רש"י הנודר מן המבושל
פרק ששי נדרים ר"ן נב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר שיורד לשולי קדרה: אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו כו'. לסייע לר' יוסי מייתי הך
י א
א)
ב) ג)
עובדא: אמרו לו. בעלי מחלקותו של רבי יוסי: כן הדבר. כמו שאתה מעיד. אבל אין זו ראיה שלא אסר רבי טרפון אלא בזמן שאמר בשר זה
עלי דכיון דאמר זה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסור ביוצא ממנו: שהנודר מן הדבר. כלומר דבר זה: ונתערב באחר אם יש בו בנותן
❖
ד)
טעם. אם יש במין [האוסר] כדי ליתן טעם בשל היתר וכגון דליכא ששים בשל היתר ה"ז אסור: וקשיא להו לרבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא דאם
ה)
ו) ז)
יש בו בנותן טעם אסור דמשמע הא
פירוש הרא"ש
מותר ברוטב. מרק: ובקיפה.
אין בו בנותן טעם מותר והא נדרים
מותר ברוטב ובקיפה ור' יהודה אוסר אמר
❖
ח)
מקפה עבה מתבלין פונדליר"ש בלע"ז:
דבר שיש לו מתירין הוא כדאמרינן
מותר ברוטב ובקיפה.
רבי יהודה מעשה ואסר עלינו רבי טרפון
שנתבשלו. בתוכו בשביל רוטב שנכנס
לקמן בפרק הנודר מן הירק
בביצים שנתבשלו עמו אמרו לו כן הדבר
(א)
הגהות הב"ח
בביצה ובשביל טעם בשר שהיה
משום דמצוה לאיתשולי עלייהו מדרבי
א אימתי בזמן שיאמר בשר זה עלי שהנודר
בבצים: כן הדבר. שאסור (ג)
(א) גמ' ביצים
נתן וקיימא לן דכל שיש לו מתירין
ר' יהודה
מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם
אוסר.
כשאמר בשר זה עלי שיש בקדרה
אפילו באלף לא בטיל ויש לומר דכי
(ב) שם שאיני
אימתי בזמן
אסור הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו
לכשאמר כן כל מה שיש בקדרה
אמרינן אפילו באלף לא בטיל הני
(ג) רש"י
שאמר בשר זה עלי.
טעם יין אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל
שיש בו טעם בשר אסור: שהנודר
מילי מין במינו אבל הכא כי קתני
(ב)
שאמר
מן הדבר. כגון שאמר בשר זה עלי
לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור:
ונתערב באחר שאינו מינו דומיא
ונתערב כו' אבל כי לא אמר בשר זה
דביצים שנתבשלו עמו וכל שאינו מינו
❖
גמ'
עלי אלא קונם בשר עלי דמשמע בשר
ממש מותר ברוטב ובקיפה: אפילו בדבר שיש לו מתירין
בנותן טעם והיינו דתנן במסכת חלה
מותר
גמ'
הנותן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת האורז אם יש בה
בתבשיל שיש בו טעם
גליון הש"ס
טעם דגן חייבת ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל
שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם וטבל דבר שיש לו מתירים הוא
יין.
בהר"ן ד"ה וקשיא להו
ואפ"ה קתני דשלא במינו בנותן טעם. וה"נ איתא בהדיא בירושלמי [דפירקין ה"ד] דגרסי' תמן זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל
כו' אלא אחר חילוקן
דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל
באו"ה.
שאין לו מתירין כגון תרומה וכו' מין במינו ושלא במינו בנותן טעם הלין נדרי מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו
❖
מתירין [מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין] דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו וכו' והא מתניתא עבדא לון כדבר ד) [שיש]
לו מתירין דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור תפתר במין בשאינו מינו [ה) בדבר ו) שיש לו מתירין]
והרי זה מפורש כמו שכתבנו. ולפיכך הקשו על הרב אלפס ז"ל שכתב בהלכותיו בפ' גיד הנשה בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור דמאי
לעזי רש"י
דאמרינן דאסור לאכלה בכותח אף על גב דקי"ל דריחא לאו מילתא היא היינו טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא מצי למיכלה
פונדליר"ש
בהדי בישרא ומשום הכי אפילו באלף לא בטיל אלו דבריו ז"ל אלמא דסבירא ליה ז"ל דאפילו שלא במינו לא בטיל ואי אפשר כמו שכתבנו
[פונדרילי"ש].
❖
בראיות ברורות. ואמרו שאפשר שסמך הרב ז"ל על אותה שאמרו בפ' משילין גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי
שמרים, משקעים.
שתיהן ופרכינן ואמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל והא מים
ומלח לגבי עיסה מין בשאינו מינו הוא ואפי' הכי יהיב טעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלמא אפי' שלא במינו לא בטיל ואי
תוספות
מהא לא אריא דשאני מים ומלח כיון דעיסה לא מתעבדא אלא בהו כמין במינו דמי תדע דאמרינן בריש שמעתא דהתם כי מקשינן וליבטל
ר' יהודה אוסר.
מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרת קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו עליה ואמר רבי
אמר ר"י מעשה
אושעיא דשפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטל חטים בחטים נמי לר' יהודה
ואסר וכו'.
הוא דלא בטיל לרבנן בטל מדקאמר ר' אושעיא הכי ולא קאמר הא מים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא שמע מינה לחטים
בחטים איכא לדמויי לפי שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח אלו דברי הראשונים ז"ל. ולי נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דדבר
שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים משום דקא מיבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו
איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי
בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה דשניהם מקרא א' דרשו
אמרו
דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום
לו כן הדבר.
דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה
בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור
וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם $ אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום
דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר
הנודר ביין מותר
ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו
בתבשיל.
קונם יין זה וכו'
רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו
אסור אם יש בו בנ"ט.
אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן שוין במין ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא
בשאינו מינו כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחילוק שבין המינין
סיבת הביטול והשווי נותן שלא יהו בטלין הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו
חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו היתר כי ההיא דפ' משילין
שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהן מותרין וכיון
שהיתרן קרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו דהא ז)הש"ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו
דבהא הוא דפליגי עליה דר' יהודה הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ממה
שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן לגבי מין במינו ומש"ה נהי דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו
בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן ניתרין עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אע"פ שהוא מין בשאינו מינו [והא]
דאמרינן התם בריש שמעתא [מ"ש] מחטים בחטים וחטים בשעורים הוייה בעלמא נינהו דלא סלקן דהא אחיכו עליה כדאיתא התם
ולמסקנא לא סמיך עלייהו רב אשי כלל אלא אסקה ח) דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין שאף עכשיו יש לו שעת היתר אפי' בשאינו מינו לא
בטיל ופת שאפאה עם הצלי בתנור להא דמיא שאף עכשיו יש לה היתר לאכלה שלא בכותח הלכך בדין הוא דאפי' בשאינו מינו לא בטיל. ועוד
דאפי' לא בעית למידק כולי האי זיל בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בבטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא
יתבטל במינו וכיון שכן כל שהוא מוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכושר ראוי להחמיר בבטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו ומש"ה
לא קשיא מסקנא דהכא דמסקינן דבר [שיש] לו מתירין בטל בשאינו מינו אמסקנא דפרק משילין דאסיק רב אשי דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ולא
צריכינן לתרוצי ולדחוקי כלל וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור לההיא דפרק משילין דמיא ולא עוד אלא דעדיפא מינה משום דאיכא למימר דכי
מצינן לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו לא מחמרינן עליה בשאינו מינו אבל בההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור דליכא לאחמורי עליה
במינו דלא שייך כלל אי לא מחמרינן עליה בשאינו מינו נמצא שלא החמיר בו כלל ועלו דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים בטעמם. כן נראה לי. עוד
ראיתי שהקשו עליו מדאמרינן בסוף פרק הערל גבי חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה וקא יהיב רב
אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואסיקנא התם דהא דרב אשי
בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא דהא דרב אשי בדותא היא אלמא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא
מאי דאסיר האידנא ולבתר זימנא שרי אבל האי פיתא בהדי בשרא לעולם שרי ואי בכותחא לעולם אסור ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין
כמסקנא דהתם. ומיתחזי לי דהא דפרכינן עליה מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון לישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל
מפני היתרו של כהן אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט הוא:
גמ'