רש"י הנודר מן הירק פרק שביעי נדרים ר"ן נו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מתני'
מתני'
מותר בעלייה. שאין עלייה בכלל בית: הנודר מן עלייה כו'.
מן הבית מותר בעלייה. דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל
יג א ב
א) ב)
דברי הכל אין בית בכלל עלייה: גמ' ר"מ היא. דאמר עלייה
ג)
בית. ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו
ד)
לאו בכלל בית היא: דאי וכו' (א). בבית ארץ משמע דמחובר בארעא
דהנודר מן העלייה מותר בבית: דרגש. מפרש בגמ': מותר ליכנס
ה)
ג
הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי
לתחומה. תוך אלפים אמה
הסמוכים לעיר: לעיבורה. תוך שבעים
ו) ז)
יד ד
ח)
קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות
אמה ושיריים סמוך לעיר: מן האגף
ט)
מתני'
הבית מטמאה: האומר לחבירו בית
ולפנים. מסתימת הדלת ולפנים
הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי
י) כ)
שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה.
אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת
רבי מאיר וחכמים אומרים א עלייה בכלל
טו ה
מותר בו: גמ' בבית. דכתיב בנגעי
הבית הנודר מן עלייה מותר בבית: גמ' מאן
משום דאמר בית בביתי משמע עלייה
❖
ב
בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי
בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם.
טז ו
תנא 1בבית ג לרבות את [א] היציע בבית לרבות
הא אם אמר בית סתם אין יכול
לרבות את היציע כך היא הגירסא
את העלייה אמר רב חסדא רבי מאיר
להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל
בנסחאות. ואמרו בתוספות דלא גרסי'
תורה אור השלם
יז ז
היא דאי רבנן האמרי רבנן עלייה בכלל
בית: לימא ר"מ היא. דאמר אין
ליה דהא בת"כח) תניא איפכא בקירות
1. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ
הבית למה לי קרא בבית לריבויא אביי
[עלייה] בכלל [בית]: אפי' תימא רבנן.
הבית ולא בקירות היציע. ולפיכך כתב
כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם
❖
לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת
אמר אפי' תימא רבנן בעיא קרא דסלקא
הרב ר' משה בר שניאור ז"ל דלא
לא תימא עלייה ממש. (ב) מאי עלייה
בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
דקתני: מעולה שבנכסיו. הבית
גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר
❖
דעתך אמינא בבית ארץ אחזתכם כתיב
ויקרא יד לד
1
בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך
המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא
מוסף רש"י
דמחבר בארעא שמיה בית עלייה הא לא
לרבויי דסד"א נילף מנגעי בגדים
דקאמר בית בביתי. אבל אי הוה אמר
לימא ר' מאיר היא.
מחבר בארעא כמאן אזלא הא דאמר
הגהות הב"ח
שהצבועים אינן מטמאין בבגדים
בית סתם היה יכול להראות לו עלייה
ט)
רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית
ד
ממש דעלייה בכלל בית: מתני'
(א) רש"י
דכתיב צמר ופשתיםי) מה פשתים שלא
בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה טעמא
מותר בדרגש. דאין דרגש בכלל
נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ"ל
דא"ל בית שבביתי אני מוכר לך אבל בית
מיטה: דרגש בכלל מיטה. ואסור.
רבויא: בבית ארץ כתיב. כלומר
(ב) ד"ה
סתם אינו מראהו עלייה לימא רבי מאיר
אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין
בית המחובר לארץ: מראהו עלייה.
אלא
המיטה בכלל דרגש: גמ' ערסא
אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה
היא אפילו תימא רבנן מאי עלייה מעולה
שבבתים: מתני' הנודר מן המטה מותר
דגדא. מיטה שעורכין אותה למזל
(ג) ד"ה
מכרתי לך אע"ג דגריעא דיד לוקח
❖
וכו'
(ראמ"ה בשמו) אפילו
ואין שום אדם ישן עליה: כשהן
על התחתונה: לימא ר"מ היא ולא
בדרגש דברי רבי מאיר וחכ"א ה דרגש
תימא רבנן.
מברין אותו. ו)לכ"ג כשהוא אבל (ג): כל
רבנן. דלרבנן אע"ג דלא אמר בית
בכלל מטה הנודר מן הדרגש מותר
העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל
בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו
במטה: גמ' מאי דרגש אמר עולא
הגהות הגר"א
דדרגש לאו ערסא דגדא הוא: אנן
עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית:
[א] גמ'
ערסא דגדא אמרו ליה רבנן לעולא הא
יהבינן ליה. משום דכתיב ז) ויין למרי
מאי עלייה מעולה שבבתים. וה"ק
❖
(שם) ערסא
דתנן כשהן מברין אותו כל העם
דגדא.
נפש. ה"נ אף על גב דכולה שתא לא
מראהו עלייה ע"כ של מוכר דכיון
ו
יתיב עליה השתא יתיב: לא היה
מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש
דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו
פירוש הרא"ש
כופהו. ממש הכרעים מלמעלה: אלא
המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא
כולה שתא לא יתיב עלה ההוא יומא יתיב
מתני' הנודר מן הבית.
זוקפו. שמעמידו על שני כרעיו ודיו:
אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע.
עלה מתקיף לה רבינא מידי דהוה אבשר
מותר
ואי אמרת ערסא דגדא. דמיטה חשובה
והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא
ליכנס לעלייה.
(סנהדרין כ. א) כולה
ויין דכולה שתא אי בעי אכיל ואי בעי לא
היא כ"כ אמאי אין צריך לכפותה:
דפ"ב דמנחות דאמר התם
שתא לא יתיב עלה.
וחכמים אומרים
אכיל ההוא יומא אנן יהבינן ליה אלא הא
עלייה בכלל בית.
והתניא וכו'. וזו נמי הואיל ומיטה
שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור
קשיא דתניא דרגש לא היה כופהו אלא
חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע
בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא
ההוא יומא
זוקפו ואי אמרת ערסא דגדא הוא והתניא
מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא:
דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא
יתיב עלה.
הכופה את מטתו
לא מטתו בלבד הוא
בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה
המיוחדת
ז
❖
(שם)
מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי
כופה אלא כל מטות שיש
לו בתוך הבית הוא כופה הא לא קשיא
גמ'
עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית
לרבות את היציע.
מידי
ר"מ היא.
בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול
תוספות
עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה
הנודר מן הבית מותר
בעלייה.
לימא ר"מ
השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא
בבית
היא.
לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר. מיהו כתב
לרבות היציע בבית
הרמב"ן ז"ל דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא
לרבות העלייה.
מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי
גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל
בית. וכן פסק הרמב"ם ז"ל : ערסא דגדא. נוהגין היו להציע מטה למזל הבית. גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה
מאי עלייה מעולה
אשה יוצאה גד גדי וסנוק לא: כשהיו מברין אותו. לכהן גדול [ למלך] שאירע לו אבל. ומתני' היא בפרק כהן גדול: כולה שתא
שבבתים.
לא יתיב עלה. עד עכשיו לא ישב על אותו מטה שהרי מונחת היא לשר
הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן: נוטל קרביטיו.
מתיר
ערסא דגדא.
כ)
כשהיו מברין אותו.
כל העם. ההוא יומא. דרגש לא היה כופהו
אלא זוקפו.
מותר בדרגש. ערסא דגדא. אנן יהבינן. ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו.
כל מטות שיש לו בבית.