כל כנויי פרק
ראשון
נדרים רש"י
ז: ר"ן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. דכיון דבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מיעקר אלא בפניו דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח
כח א
א) ב)
כל מילתא דמתעבידא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפה. ולא נהירא אלא טעמא דמילתא משום חשדא דאי מתירין לו שלא בפניו
ג)
פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדן אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא
ד)
כט ב
בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו וזה כאותה שאמרו לקמן בפ' ר"א המודר הנאה מחבירו
בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומפרש
בירושלמיט) דטעמא משום חשדא ולפי
קסבר במשמתנא פליגי. דהכא
זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין
במנודה אני לך דרבי עקיבא סבר לישנא
משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא
לו שלא בפניו וכל שהתירוהו נמי
ה)
דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא
ל ג ד
ו)
לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר
אע"פ שלא הודיעוהו מותר דיעבד:
הוא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר
ז)
במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו
השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך
ח)
משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר
בפניו. חכם שנידה את האדם בפניו
ט)
לנדותו. בריש תמורה
אבא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל לית
י) כ)
א
אין יכול להתיר לו אלא בפניו: הזכרת
מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים
ל)
דחש לה להא דרבי עקיבא קסבר במשמתנא
השם. שמוציא שם שמים לבטלה: שנאמר
לבטלה מדכתיב את ה'
❖
לא ה
פליגי אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו
כי מתו כל האנשים. ואמרינן היינו
אלהיך תירא: ואם לא נדהו הוא עצמו
ח)
ב
דתן ואבירם שנפלו בעניות: כל מקום
אין מתירין לו אלא בפניו נדהו שלא בפניו
יהא בנדוי. $ לא שיהא בנדוי מאליו
תורה אור השלם
שנתנו חכמים עיניהם. לאדם שנידו
אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי
לב ו
מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו אמר רב
❖
1. וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה
או מת או נופל בעניות ואהכי צריך
המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא
חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי
ג
בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי
לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו
חמור ממנו השומע ושותק אלא
חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא
מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים
כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא
כדאמרן: שבכל מקום. טעמא קא
הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ:
מוסף רש"י
עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם
❖
כלום. דלא צריך להיות יום או יומים
שמות ד יט
יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו
לישנא דנדוייא הוא.
מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה
בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי
הוא עצמו יהא בנדוי שהרי י) עכשיו
שנאמר כי מתו כל האנשים ותניא כל
דמי. דמנדה לעצמו: ועייל לביתיה
חמור דשם עניות מצויה דכתיב
1
גליון הש"ס
ושרי ליה. שלא נידהו בפניו:
מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או
בכל המקום אשר אזכיר את שמי
גמ' ש"מ תלת.
(ראמ"ה בשמו) לישנא
אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם
קא
עוני אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב
דמשמתנא הוא.
למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה
הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ד ושרא לה
לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב
לאלתר באפה $ ש"מ תלת ש"מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו
גבי שבועת שקר וכלתו
(שם)
וש"מ נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש"מ ה אין בין נידוי להפרה
בהר"ן ד"ה
הוא עצמו. יהא
ואת עציו ואת אבניו ובתמורה
ולא כלום א"ר גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו
בנידוי.
ואם לא. לא שיהא
ו
מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר:
בנידוי מאיליו.
פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קמ"ל היכי דמי כי
שנאמר כי מתו כל האנשים וגו'.
הא דמר זוטרא חסידא כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא והדר
דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק
בהר"ן ד"ה
ר"א דמהוי הוו דכל מקום
משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה ואמר רב גידל א"ר
שנאמר. וליכא למימר
שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן
מנין
נמי שהיו מצורעים.
ואבירם ואינהו הוו במחלוקת של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו. דאע"ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין
❖
(שם) נידהו בפניו
לו בנים הכא ודאי מעניות קאמר דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקתו של קרח העיני האנשים ההם תנקר $ וליכא
אין מתירין לו אלא
למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינןכ) שחזרו למומן במעשה
בפניו.
העגל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא"כ היכי א"ל מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היה להם בנים לא
פי' הרא"ש (המשך)
היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים: או מיתה או עוני. אלמא שוו להדדי.
והקשו בתוספות מאי איריא שומע הזכרת השם מפי חבירו דצריך לנדותו הא אמרינן בירושלמי דכל שאינו עושה כשורה צריך לנדותו
(מאירי
בשמו) משמית נפשיה
והכי נמי מוכח בדוכתי טובא דאמרינן בפ"ק דקדושין חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני אמרי ניתי מר ונשמתיה וכו'
ברישא.
ועניות
ובפרק ואלו מגלחין אמרינן דאמתיה דרבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול ואמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא.
כמיתה דכתיב כי מתו כל
(מאירי וש"מ בשמו)
ותירצו דאין הכי נמי אלא מיהו בהזכרת השם בלחוד הוא דאמר דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי מפני שענשה חמור וכדכתיבנא:
האנשים.
שרי לנפשיה.
ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום. הקשו בתוספות מדאמר בפרק ואלו מגלחין הכי קאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי
❖
(שם ושם)
וה"מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין. ותירצו דשאני הכא שנדוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם
שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא מש"ה הכא אין בין נדוי להפרה ולא כלום. אבל ראיתי לרב אלפסי ז"ל שדחה אותה שבפ' ואלו מגלחין
פירוש הרא"ש
מפני זו כמש"כ בהלכותיו בפ' ואלו מגלחין. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ק) מהלכות ת"ת: ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו.
כתב הרשב"א ז"ל דדוקא היכא דלא הוי בר נדוי כי הא דמר זוטרא דממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב הוה משמת נפשיה
ובמנודה.
ותניא
אבל כשנדה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נדוי לא כל הימנו להתיר עצמו. והקשו עליו אם כן היכי מקשי ליה הש"ס פשיטא מקמי דאמר
רשב"ג אמר כל מקום
כי הא דמר זוטרא אדרבה הל"ל אמאי. לפיכך אמרו דבכל ענין שנדה את עצמו מיפר לעצמו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות
שנתנו חכמים עיניהם או
נדהו בפניו.
ת"ת . וראיתי למקצת מפרשים שכתבו דלא גרסינן פשיטא אלא ה"ג ומיפר לעצמו כי הא ולמי שגורס כן דברי הרשב"א נכונין
מיתה או עוני.
בטעמם: וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה. כדי שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו. ומהא משמע דמנודה אפילו בני ביתו נוהגין בו נדוי
דאי
נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.
ש"מ אין בין נדוי להפרה כלום.
ומיפר.
מהו דתימא אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורין.
משמת נפשיה והדר משמת צורבא מרבנן.
השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו.
שכל
שרי לנפשיה.
מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה.
תוספות
במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא.
אין בין נידוי להפרה ולא כלום.
נדהו בפניו אין מתירין לו
אלא בפניו.
אם לא נדהו הוא
ל) משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב.
בעצמו יהא בנידוי. שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה.
עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים
משמת נפשיה. כי עייל לביתיה
המבקשים את נפשך.
שרי לנפשיה.