כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ב: ר"ן
רש"י
מוסף רש"י
מסורת הש"ס
גמ' מאי שנא גבי נדרים דתני כולהון. כלומר ואילו במס' נזירל) לא תנא
גמ' מ"ש גבי נזיר דלא קתני לכולהו. דהתם קתני כל כינויי נזירות (א)
א) ב)
חפצא.
ג) ד)
(קהלת
ותו לא מידי ולא קתני לכל הני דנדרים ושבועות: כתיבין בהדי
אלא כל כנויי נזירות כנזירות: נדר ושבועה כתיבי גבי הדדי. דכתיב כי
ה) ו)
ג א) ידות.
הדדי. כל נדר וכל שבועת איסר כ) וכיון דאגב דקתני (ב) שבועות
ידור נדר לה' או השבע שבועה מ): איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא
ז) ח)
קתני לכולהו: וליתני שבועות בתר נדרים. כדכתיבי והדר ליתני לכולהו:
עליה. כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי
ט) י)
(ראמ"ה בשמו)
כ)
במה טומנין.
דמיתסר חפצא. דכי אמר דבר זה
שבועה דאסר נפשיה מן חפצא כלומר
ל) מ)
גמ' כל כינויי נדרים
עלי בקרבן או בחרם אסר ליה לחפץ
שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה.
כנדרים מאי שנא גבי
נ) ס)
❖
עליו ומשום הכי תני להו בהדי
ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר
ע)
נזיר דלא קתני להו לכולהו ומאי שנא גבי
הדדי אבל כי אמר שבועה שלא אוכל
ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל
נדרים דקתני לכולהו משום דנדר ושבועה
דבר זה או שאיני נהנה מדבר זה
שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום.
(שבת מז:)
כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתני תרתין
הגהות הב"ח
איהו לא אסר לחפצא עליה אלא
ואיכא למידק דהתניא בפרקין
במה אשה יוצאה.
תני לכולהו וליתני כינוי שבועות בתר נדרים
(א) רש"י
נפשיה אסר מההוא חפצא: פתח
איזהו איסר האמור בתורה הרי עלי
כנזירות
איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא
בכינוי ומפרש ידות. לאלתר מודר
שלא אוכל בשר אלמא יש נדר בלשון
(ב) ד"ה
נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי
נדרים
שבועה דהא שלא אוכל קאמר ובפ'
אני ממך וכו' דהיינו ידות ולכתחילה
(ג) ד"ה
שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא פתח בכינויין
שבועות שתים בתרא נמי משמע דיש
ה"ל למתני' לפרש כינויין כגון קונם
יש נוחלין
ואכתי הא
(שם נז.)
והדר ליתני ידות: ותו. אכתי איכא
שבועה בלשון נדר דאמרינן התם
כל כנויי נדרים ומפרש ידות האומר לחבירו
ומנחילין.
להו
(ד) ד"ה
באומר אכילה משתיהן עלי
למיפרך ידות אינשי היכי שכחם התנא
מודר אני ממך ותו ידות אינשי איירי בהון
הני
שבועה והא האי לישנא דנדר הוא
דלא קתני וידות נדרים כנדרים:
מפרש
וחסורי מיחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים
❖
איירי בהו. דודאי לא שכח להו
וקאמר ליה גבי שבועה אלמא מהני.
כנדרים וידות נדרים כנדרים וליפרוש כינויין
לידות וחסורי מיחסרא וכו': וליפרוש.
י"ל דהני לישני לאו בדוקא נקיט
ברישא ההוא דסליק מיניה ההוא מפרש
להו דההוא דאיזהו איסר האמור
(ג) אכתי אי בכינויים איירי ברישא
גליון הש"ס
ברישא כדתנן במה מדליקין ובמה אין
בתורה לא אתא אלא לאשמועינן דרך
ליפרוש נמי ברישא קודם דפריש
$
גמ' כדתנן במה מדליקין.
מדליקין אין מדליקין כו' במה טומנין ובמה
ידות: ההוא דסליק מיניה. כגון
איסר ע"י התפסה ומש"ה לא דק
(רשב"ם ב"ב קח.)
בלישניה ולעולם במוציאו בלשון נדר
ידות דסליק מינייהו ומפרש להו
אין טומנין אין טומנין כו' במה אשה יוצאה
נוחלין ולא מנחילין.
❖
קאמר וההיא נמי דאמרינן אכילה
לאלתר ברישא כדתנן במה מדליקין
ובמה אינה יוצאה לא תצא אשה וכל היכא
משתיהן עלי שבועה לאו דוקא דאמר
ונקיט במה אין מדליקין דסליק
דפתח לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין
מיניה וכן כל הני: וכל היכא דפתח
בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא
(שם) יש
ומנחילין נוחלין ולא מנחילין ואלו נוחלין
פירוש הרא"ש
ביה לא מפרש ברישא והתנן יש
בכור לנחלה.
אוכל שתיהן אלא דהתם איידי דאמר
ומנחילין יש מותרות לבעליהן ואסורות
ואינו בכור לכהן.
גמ' משום דנדר ושבועה
נוחלין כו'. ומפרש ברישא אלו נוחלין
לעיל מינה באומר אכילה משתיהן
כתיבי גבי הדדי.
ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן
ומנחילין: הלין. פתח ברישא משום
עלי קונם דהוא לישנא דוקא דנדר
(בכורות מו.) במה בהמה
ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן
יוצאה.
נדרים מידי דמיתסר
אמר נמי אכילה משתיהן עלי שבועה
דאוושו ליה קתני דיש נוחלין
(ד)
חפצא עליה.
יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה ואלו
ולאו דוקא וכן דעת ר"ח ז"ל והרב בן
ומנחילין נפישין מהני דלא מנחילין
מג"ש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל.
וכן כל הני משום הכי מפרש להו
טעונות שמן ולבונה יש טעונות הגשה ואין
לאפוקי
ובירושלמי אפליג בהאי דינא דאמרינן
לאלתר אע"ג דפתח בהו ברישא אבל
טעונות תנופה תנופה ולא הגשה ואלו טעונות
❖
שבועה דאסר נפשיה מן
(שבת נא:)
התםנ) דר' יודן ורבי ורבי מונא סברי
הכא גבי נדרים וכן במה מדליקין
חפצא.
הגשה יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן בכור
אין נדר בלשון שבועה ואין שבועה
דלא נפישי ההוא דסליק מיניה פתח
לכהן ואין בכור לנחלה ואיזהו בכור לנחלה ואין
בלשון נדר ורבי יוסי פליג עלייהו
ברישא. ל"א אוושו דקתני ארבעה דברי'
תוספות
בכור לכהן הלין משום דאוושו ליה מפרש ההוא
ומשמע דקיימא לן כרבים. אבל
כגון יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא
ומ"ש גבי נזיר דלא
דפתח ברישא והא במה בהמה יוצאה ובמה
הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים
מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין
תני כולהו.
אינה יוצאה דלא אוושא וקתני יוצא גמל
שלו דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר
ולא מנחילין וכן בכולהו יש מותרות
דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר
לבעליהן ואסורות ליבמיהן כו' הואיל
אלא
ותו ידות אינשי.
שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון
ותני כל הני מתחיל בההוא דפתח
נדר מהני מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה דהא אמרינן בסוגיין
ברישא ומפרש יתיה דאם היה מפרש בההוא דסליק מיניה ברישא שמא
דנדר ושבועה לא שוין בלישנייהו אלא מדין ידות הוא דמהני דנדר
ישכח את הראשונות אלא פתח בראשון ומפרש להו כסדרן אבל היכא
שאמרו בלשון שבועה כיון דפיו ולבו שוין לאסור שבועה על עצמו
דלא אוושו כגון הני במה מדליקין וכו' ליכא למיחש להו ובמתניתין
ס)
נמי ליכא למיחש דלא מפרש אלא כינויי וידות והני חרמים ושבועות
אע"פ שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי וכן בשבועה שאמר
ונזיר בהני ליכא למימר דאוושן דהא לא צריך להו למיתני אלא אגב
שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה
גררא נסיב להו ומשום הכי לא שכח לקמייתא דלא צריך הכא כל כך
בשבועה מהני מדין יד אלא דבסוגיין דהכא בעיקר לשון נדר
דלא הויא עיקר אלא כינוי וידות בלבד וכמאן דלא תני להו לאחריני דמי:
ובעיקר לשון שבועה איירינן: פתח בכנויין וכו' ותו ידות וכו'.
אלא
נ"ל דהכי פירושא ודאי תנא בכנויין פתח דאפילו אי אמרת דמתניתין
יש טעונות
נדרים
מיחסרא לא מיחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען וכיון דעל כרחיך בכנויים פתח אפילו תנא נמי ידות הוה ליה לפרושא
וכו'.
דמתסר חפצא עילויה.
ההוא דפתח בה ברישא. ותו ידות אנשינהו שכחן שהרי לא הזכירן תחלה כדי שיפרש אותן. ומתרץ קושיא בתרייתא וקאמר איירי בהון וכו'
יש בכור
כלומר חסורי מחסרא: ולפרוש כנויין ברישא. כלומר אע"ג דתרצת קושיא בתרייתא מיהו קמייתא אכתי קשיא. ומתרצינן דאורחיה דתנא לפרושי
לנחלה.
ואין בכור לכהן.
ברישא ההיא דסליק מינה כדתנן במה מדליקין וכו': וכל היכא דפתח בה לא מפרש בה ברישא. דקס"ד דכי מתרצינן ההוא דסליק מיניה הוה
מפרש ברישא בדוקא קאמרינן דאי ליכא קפידא במילתא ע) ה"ל לתנא למתנינהו לכולהו בחדא גוונא ומשום הכי מקשי: והתנן יש נוחלין
הלין משום דאוושן מפרש
ומנחילין. היינו האב את הבנים. נוחלין ולא מנחילין היינו האיש את אמו: מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. מפרש בפרק יש מותרות
ההוא דפתח בהו ברישא.
כהן הדיוט שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול. מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כהן גדול שקידש את האלמנה ויש לו
אח כהן הדיוט: טעונות שמן ולבונה. מפרש בפרק כל המנחות מנחת הסלת והמחבת והמרחשת. שמן ולא לבונה מנחת נסכים:
טעונות הגשה. שיגיש הכהן את המנחה בקרן דרומית מערבית דכתיב זאת תורת
המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני
ה'. ומפרשי' בפ' היה מביא דהיינו קרן דרומית מערבית: תנופה. כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף: טעונה הגשה
ואינה טעונה תנופה. היינו מנחת חוטא. טעונה תנופה ואינה טעונה הגשה היינו לוג שמן של מצורע ואשמו והביכורים:
בכור
ותו ידות אנשי.
וליפרוש כינויין ברישא. ההוא דסליק מיניה פתח ברישא.
יש מותרות לבעליהן.