נערה שנתפתתה פרק רביעי כתובות
מב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
לאביה
נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. אע"ג דאיכא למימר
מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה: אע"פ שלא גבתה. כגון שכר
ג א
א) ב)
ג)
פעולה: מת האב הרי הוא של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב
דהא דמחייבין מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה
ד ב
ד)
ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה
מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ"מ משמע ליה דבנערה
רבי
גמ'
שמעון
ה ג
מיפטר: מציאתה. בגמ' פריך ממאן גביא: לאביה איצטריכא
איירי דפשטא דמתני' אאלו
נערות דרישא קאי:
פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו.
ליה. דלא תנן: מדקא יהיב מפתה.
❖
קנס ובושת ופגם פשיטא דלאביה
תימה לר"י תיפוק ליה דאפי' בעושק
מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה
מת האב הרי הן של אחין: גמ' מאי קמ"ל
נינהו דאי לדידה הא אחלה גביה:
והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא
אנסת ופיתית. או פיתית: חייב. קרן
מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי
מוסף רש"י
תנינא המפתה נותן שלשה דברים והאונס
ה)
וחומש ואשם אם הודה אחרי כן וזהו
להלואתו ולעושקו וכאן
ו)
שאינו משלם קנס על
ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס
אשם גזילות: שאינו משלם קנס ע"פ
בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא
פי עצמו.
מוסיף עליו אונס שנותן את הצער לאביה
עצמו. אלא על פי עדים וכיון דאילו
עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי
איצטריך ליה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב
אודי ליה קמן כשתבעו הוה מיפטר
בסמוך ואומר ר"י כגון שייחד לו כלי
ז)
(שבועות
מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה
לו:) אבל משלם בושת
כי כפריה נמי אין זו שבועת כפירת
כך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו
ח)
ופגם ע"פ עצמו.
ממון: אבל משלם בושת ופגם.
מדעתה עבד עמדה בדין איצטריכא ליה
יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי
❖
❖
דממונא הוא ואשתכח דממונא כפריה.
אונסו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש
פלוגתא דר"ש ורבנן תנן התם אנסת
(שם)
א
דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם
ולקמן מפרש טעמא דרבנן דקא
ופיתית את בתי והוא אומר לא אנסתי
תורה אור השלם
דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא
סברי סתם טוען אנסת לא תבעו
ולא פיתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח"כ
תוספות רי"ד (המשך)
שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר
אלא בושת ופגם ולא נשבע זה על
1. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה
הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס
ואמר אע"פ שעמדה בדין
כפירת קנס: בעא מיניה אביי מרבה.
בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו
מַעַל בַּיְיָ וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ
ע"פ עצמו אמרו לו ב אע"פ שאינו משלם
ונתחייב לתת לאב בב"ד
בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד
בר נחמני. דרביה הוה: כיון דעמד
הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו
ע"פ עדים ששוב אין יכול
אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת
קנס ע"פ עצמו אבל משלם בושת ופגם
בדין. כבר ואי הוה מודי ליה קמן
גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה
להודות ולהפטר עדיין לא
עֲמִיתוֹ: אוֹ מָצָא אֲבֵדָה
זכי בהן האב ואף על
ע"פ עצמו $ בעא מיניה אביי מרבה האומר
וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל
בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי
הוה משלם שכבר חייבוהו ב"ד ראשון
גב דבכל קנסא דעלמא
שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר
מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס
על פי עדים השתא ממונא כפריה
לחבירו אנסת ופיתית את בתי והעמדתיך
מודה ר' שמעון דמשעה
יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא
❖
וחייב: או דלמא אף על גב דעמד
אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא
בָהֵנָּה: ויקרא ה כא, כב
שעמד עליו בדין ששוב
בדין ונתחייבת לי ממון והוא אומר לא
א"י להפטר בהודאתו הוי
בדין. ואי מודה הוה מיחייב אפילו
לעולם הוא וכ"ת ה"נ א"כ נחשביה
אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא
ממון ומורישו לבניו הכא
בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר
הכי לא מיחייב בכפירתו קרבן שבועה
פליג משום דכתיב ונתן
נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר' שמעון
גליון הש"ס
הואיל ועיקרו קנס ולא חייבה תורה
בקדושין דסבירא להו
האיש השוכב עמה לאבי
מאי כיון דעמד בדין ממונא הואי ומיחייב
גמ' בעא מיניה אביי
הנערה לא זכתה תורה
קרבן שבועה אלא על פקדון
אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא
מרבה.
לאב אלא משעת נתינה
עליה קרבן שבועה או דלמא אע"ג דעמד
ותשומת יד וכיוצא בהן: הפלת
ד) פריך נמי התם ונחשוב נמי ר"ע
וכ"ז שלא באו ליד אב
בדין קנס הוי א"ל ממונא הוי ומיחייב עליה
את שיני. נמי קנסא הוא שהרי
ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר חדא
[הם] של בתו הכל הקנס
והבושת והפגם והצער.
דייחוד אינו מועיל דדשלב"ל הוא דאינו
קרבן שבועה איתיביה ר"ש אומר יכול
ממונו הוא כאחד מן החמורים:
❖
ואם מת האב אינו של
מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין
מאי
האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי והוא
אחים אלא של עצמה ואין
הל' כר"ש שהוא יחיד
ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן
אומר לא אנסתי ולא פיתיתי
המית שורך את עבדי והוא אומר לא המית
אלא כת"ק דמשעה שעמד
תוספות רי"ד
כפירת ממון שאין משלם קנס ע"פ
או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימית את עיני והוא אומר לא הפלתי
עליהן בדין ונתחייב לו
עצמו ואי מודה מיפטר ה)[ורבנן אית להו
ובושת ופגם ה"ה של
זכה בהן ואם מת האב הן
ולא סימיתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש בעמיתו בפקדון או
1
אב ואע"פ שלא הספיק
של אחין: מעשה ידיה של
דאדם מקנה דשלב"ל ולא מייתי התם
לגבות ואם מת האב
אנוסה שמתבטלת מחמת
בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על
אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם]:
ה"ה של אחין. פי' שכיון
הצער אע"פ שלא גבתה מן
ונשבע והודה לר"ש מהו. ק"ק
שקר מה אלו מיוחדין שהן ממון אף כל שהן ממון יצאו אלו שהן קנס
ג
שנתחייב בב"ד ליתן לאב
המאנס כשמת האב ה"ה
כבר זכה בהן האב אע"פ
של אב להורישו לאחים
מאי
דבהך מתניתין לא פליגי
שלא גבה ואם מת עד
כבושת ופגם וממונא הוא
אלא דלרבנן בושת ופגם קא תבע ולר"ש קנס קא תבע אבל אם היה מפרש בהדיא דקנס קא תבע היה פטור לרבנן כמו לר"ש א"כ
שלא הספיק לגבות אותן
פי' וה"ה נמי לרבנן אע"פ
אמאי בעי אליבא דר"ש טפי מלרבנן דה"נ הוה מצי למבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו
דאחין הוו כלהו ואם
שלא עמדה בדין עליהם
לקבוע בעייתו לר"ש: או דלמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים אבל בקונטרס פירש או
לא הספיקה לעמוד בדין
ומת האב ה"ה של אחים
עד שמת האב ה"ה של
שמשעה שבאו לעולם זכה
דלמא אע"ג דעמד בדין ואי מודה ביה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב קרבן שבועה כיון דעיקרו קנס ולא הוי דומיא דפקדון דקרא משמע
עצמה לא של אחין שאין
בהן האב ומורישן לבניו.
מתוך פירושו דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא ולא
האב מוריש זכות בתו
ופי' המורה ולא דמי לקנס
לבניו ואילו מתה היא
דלא הוי ממון עד עמדו
מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דווקא משום דכתיב וכחש ובעינן דומיא דפקדון דעיקרו ממון כדפי' וההיא דלקמן דחקו לפרש כן
אחר שמת האב אם עמדה
בדין ויעידוה דהא אי מודי
דפריך אביי בסוף הסוגיא אמתני' דר"ש פוטר כו' וקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' משמע דפשיטא
בדין עמו ונתחייבו לה
מיפטר ואינו נ"ל דבושת
גם הקנס בב"ד מורישתו
ופגם וצער אינו קנס
ליה לאביי היכא דעמד בדין דהוי ממונא וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך ליה אביי לרבה ממתניתין לא הספיקה לגבות כו'
לאחים ואם לא עמדה בדין
ואפ"ה תנן במתני' שאם
ואי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו כו' תקשי ליה לנפשיה דאביי גופיה מודה דהוי ממון לכל דבר אלא דמבעיא ליה דווקא לענין קרבן
הקנס אינה מורשת אותם
לא עמדה בדין עליהן לא
שבועה כדפי' ועוד אמאי איצטריך לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה דהוי ממון להתחייב בהודאתו
לאחים דהכי אמרי' בגמרא
זכה בהן האב ואע"ג דאילו
כיון דאילו מודה ביה
מודה בהו לא מיפטר.
כשעמד בדין דהא אפי' בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה והא נמי דפריך ליה אביי לרבה מר"ש פוטר
מיפטר אינו ממון להורישו
וטעמא דמילתא נ"ל אע"פ
טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו מיחייב קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל ופשיטא ליה בכולהו קנסות
ליורשים אבל הבושת
שהן ממון כיון שצריך
דהוי ממון להתחייב בהודאתו ו) ונראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש לא הוי ממון להורישו לבניו
והפגם והצער שאין יכול
לעמוד עליהן בדין שהרי
להפטר מהן בהודאתו היא
הן צריכין שומת ב"ד
להכי מבעיא ליה אי לא חשיב נמי לר' שמעון ממון לענין קרבן שבועה והודאה אי לאו ואתרוייהו מבעיא ליה כדגרסינן בכל הספרים
מורישתו לאחי'. וה"ה
ובלא ב"ד לא יהיב ליה
דהא בהא תליא דאי מיחייב בהודאתו אם כן כפר ליה ממונא ומיחייב קרבן שבועה ואי מיפטר בהודאה אם כן לאו מידי כפר ליה ולכך
בכל חבלה דעלמא אע"פ
לא זכה בהן ולא יקראו
הוצרך רבה לקמן לשנויי כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו דלא מצי למימר ממון הוי להתחייב בהודאה דהא מדפטר ליה מקרבן שבועה
שלא עמד עליהן בדין
ממונו עד עמדו בדין
מורישן אדם לבניו שאם
עליהם ועד שלא יעמוד
מכלל דאי מודה מיפטר ולקמן דאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו הכי פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מיחייב
חבל ראובן בשמעון ולא
בדין עליהם הן של בת
אמר
ליה ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. וה"ה דאי מודה ביה מיחייב דהא בהא תליא ויש שמוחקין ומיחייב
קרבן שבועה:
הספיק לתובעו בדין עד
אבל מעשה ידיה ומציאתה
עליה קרבן שבועה דהא לקמן קאמר רבה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו ולא גרסינן אלא ממונא הוי ולא פי' עד לבסוף דלענין
שמת יורשיו תובעים אותו
שאין צריך לעמוד בדין
ז)
אבל אם גנב ראובן שורו
עליהן דמסתמא פרע לי'
להורישו לבניו קאמר ואומר רבינו יצחק דאין למוחקו בשביל כך דהא למאי דמסיק כי קאמר רבה בשאר קנסות הדר ביה דמעיקרא השיב לאביי
של שמעון וטבח ומכר
ולא כפר לי' זכה בהן האב
דממונא הוי הקנס דאונס ופיתוי ונראה לרבינו יצחק דרבה קיבל מרבותיו דממונא הוי והשיב לו תחילה לענין קרבן שבועה וכשסתר לו אביי
ולא הספיק לתובעו בדין
מיד וה"נ אמרי' בפ"ה
חזר בו ואמר לא לענין קרבן קבלתי דממון הוי אלא לענין להורישו לבניו וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתני' אמאי קשו בה עשרים ותרתין
עד שמת אין יורשיו יכולים
אמרי נהרדעא לא כתבינן
שנין הוה ליה לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קבל: הפלת את שיני וסימית את עיני. וא"ת מה ייחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל
לתובעו דכל קנסא דינן
אורכתא אמטלטלי דכפרי'
דאי מודי ביה מיפטר
וה"נ אמרי' לגבי הקדש
את שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו כדאמרי' במרובה ותו לא הוי קנס ואין לומר
לא הוי ממון להורישו
דכל מטלטלי דכפריה
לבניו: עמדה בדין עד
אע"פ שהוא יכול להוציאו
כגון שהפיל שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מעשה ידיו ומייחד לו כלי על זה
שלא בגרה ה"ה של האב
בדיינים אם הקדישו בעליו
דהא מוכח בבבא קמא דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו סבר דאין צריך גט שחרור ור"ש אית ליה בהדיא ח)דצריך גט שחרור וי"ל
וכיון שנתחייב ליתן לאב
אינו מוקדש עד שלא
דסימא את עינו אין צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור ואם תאמר פשיטא
בעדים דתו לא מצי מודי
יתחייב לו והלכך בושת
ומיפטר ומת האב קודם
ופגם נמי אע"פ שממון הן
דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק
שהספיקה לגבותן ה"ה
כיון דמסתמא לא יהיב ליה
שבועת הפקדון דדריש מכל ולא כל והוא הדין בעבדים ויש לומר דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דהכי נמי
של אחין ואם לא הספיקה
אלא ע"פ ב"ד והו"ל ממון
אשכחן רבי מאיר דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאמרינן בהשואל :
לעמוד בדין עד שבגרה
שצריך להוציא בדיינים
דפקע זכות האב דרחמנא
אינו ממון לא להורישו
מאי
אמר ונתן לאבי הנערה
מבתו לבניו ולא לכתוב
ולא לאבי הבוגרת ה"ה של עצמה ואם מתה רואים אם עמדה בדין ונתחייב לה גם הקנס ואח"כ מתה הכל הוא של
עליו הרשאה ולא להקדישו אבל האב מוריש חבלותיו לבניו וגם הבת לאחיה שהיורש הוא זוכה בכל זכותו של אב
אחים ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמתה הקנס הוא שלו [דכיון] דאי מודה ביה מיפטר אינו ממון להורישו
והרי הוא תחתיו חוץ מן הקנס שאינו חשוב ממון מפני שיכול להודות בו ולהפטר והכא שאינו מוריש האב לבניו משום
ליורשין והרי הוא של מאנס אבל בושת ופגם וצער שהן ממון הן של אחין. רש"א וכו'. פי' ר"ש פליג בהכי על ת"ק
(דקאמרה בת) דהן שלה ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו: