמ' יד)
ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין.
התם מאי צובע איכא הא לית להו
או הלכה כר"ש ואם תימצי לומר הלכה כר'
עור וה"נ מאי צביעה איכא בהך
ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא
יהודה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה
ממילא הוי: הלכה כרבי יהודה.
חבורה וכן גבי חבורה דמילה
הוא ואם תימצי לומר מקלקל בחבורה
בדבר שאין מתכוין ואסור: או
לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך
הוא במקלקל הלכה כרבי יהודה
כר"ש. ומותר. וא"ת פסיק רישיה
לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק
או
כלל גדול קאמר דשוחט
ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן
לא מחייב משום צובע אלא משום
ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם
נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר
יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא:
ואת"ל הלכה כרבי יהודה. אכתי איכא למיבעי דקיימא לן
שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר
ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל
כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על
קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר
פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה
מן הבעולה: ואת"ל מקלקל הוא ל"ג. דאי מקלקל לדברי הכל מותר
הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא
דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר האי
שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון
והכא לאו חובל הוא דהא באת"ל דם מיפקד פקיד בעי לה
אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת
ואזיל: ודם ממילא קא הוי. הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא
עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר ואי הוה
יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה: הלכה כרבי יהודה.
משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה
מתקן הוא ואסור: או הלכה כר"ש.
דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה
בדבר שאינו מתכוין ושמא
דדבר שאין מתכוין מותר: ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה.
נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה
וקשה לר"י דאמרי' בפרק כלל גדול גבי הצד חלזון
קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש
והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל
למצוא צד איסור אם בדבר
שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה
נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה
ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר"ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין
אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר"ת כי דם
פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר"ש בפרק האורג :
הלכה כרבי יהודה במקלקל. ומותר דכי אמר רבי יהודה
חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום
נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק:
דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר:
לדם הוא צריך ושרי. וא"ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח
או
וצ"ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר
דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי
מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה:
אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי. פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור
אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע"ג
דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ"ק דחגיגה דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי'
כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י"ט אסר רבי יהודה קירוד אף על
גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א"נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש
להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזהה):
את"ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו'. משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי
פרק ספק אכל
ו) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין
פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק
וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום
הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה
כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע"ג דאין
זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה
במקלקל