רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מעמך. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך: לנפקותא בעלמא. כלומר
את"ל יש יד לצדקה. משום דכיון דאתקש אע"ג דלא כתיבא בהדיא
כה א
א) ב)
ג)
אין היקש למחצה: הפקר מאי מי אמרינן היינו צדקה או לא. והאי
והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר
ד)
דיבורו (ב) דאמר עלי לנפקותא: דכתיב בפיך. כאשר דברת בפיך (ג) יצא
דלא מספקא לן אי יש יד לשבועה או לא משום דבהדיא איתקוש כי
ה)
כו ב
מפי צדקה : או דלמא שאני צדקה. להכי ז)אית לה יד דלא
ידור נדר או השבע שבועהי) והיינו דתנן כנדרי רשעים נדר
ו)
ז)
חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא
בנזיר בקרבן ובשבועה אלמא יש יד
ח)
לשבועה: יש יד לבית הכסא. שיהא
נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש
מעמך זה לקט שכחה ופאה $ יש יד
ט)
ג
1
להן יד: יש יד לבית הכסא. היכא
אסור לקרות בו ק"ש: חדא מגו חדא
י) כ)
לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא
כז ד ה
ל)
קמיבעיא ליה. כלומר את"ל יש זמון יש
דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא
דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא
❖
יד או אין יד: ולענין הלכה. בקדושין
מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו:
❖
צדקה עצמה היא אלא כגון דאמר הדין ולא
חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. מגו
נקיטינן לחומרא דיש יד דכיון דבעיין
אמר נמי מאי הדין נמי צדקה קאמר או
דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי
לא אפשיטא הוה ליה ספיקא דאורייתא
תורה אור השלם
דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא
מוסף רש"י
נמי אי אית ליה יד או לא: מנודה
ולחומרא. ובפאה וצדקה כתב הרשב"א
(ד)
1. כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיְיָ
קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה מי אמרינן
מעמך זה לקט שכחה
אני לך. כלומר כמנודה שאסור
ז"ל נמי דאזלינן לחומרא כיון דסלקו
ח)
אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר
ופאה.
לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ
כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו
לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך:
בתיקו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו
2
יְיָ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ
ר' עקיבא היה ט) חוכך בזה להחמיר.
דבעיין דצדקה לא אפשיטא בהדיא
צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש
(ר"ה ה:)
דברים כג כב
חֵטְא:
א
2. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר
בנדינא מינך.
וסוגיין דיש יד לצדקה וקיימא לן נמי
כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו
לה יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש
וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיְיָ
לא בריר ליה שיהא ודאי אסור:
דכל תיקו דאיסורא לחומרא ומאי דאמר
ב יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר היינו
אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר
לענין מלקות. שאם עבר אינו לוקה
ז"ל דסוגיין $דיש יד לצדקה היינו משום
דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
צדקה אם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר
❖
(ראמ"ה בשמו)
דברים כג כד
כל כך ודאי לא היה מחמיר: בנדינא
דקאמרינן אם תמצא לומר יש יד
משמתנא מינך לכולי
יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי
ממך. דמשמע בפירוש אהא מנודה
לצדקה וזה אפשר הוא על דרך
עלמא שרי.
אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני
צדקה
הרמב"ם ז"ל שפוסק בכל מקום כאם
לך דהיינו ודאי לכולי עלמא אסור:
הגהות הב"ח
דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר
תמצא לומר. אבל במאי דקאמר
שמתא אינו כל כך כנידוי:
(א) גמ'
דקיימא לן נמי דכל תיקו דאיסורא
קסבר
בין לעניים בין לעשירים בעי רבינא
יש יד
(שם) במאי
ג
(ב) רש"י
לחומרא ונראה שהסכים גם כן לזה
פליגי.
לבית הכסא או
לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא
❖
דבעי
(שם)
הרשב"א ז"ל ותמהני עליהן שהרי
והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי
מימר
סוגיא מפורשת היא בסוף פרק הזרוע
(ג) ד"ה
מאי הדין דאמר והדין נמי בית הכסא או דלמא מאי והדין לתשמישא
זו צדקה דכתיב
והלחיים
שספק ממון
תוספות
בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא והא
(ד) ד"ה
עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה
הפקר היינו צדקה.
מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו
[א]
לקולא לנתבע מדמקשינן התם אמתני'
❖
זימון מועיל או אין זימון מועיל רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה זימון
דגר שנתגייר והיה לו פרה נשחטת
מועיל או אין זימון מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד תיבעי
וכו' תנן ספק ממון פטור אלמא ספיקא
ד
(א) ה
ואם
גליון הש"ס
לקולא ורמינהו חורי נמלים שבתוך
ליה: מנודה אני לך וכו': אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו
תמצא לומר דאין היקש
גמ' יש יד לצדקה.
למחצה.
הקמה וכו' ואיצטריך לשנויי הכא פרה
לוקה דאם כן ניתני ר' עקיבא מחמיר אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי
בחזקת פטורא קיימא קמה בחזקת חיוב
עלמא לא פליגי דאסור משמתנא מינך לכולי עלמא שרי במאי פליגי
קיימא אלמא טעמא דבחזקת חיוב
במנודה
קיימא הא לאו הכי ספק פטור ואם
איתא דספק ממון עניים הוה ליה ספיקא דאיסורא למה לי לשנויי הכי. ועוד דהתם נמי אקשי ליה אביי והרי עיסה דבחזקת פטורא ותנן
גר שנתגייר וכו' ספק חייב ואמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא ואם איתא דספק עניים מקרי ספק איסורא בההוא פירוקא
גופה הוה מצי לשנויי ליה הא דאקשי מחורי נמלים אמתני'. ועוד דאמרינן התם בפ"ק דיומא תנן התם הנחתומין לא חייבו אותם
להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה ואקשינן בשלמא תרומה גדולה דתניא וכו' מעשר ראשון ומעשר עני המוציא מחבירו עליו הראיה
יש
בהר"ן ד"ה ולענין הלכה
כלומר דליכא ספיקא דאיסורא אלא דממונא וממונא המוציא מחבירו עליו הראיה אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים ואם איתא
יד לבית הכסא.
כו' דיש יד לצדקה.
דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא כי היכי דקשיא ליה מעשר שני תקשי ליה נמי מעשר עני אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מקרי ספיקא
דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא ולפיכך איני מתחוור בדבריהם ז"ל בזה. וגבי הפקר אין ספק דהוה ליה ספיקא [דממון] ולקולא ואין יד. וכן
בהר"ן ד"ה מודה
היה ר"ע. דידות נמי
נמי גבי בית הכסא דאפי' אם תמצא לומר זימון מועיל לא מהני אלא מדרבנן והוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא: מנודה אני לך ר' עקיבא חוכך בזה
כ)
למלקות
להחמיר. חוכך כאדם שהוא מסופק בדבר ומתחכך בעצמו מפני שאינו יכול לבררו. אי נמי מלשון חיך כלומר שהיה מטעים לחכו להחמיר: מודה
❖
היה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. דהא מספיקא הוא שהיה מחמיר ולא שהיה הדבר ברור לו. ומיהו שמעינן $דידות נמי למלקות איתרבו דאי לא מאי
מודה ר"ע פשיטא: נדינא מינך דכ"ע אסור. כלומר אסור ולוקה. ומיהו דוקא בדאמר שאני אוכל לך כדאמר שמואל לעיל גבי מופרשני
מרוחקני בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך וכו' ובנדינא נמי דכותייהו שהוא לשון הרחקה: משמיתנא מינך דכ"ע שרי. דאפילו אמר שאני אוכל לך
הגהות הגר"א
איסורא נמי ליכא שאין זה לשון נדר אלא לשון שמתא. והיינו נמי דבעובדא דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסי אמרינן ופליגא דרב חסדא אע"ג
מכלל
[א] גמ'
דיש זימון.
דמנכסי הוי מוכיח [כאילו אמר] שאני אוכל לך: במאי פליגי במנודה [אני לך]. כלומר ואמר נמי שאני אוכל לך. דהאי לישנא דמנודה משמע הכי ומשמע
הכי ר"ע סבר לישנא דנדויא הוא כלומר שאף הוא לשון ריחוק והבדל כמופרשני מרוחקני כדמתרגמינן והדוה בנדתה וסאובתה ברחוקה
❖
הלכך אסור ורבנן סברי לישנא דמשמתא הוא שלשון בני אדם לאמרו על נדוי בלבד: ל)אלמא קסבר במשמתנא פליגי. דסבירא ליה דטעמא דר"ע
דכיון דשוי נפשיה בהדיה כמשומת לאסור הנאה בא שכן פורשין מן המשומת והמנודה: ולענין הלכה לא קיימא לן כר' עקיבא מדאמרינן דלית
דחש לה ועוד דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו. הלכך נדינא ממך שאני אוכל לך אסור ולוקה. נדינא מינך בלחוד שרי. מנודה
פירוש הרא"ש
אני לך שאני אוכל לך נמי שרי ואין צריך לומר משמתנא מינך שאני אוכל לך. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו ולא נתבררו בזה דברי הרמב"ם ז"ל
הזמינו לבית הכסא
מעמך זו לקט שכחה
שכתב בפ"ח מהל' נדרים: ירושלמי ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר ליסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו'
ופאה.
הזמינולביתהמרחץמהו.
מה עבדין ליה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד. ומסתברא לי דהך ירושלמי לא שייך כלל בהדי גמרא דילן טעמא דירושלמי הוא לומר שכיון שעשה עצמו
מאי והדין
לנפקותא בעלמא.
כמנודה אסור ובגמרא דילן משום הרחקה אתינן לה ולא משום נדוי דאי לא תימא הכי היכי אמרינן משמיתנא מינך לכ"ע שרי אלא ודאי
בפיך
כדאמרן. מיהו כתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו דמהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו ב"ד אסור ליהנות מנכסיו אבל נדהו הדיוט מותר והיינו
זו צדקה.
עובדא דהאי דאמר משמיתנא מנכסיה דשרייה רב חסדא. ואין דין זה מחוור דהא קיימא לן בפרק ואלו מגלחין מנודה שונה ושונין לו
יש יד
נשכר ונשכרין עמו אלמא אין נכסיו אסורין אלא ודאי חרם של ב"ד הגדול שאני דאלים טפי אבל בחרם ב"ד בעלמא לא מיתסרי נכסייהו:
לבית הכסא.
נדהו
תיבעי לך.
מתני' חוכך בזה
להחמיר.
מנודה אני לך.
גמ' ליתני ר"ע מחמיר.
בנדינא ממך לכ"ע אסור.
משמתנא לכולי עלמא שרי.
מודה ר"ע וכו'.
נדינא מנך כ"ע ל"פ דאסור.
משמתנא כ"ע לא פליגי דשרי.