רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כל
כל
א) כנויי נדרים כנדרים. דעיקר נדר דכתיב בתורה איש
כנויי נדרים. נדר הוא באחד משני ענינים אם נדרי הקדש
א
א
ב)
כי ידור נדר דאמר קרבן שאני אוכל לך או קרבן שאני נהנה לך
שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש
ג) ד)
ואם אמר בלשון אחר בכינוי נדר כדקתני לקמן קונם שאני ב)נהנה לך
אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על
ב ב
או קונם שאיני נהנה לך דאם כינה לקרבן בהני לשונות נמי מיתסר
עצמו דברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו
ה)
❖
ג ג
ו)
בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן
ואין איסורו שוה לכל. ומס' זו היא
וכן כנויי חרמים כחרמים וכן כנויי
בענין נדרי איסור שמה ששנה כאן
שבועות כו' מפרש לקמן ג): מודר אני
חרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם
הגהות הב"ח
ד
ד
כל
ממך. כלומר הרי עלי כנדר מה שאני
כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך
(א) רש"י
נהנה ממך או א"ל (א) מופרשני ממך
הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן
בהאי
ה
הריני עליך חרם המודר
בהאי לשון או אמר מרוחק אני
ה
לשון מופרשני ממך
(ב) בר"נ
אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור
ממך דמשמע דמיתסר נפשיה ולא
ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא
מיתהני מיניה וכל הני כיון דלא מפרש
❖
הוי
❖
דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי
ממש לנדר דלא מידכר ביה שום לשון
קרבן הויין ידות: מנודה אני לך. כמו א
כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים
מס' אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור
ב
תוספות
הם באחד משלשה דרכים עיקר הנדר
שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא
ג ושבועות כשבועות ד ונזירות כנזירות ההאומר
מוסף רש"י
כל כנויי נדרים כנדרים
וכנויו וידות. עיקר הנדר הוא
וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה:
לחברו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני
נדרים.
וחרמים כחרמים.
ר"ע היה חוכך בזה להחמיר. הוה
שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו
ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור
מחכך להחמיר ד) דאסור נמי דענין
בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר
(במדבר
נדר הוא ולא בריר ליה: מנודה אני לך ר"ע היה חוכך בזה להחמיר: האמור בתורה אלא דהיכא שהתפיסו
ל ג)
גמ'
בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר
גמ'
האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר
שאע"פ שנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם בס"ד הלכך
היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר קונם קונח קונס וכל
שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר קרבן עלי ככר זה והיינו דתנן כל כנויי נדרים כנדרים ובהני כנויין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש
(מאירי בשמו) היה
חוכך בזה להחמיר.
בגמרא דר"י אמר לשון נכרים הם ור"ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו. ולר"י דאמר לשון נכרים הם ודאי
הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון ואפי' לר"ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג"כ
❖
כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז"ל מהסכמתם הלכך הוו להו
(לקמן ז.)
מדאורייתא. וה"נ משמע בריש נזיר דפרכינן אמתני' פתח בכנויין ומפרש ידות ומשני תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות
דאתיין ליה מדרשא אלמא דלכ"ע כנויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן דאי לר"ל לא מחייב עלייהו קרבן ה"ל למימר התם הניחא למ"ד
פירוש הרא"ש
כנויין לשון נכרים הם אלא למ"ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר כדאיתמר בסוגיין דהכא אלא ודאי משמע דלכ"ע
כל כנויי נדרים כנדרים.
כנויין דאורייתא. ואיכא למידק לר"י דאמר לשון נכרים הם מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני
לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר. והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי
בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא אפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון
הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע"פ
שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי
וה"ט נמי דקרי להו כנויין כלומר שהם מלשון נדר אלא שהוא מכונה כמו המכנה שם לחבירו . אלו הם כנויי נדרים. וידות נדרים הוא
שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית
יד שלו ומטלטלו כולו ומש"ה חייל נדרא ולקמן מפרש להו לידות: וחרמים כחרמים. כלומר שהאומר נכסים אלו עליו חרק חרך חרף הרי
אלו כאילו אמר נכסים אלו עליו חרם והם אסורים עליו: ושבועות כשבועות. כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומהא
שמעינן דשבועה לא בעיא שם אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כנויה שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו דמתני' בכה"ג עסקינן
וחרמים
דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כנוי שבועה תיפוק לי משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כנוי הוי שבועה. והראיה
כחרמים.
מדאמרינן בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא וכדאי' התם ולקמן נמי במכילתין אמרי' מארי כולא לא טעימנא.
ועוד דלמ"ד כנויין לשון שבדו הם להכי תקנו כנויין בשבועה כי היכי דלא לומר שבועה לה' כדמוכח בגמ' אלמא כל שהזכיר שבועה או
כנויה אפי' בלא הזכרת השם מהני. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ' שבועת העדות דשבועת העדות בעיא שם וכדילפינן
התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו
לא בעי' שם. ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בס"פ שבועות שתים בתרא דהמוציא אמן אחר שבועה
כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי' לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש"י ז"ל שם
ובפ' שבועת העדות דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא וה"ט דתנן התם דאע"ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים
פטור כל היכא שענה אמן חייב וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם ולפיכך לא ירדתי לסוף
דעתו בזה. ועוד הקשו עליו דהתם משמע דאפי' במושבע מפי אחרים לא בעי שם דתנן התם משביעני עליכם אוסרכם אני וכו' הרי
אלו חייבים ומסיק אביי דה"ק משביעני עליכם בשבועה אלמא בלשון שבועה בלחוד סגי ואע"פ שרש"י ז"ל פי' שם במילתיה דאביי דמיירי
כשהזכיר את השם אין זה במשמעות הלשון. אלא עיקרן של דברים דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעיא שם ר' חנינא בר אידי היא דגמר
אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כנוי וכדמוכחא מתני' וכי תנן התם ובכל הכנויין הרי אלו חייבין לאו דבעיא שם או כנוי אלא לומר
דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא (ב) כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין אלא שהראב"ד ז"ל אמר דלענין מלקות אינו לוקה אלא
האומר לחבירו מודר אני
בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתיב בהו לא תשא את שם ה'ה) לא תשבעו בשמיו) אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא: ונזירות כנזירות.
ממך.
כלומר שהאומר הריני [נזיק] פזיח כאומר הריני נזיר: האומר לחבירו מודרני ממך וכו'. מפרש בגמרא דהיינו ידות. ומפרשים נמי דהכי קתני מודרני
ממך שאני אוכל לך או מודרני ממך שאני טועם לך וכן במופרשני מרוחקני. והוו ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן אי נמי דלא
וחרמים כחרמים.
אמר איסורא בהדיא: שאני אוכל ושאני טועם. אית דגרסי הכי בלא יו"ד ואית דגרסי שאיני ביו"ד. ויתבאר בגמרא בס"ד :
גמ'
ושבועות כשבועות.
ונזירות כנזירות.
האומר לחבירו מודר אני ממך.
שאני אוכל לך.