ו:
בתולה נשאת פרק ראשון כתובות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
קמ"ל. במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופים ליכא
מאי לאו. הנך ארבעה לילות עד מוצאי שבת דקתני להכי תני להו
כג א
א) ב)
למימר כדפרישית: מאי לאו דטריד דבעי למיבעל.
ג)
דאי לא בעל בעילה גמורה מצי למיבעל וכל דם שהוא מוציא תמיד
הכא ליכא לשנויי לבר משבת כדלעיל דא"כ אינו פטור עד מוצאי
ז)בהערותיו הוו דם בתולים ושמעינן מינה נמי דמותר לבעול בחבורה
ד)
כד ב
בשבת: והא ארבעה לילות
עד מוצאי שבת קתני. ולא משכחת ליה
שבת וקא משוית ליה לתנא טועה דפטר ליה עד מוצאי שבת אבל
ה)
ו)
לעיל אפילו כי אמרינן לבר משבת
לבר משבת דהא ברביעי ניסת ויש
ז)
ולא מצי למיבעל בשבת מכל מקום
כאן לילי חמישי וששי ושבת ומוצאי
מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל אפילו
ח)
❖
שבת: אי כשבעל. ולא אתא לאורויי
דוקא נקט עד מוצאי שבת משום
בשבת אמר רבא לא לבר משבת אמר ליה
לן אלא היתר דם בתולים האי דנקט
דעד למוצאי שבת תולין בדם בתולים
אביי והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות
כה ג
היכא דעבר ובעל: והא אמר ר'
עד מוצאי שבת מאי קמ"ל ליתני
קתני אלא אמר רבא כשבעל אי כשבעל
תורה אור השלם
אבא אבל חייב בכל המצות כו'.
נותנין לה ארבעה לילות על כרחך
❖
מאי קמ"ל קמ"ל דשרי למיבעל בשבת
1. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל
משום בעילת שבת נקט לה: שמשיר
ואביי סבר דטירדא דליכא מצוה
לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ
כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה
צרורות. והאי נמי דלמא מחבל
כלל מחייב אבל טירדא דלא מצי בעיל
עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים
מותר ליכנס בה בשבת ואע"פ שמשיר
חשיב טירדא דמצוה כיון שטרוד במה
פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה:
בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל
מוסף רש"י
שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא
מאי לאו. האי דפטר ליה מק"ש
צרורות מתיב רב יוסף חתן פטור מקרית
שאינו יכול לעשות מצוה:
❖
א
חתן פטור מקרית
תֹאכֵל: יחזקאל כד יז
חוץ
מן התפילין שנאמר בהן
בלילי שבת משום דטריד במצוה דבעי
שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם
שמע.
פאר. ואמרינן בפרק בתרא
למיבעל והעוסק במצוה פטור מן
לא עשה מעשה מאי לאו דטריד דבעי
גליון הש"ס
המצוה: דטריד דלא בעל. מצטער
דמועד קטן מדאמר ליה
למיבעל אמר ליה אביי לא דטריד דלא
שלא בעל: משום דטריד פטור.
רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך
רש"י ד"ה חייב וכו'
(הפרדס עמ' יד האורה
בעיל אמר ליה רבא ומשום טירדא פטור
דאשכחן בנין בבע"ח.
בתמיה ומשום צער פטור מאחר
מכלל דלעלמא אסור ובקונטרס דפי'
ח"ב סי' ב, מחז"ו סי'
❖
תסו וצ"ב) אם לא
אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי
שאינו מחשב לעסוק במצוה: שנאמר
שנאמר בהן פאר ואבל מעולל בעפר
עשה מעשה.
דפטור וכי תימא ה"נ והאמר רבי אבא בר
בהן פאר. פארך חבוש עליך
קרנו וראשו היינו ליתן טעם דלא נילף
זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות
שאר מצות מתפילין וא"ת ומאי שנא
ואבל מעולל בעפר קרנו
לעזי רש"י
(שם ושם)
וראשו ואין זה פאר לתפילין: ח)[אלא
לגבי תפילין אמרינן דדוקא ליחזקאל
האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנא'
אבל חייב בכל המצות
ב
קלו"ג. נפיחות.
אמר רבא. ודאי לא מצית לתרוצי הא
נאמר ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד
האמורות בתורה.
בהן 1 פאר אלא אמר רבא תנאי היא דתנא
(ברכות יא.)
תורה ילפינן שאר אבלים מיחזקאל
דחתן פטור מק"ש משום דלא מצי
חדא אם לא עשה מעשה בראשון פטור
שנאמר בהן פאר.
דאמרינן אבל אסור בתלמוד
בעיל דא"כ לא הוה פטור דהא לא
אף בשני בשני פטור אף בשלישי ותניא
טריד בדבר מצוה: תנאי היא.
תורה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל
אידך ראשון ושני פטור שלישי חייב ואביי
(שם)
בעילת חבורה בשבת ומאן דאסר
האנק דום ויש לומר דלאסור גמרינן
התם נמי בטירדא פליגי והני תנאי כי הני
לבעול בשבת כתנאי אמרה לשמעתיה
דמדאסר רחמנא ליחזקאל לכ"ע נמי
תנאי דתניא הכונס את הבתולה לא יבעול
(סוכה כה.) המפיס.
דאיכא תנא אחרינא דאסר למיבעל
אסור אבל להתיר לא גמרינן דליה
מורסא.
והני בתחלה בשבת וחכמים מתירין מאן
תנאי
דתנא חדא כו']: פטור. מקרית
לחודיה למשרי אתא:
(שבת קז.) אם לעשות
כי הני תנאי. אע"ג דפליגי תנאי
שמע: שלישי חייב. דשבת הוא
חכמים אמר רבה רבי שמעון היא דאמר
לה פה.
ואסור לבעול: ואביי. אמר לך
בהדיא בהכי מכל מקום דחיק
דבר שאין מתכוין מותר אמר ליה אביי והא
אביי לעיל דחשיב טירדא דמצוה
הנך תנאי נמי בטירדא פליגי והאי
מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות
הא דלא מצי בעיל דניחא ליה
דפטר ליה מק"ש לאו משום דשרי
אמר ליה לא כהללו בבליים שאין בקיאין
חייב.
לאקומי מתני' כשמואל דאסר
למיבעל אלא קסבר המצטער צער
בהטייה אלא יש בקיאין בהטייה א"כ טורד
לבעול ומוקי נמי פלוגתא דברייתא
של מצוה פטור מקריאת שמע ולא
למה לשאינו בקי יאמרו בקי מותר שאינו
אי חשיב טירדא הא דלא מצי בעיל
דמי לאבל דטריד טירדא דרשות שאין
(שבת קז.) ואם להוציא
ממנה ליחה.
בקי אסור רוב בקיאין הן אמר ליה רבא בר
כדי לאוקמי כשמואל כל מה שיכול:
צערו מצוה אע"פ שאבילותו מצוה
לא כהללו בבליים שאין בקיאין
ומאן דמחייב סבר טירדא לא פטר
רב חנן לאביי אלא מעתה שושבינין למה
(שם)
בהטייה. פירוש אינו פסיק
[ורבא אמר דבמותר לבעול פליגי
ח)
מפה למה א"ל התם שמא יראה ויאבד מתיב
והני תנאי כהני תנאי]: בהטייה.
רישיה דכל העולם אינן כמו
רבי אמי ג המפיס מורסא בשבת אם
שמטין לצדדין ואין מוציאים דם:
בבליים אלא בקיאין הן הילכך שרי
(שם קז:)
לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה
אם כן. דבקיאים: טורד למה.
להו למיבעל ובלבד שלא יתכונו לבעול
פטור
מהו טרדו להפטר מק"ש: בקי
בעילה גמורה ופריך אם כן טורד
מותר. לבעול בשבת דלא פסיק רישיה ולא ימות הוא:
למה פירוש בשבת אמאי פטר ליה לעיל מק"ש כיון דבקיאין
רוב בקיאין הן. הילכך סתמא לאו פסיק רישיה ולא ימות
הן בשלמא בחול איכא טירדא לפי שמתכוין לבעול בעילה
הוא: שושבינין למה. מאחר שיש בקיאין לבעול בלא דם הא דתניא
גמורה ואף לבקיאין יש טירדא לבעול בעילה גמורה כדאמר
בפרק שני דברכות דר"ג היה פטור ומחמיר
לקמן היו מעמידין להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה כדי
על עצמו אע"ג דבקי היה שלא היה בבלי אבל בשבת שאינו מתכוין
למשמש את החתן ואת הכלה כלומר לבקר אחריהם שלא ינהגו בה
לבעול בעילה גמורה טורד למה ומשני לשאינו בקי פי' לפי שאינו
רמאות בטענת בתולים ואי בקיאין בהטייה מה שושבינין מועילין:
מפה למה. לברר את הבתולים. וליטעמיך ל"ג אלא ה"ג שושבינין
בקי בשעת ק"ש דאפי' הבקיאין בשעת מעשה קודם מעשה יראים
שלא יהיו בקיאין הילכך טרודים כולם: רוב בקיאין הן. וכל חד
למה מפה למה: אמר ליה שמא יראה ויאבד. שמא לא יטה
וחד מספקינן ליה ברוב וכולם מותרים משמע הכא דרובן בקיאין
ויוציא דם ויאבדנו ויאמר לא מצאתי דם דאילו בהטייה אם בא
לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני: המפיס מורסא. הפותח פה
בהטייה וא"ת דאמרינן בפ"ב דחגיגה בתולה שעיברה
נפח שקורין קלו"ג: אם לעשות לה פה. שמתכוין ליפותה ולהיות
מהו לכהונה כגון שבדקוה על פי חבית ולא היה ריחה נודף מי
לה פתח זה ליום מחר: חייב. שהוא מתקן פתח וחייב משום
חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או
דלמא באמבטי עיברה ומסיק דשמואל לא שכיח ובפרק בתרא דנדה
בונה $ דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע :
נמי קאמר שאני שמואל דרב גובריה הוא והא אמרינן
פטור
הכא דרוב בקיאין הן וי"ל דשמואל היה יכול לבעול בעילה גמורה שאשה מתעברת בו בלא דם אבל בהטייה אין אשה מתעברת ולהכי
בההיא דחגיגה ליכא למיחש בהטייה אלא לדשמואל: אלא מעתה שושבינין למה מפה למה. פי' בקונטרס כיון שהן בקיאין לבעול בלא
דם שמא יטה והיא לא תסיק אדעתה שהטה ומשני דשושבינין ומפה הם שאם לא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד המפה ואם יטה
ויאמר שלא מצא לה בתולים יכולה לומר עדיין בתולה אני וקשה לר"י דאינו מתרץ ממה שהקשה לו דהוי ליה לשנויי דמסקא אדעתה
לומר עדיין בתולה אני ועיקר התירוץ חסר מן הספר ונראה לר"י כפירוש ר"ת דדוקא משבת קא פריך דמפה ושושבינין למה דצריך
לבעול בהטייה דמעשה בכל יום שעושין שושבינין אפילו בשבת ומשני שמא יארע שלא יטה ויבעול בעילה גמורה ויאבד דם בתולים
והויא דומיא דטורד למה דפריך נמי משבת: אם לעשות לה פה חייב. דפתח זה עשויה להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא
ליחה: ואם להוציא ממנה ליחה פטור. בפרק שמונה שרצים מוקמינן לה כרבי שמעון וסלקא דעתיה דרבי אמי
דמותיב דדם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך ולא לפתח ואפ"ה אסר שמואל כרבי שמעון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולהכי
פריך ממפיס מורסא דכי היכי דלהוציא ממנה ליחה פטור וקיימא לן דפטור ומותר כיון דאינו צריך לפתח אף על גב דשאר מלאכה
שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור
במורסא שרי משום צער הכא נמי משום מצוה הוי לן למשרי ועוד אפילו שרינן משום צערא
טפי משום מצוה
כדפירש ר"ת לעיל
פריך שפיר דהכא ודאי דהוי
פסיק רישיה לענין פתח
אי לאו משום צערא היה אסור אבל
גבי