בתולה נשאת פרק
ראשון כתובות
ו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
או הלכה כר"ש. דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר'
במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום
כא א
א) ב)
ג)
יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור: בנהרדעא. מקומו של שמואל:
דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום
כב ב ג
וסימניך. שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא
דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין
לדבי רב: אלו מקילין לעצמן. דבי רב
שצריכים לעשות כדברי רבן
מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא
ד) ה)
יתכוין כו' ותנן נמי
אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים
ו)
נזיר חופף ומפספס כו'
כשמואל רבן אומרים שמואל התיר:
❖
או הלכה כר"ש (איתמר) בבי רב אמרי רב
ורב שרי. בתמיה אלמא דבר שאין
הילכך בחבורה נמי שרי:
שרי ושמואל אסר בנהרדעא אמרי רב אסר
האי מסוכרייתא דנזייתא אסור
מתכוין מותר סבירא ליה: מסוכריא
ושמואל שרי אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך
ז)
תוספות רי"ד
להדוקה כו'. פירש בקונטרס
דנזייתא. סתימת נקב גיגית שמוציאין
ח)
אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן ורב
וכן ר"ח ובערוך ה) בחד לישנא וכן
השכר דרך הנקב וסותמין אותו
האי מסוכרייתא דנזייתא
❖
שרי והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב
ט)
אסור להדוקה ביומא
בבלאי בגדים: אסור להדוקה.
בסדר תנאים ואמוראים דאסור משום
טבא ואפילו ר"ש מודה
אהאי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא
משום סחיטה: מודה ר"ש כו'.
סחיטה וקשה לר"ת דהא סחיטה
בהא דאביי ורבא דאמרי
טבא בההוא אפילו ר"ש מודה דאביי ורבא
אבל כאן יש שבקיאים בהטייה
משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים
תרוייהו מודה ר"ש בפסיק
מוסף רש"י
רישי' ולא ימות. פי'
כדלקמן : הלכה כרבי יהודה. באין
דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין
דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא
מסוכריא דנזייתא.
המורה סתימת נקב גיגית
מתכוין: בלא גברי. בלא אמוראי
ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו
ימות והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב
שמוציאים ממנו השכר
וסותמים אותו בבלאי
אלא דוקא במים וראיה לדבר מדלא
אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב
הלכה כרבי יהודה ורב חנן בר אמי אמר
(שבת קיא.)
בגדים אסור להדוקה
ושמואל גופייהו: להך לישנא דאמרת
גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים
שמואל הלכה כרבי שמעון ורב חייא בר
משום סחיטה. ואינו נראה
דם מיפקד פקיד. והאיסור משום
כדאמרינן באלו קשרים
כלל שמה שמשימים בנקב
אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר'
שמוציא ממנו מים או יין
פתח הוא: מקלקל הוא אצל הפתח.
היה מהלך בשבת ופגע באמת המים
(בכורות כה.) אסור
יהודה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון
בלאי בגדים אין בו משום
ובמקלקל מודה רבי יהודה: מקלקל
כו' היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי
להדוקה.
סחיטה שאינו מוכנין
לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להך
בחבורה הוא. ורב סבר לה כרבי יהודה
סחיטה ותניא נמי בפרק חבית
לא ללבנם ולא לקבל
ממנו משקה ולאיבוד אזיל
לישנא דאמר דם מיפקד פקיד מקלקל הוא
ומסתפג באלונטית ולא
אף במקלקל בחבורה לקולא דקא פטר
א"כ אמאי ליתסר. ור'
בה רבי יהודה: שלא הגיע זמנה לראות.
יביאה בידו ומפרש בגמ' דאתי לידי
אצל הפתח להך לישנא דאמר דם חבורי
(שבת קיא: וכעי"ז
נתן בעל הערוך פי'
סחיטה ובפ"ב דביצה
במסכת נדה אמר אימתי הגיע זמנה
בכורות שם) מודה ר"ש
משום ר"ח ז"ל מטלית
מיחבר מקלקל בחבורה הוא מתיב רב חסדא
בפסיק רישיה ולא
שמשימים על הגיגית
לראות משיגיעו ימי הנעורים: נותנין
אומר דלכ"ע אין מטבילין את הכלים
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת
ימות.
לסתום פי' (ומפרקת)
לה ארבעה לילות. שכל דמים שתראה
ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה
[ומהדקה] המטלית שם
ב"ש אומרים נותנין לה ארבעה לילות וב"ה
ואילו בפרק תולין
בהן מחמת תשמיש מחזקינן להו בדם
וזהו פתרון יפה. דודאי
אומרים עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות
באותו המטלית קפיד אם
ב
בתולים: עד שתחיה המכה. כל זמן
תנן מסננין את היין בסודרין אלמא
תשרה. ומה שסוחט
ונשאת בש"א נותנין לה לילה הראשון ובית
לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה
שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה:
ממנו אסור משום מלבן
הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות
הגיע זמנה לראות. ולא ראתה: לילה
ובריש המביא נמי קאמר
שדומה לסוחט בגדים
ג
שרויים. וזה שאנו משימין
מאי
הראשון. אפילו לבעילות הרבה:
ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי
בברזא של חביות מתיר ר'
לידי סחיטה והיינו משום דלא שייך
מאי
נתן בפירוש מפני שהולך
לאיבוד:
ליבון אלא גבי מים והא דאמרינן בפרק מפנין אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה
ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן וכן בפ' נוטל ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין
בו משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו ההיא סחיטה אור"ת דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים
וענבים והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד ו) אע"ג דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל
פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר אליבא דר"ש מזלפין יין על גבי האישים אע"ג דפסיק
(סוכה לג:)
רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול דקאמר ר"א בר"ש
ממעטים ענבים בי"ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק
(בכורות כה.) נותנין לה
רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא
ארבעה לילות.
ונראה לר"י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ"מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט
(נדה סד:)
כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע"ג דהוי פסיק רישיה
עד שתחיה המכה.
דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי
האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א"נ הכי פי' והא פסיק רישיה
(שם יא:)
הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר"י
עד מוצאי שבת.
אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים המפיס מורסא בשבת אם
(שם סד:)
לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא
ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא
אבל אי לאו הכי אסור אע"ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית
כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין והשתא אע"ג דא"צ היה להיות אסור ואור"י דמצינן למימר
דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד
י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא
חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה וכן בפ"ח דיומא ההולך להקביל פני רבו
עובר עד צוארו במים ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה ז) ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני ובערוך פירש לשון אחר
מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת ואין נראה לר"י דהיכי
דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו ואם אין בדעתו לבטלה
שם א"כ לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי וי"ל בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל
לעולם
רב כר"י ס"ל כו'. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר"ש ס"ל להך לישנא דאמר דם
ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי ח):
מאי
מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך: ט) לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. דלמאי נקט עד
מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אע"ג דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצ"ש לאשמועי' דבעינן רצופין
דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י"ב חדש והכי פי' נותנין לה ד' לילות
עד מוצ"ש שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצ"ש ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת
נקט לאשמועינן דבעינן רצופים והוה מצי למיפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפי' מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה
דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני וא"ת מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד'
לילות וי"ל דהוה ס"ד דהכי פירושו
נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד' לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל
ד' לילות ומשני
כשבעל וקמ"ל כמו
שמפרש בתר הכי אע"ג דהוי
פירצה דחוקה דהא אי
חזיא תלינן בדם
בתולין אפ"ה שרי:
מאי