רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאי לא מאי כי עייל לביתיה. ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נדוי וטעמא דמילתא משום דאשתו כגופו ודייק לה מדאיבעיא
לג א ב
א) ב)
ג)
לן בפרק ואלו מגלחין מנודה מהו בתשמיש המטה דאם אשתו חייבת לנהוג בו נדוי מאי קמבעיא ליה פשיטא דאפי' קירוב
ד) ה)
בעלמא אסור אלא ודאי אשתו מותרת. ואפשר לדחות ראיה זו דאפי' אם תימצי לומר דאשתו חייבת לנהוג בו נדוי משכחת לה לההיא בעיא
ו)
❖
במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ואפי' הכי הוא עצמו מנודה הוא ואם איתא דמנודה אסור בתשמיש המטה הוא עצמו אסור
ז)
לד ג
בכך אף על פי שאשתו מותרת:
(ב) קא משמע לן דשרי ליה לאינש.
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא
מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר
תורה אור השלם
לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את
אלא הא קמ"ל וכו'. מסתברא לי דהכי
1 נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
לה ד ה ו
1. נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה
המצוה: והלא מושבע ועומד מהר
פירושא דמעיקרא קס"ד דרב גידל אתא
והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא
לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
סיני . דכתיב ושננתם
לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה
(ג)
❖
תהלים קיט קו
הא קמ"ל א דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה
דצריך אדם לשנות בתורה. לישנא
כדבר הרשות ומוכח לה מדכתיב
2. (כב) וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד
ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים
יְיָ וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא
ב
אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני
נשבעתי ואקיימה ומש"ה פריך והלא
אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר
מוסף רש"י
ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול
דכתיב לא ימוש ספר
מושבע ועומד הוא דהא מוכיחין בפרק
אוֹתָךְ: (כג) וָאָקוּם וָאֵצֵא
התורה הזה וגו': כיון דאי בעי פטר
מנין שנשבעין לקיים
שבועות שתים בתרא דהא
נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד (א)
אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם
את המצוה.
כְּבוֹד יְיָ עֹמֵד כַּכָּבוֹד
נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית.
דכתיב להרע או להיטיבה) בדבר הרשות
הוא ואין שבועה חלה על שבועה מאי
(תמורה ג:)
אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר
דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דא"ר
כתיב קרא ולא בדבר מצוה וכי תימא
וָאֶפֹּל עַל פָּנָי:
קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא היינו דרב גידל
❖
שמעון בן יוחי במסכת מנחות
יחזקאל ג כב-כג
ה"מ לקרבן דלהרע או להיטיב גבי
קמייתא הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה
(חגיגה י.)
כל הקורא קרית שמע שחרית
קרבן כתיבא אבל בל יחל איכא אפילו
נדר גדול כו' והלא
בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי
וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש
בדבר מצוה אם כן מאי נשבעתי
מושבע ועומד הוא.
הגהות הב"ח
חייל שבועה עליה א"ר גידל א"ר האומר
וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם
ואקיימה הכי הוה ליה למימר דנהי
ג
(א) גמ'
בקרית שמע דיוצא בה ידי חובתו
לחבירו נשכים ונשנה פרק זה $עליו להשכים
דאמעיטא מצוה מקרבן לא אמעיטא
מהר סיני
מאותה שבועה דהר סיני משום הכי כי
מבל יחל כדחזינן התם בפרק שבועות
(ב) רש"י
שנאמר 2 ויאמר אלי (בן אדם) קום צא אל
הא (ג) ד"ה
אמר אשנה פרק זה (אע"ג) דלא הוי
שתים בתרא דמילתא דליתא
הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה
הוא
מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי
בלאו והן אי נמי בלהבא דאמעיטא
והנה שם כבוד ה' עומד אמר רב יוסף ד נידוהו
❖
חל עליה שבועה: והנה שם כבוד אלהי
מקרבן מלהרע או להיטיב ולא אמעיטא
הוא
בחלום צריך י' בני אדם להתיר לו והוא
(ראמ"ה בשמו) ויהיב
ישראל עומד: מתנו. משנה: תנו.
ממלקות ולהא לא צריך קרא א"כ מאי
שלמא.
דתנו הלכתא אבל מתנו ולא תנו לא ואי
גמרא: יהיב שלמא לבי עשרה. וכד
קאמר שנאמר נשבעתי ואקיימה. (שם)
❖
גליון הש"ס
ליכא דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו ואי
מתיבין ליה הוו מתירין ליה נדויו:
ומתרצינן אלא הא קמ"ל דשרי ליה
גמ' עליו להשכים
לזרוזי נפשיה כלומר ודאי לא איצטריך
כך ליכא ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב
שנאמר.
פי' הרא"ש (המשך)
האי קרא לומר $ שהיא חלה לגבי בל
בהר"ן ד"ה והלא
שלמא לבי י' עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי הלכתא א"ל רבינא לרב
מושבע ועומד. שהיא
יחל אלא ה"ק מנין שדבר הגון הוא
אשי ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה אמר ליה לשמותיה שויוה
חלה לגבי בל יחל.
להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים
שליח ה למישרי ליה לא שויוה שליח אמר ליה רב אחא לרב אשי
שנמנעין משבועה נשבעין הן בכך
שמתיה ושרו ליה בחלמיה מאי א"ל כשם שאי אפשר לבר בלא תבן
ו
שנאמר נשבעתי ואקיימה כלומר שהרי
כך
דוד היה עושה כן: והלא מושבע
ועומד מהר סיני הוא. כלומר ודאי אע"ג דקאמרת נדר גדול שבועה קאמרת דאמר בהדיא בשבועה אשנה פרק זה שהרי נדר כיון שהוא מיתסר
❖
מאי קמ"ל דשרי
חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה אלא ודאי שבועה קאמרת כדאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה לשבועה נדר כדתנן כנדרי
ליה לאינש לזרוזי נפשיה.
רשעים עלי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואמרינן נמי בריש פרק ארבעה נדרים ההוא דאתאו) לקמיה דרב אסי א"ל במאי נדרת באלהא דישראל
ואפ"ה קשיא לך דאין שבועה חלה על שבועה לקרבן דמדאמרת נדר גדול משמע לכל דיני שבועה דאי קמ"ל לזרוזי נפשיה שרי ומש"ה
היינו דרב גידל
פירוש הרא"ש
קמייתא הא קמ"ל כיון
קאמר נדר גדול נדר כלומר נדר משובח הוא זה וראוי לעשות כן א"ה היינו דרב גידל קמייתא: הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו'.
דבעי פטר נפשיה כו'
מנין שנשבעין לקיים
מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין ת"ר ושננתם שיהו דברי
המצוה.
משום הכי חיילא שבועה
תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי. אלא מכאן נראה לי ראיה למה
עליה.
והלא מושבע
שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו. והכא
ועומד הוא.
עליו להשכים.
הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה
לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד: עליו להשכים. מסתברא
לי דהכי קאמר כיון שאמר נשכים הרי קבל עליו שיהא הוא מעורר בדבר כשם שהוא מעורר מעכשיו. ותרתי קמ"ל חדא דבקבלה בעלמא
לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא לא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפ"ה בדבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דקבלה בלחוד מהניא
אלא הא קמשמע לן דשרי
נידוהו
לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה וקמ"ל נמי דעליו להשכים כדעבד קודשא בריך הוא: נדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם
ז)
לזרוזי נפשיה.
בחלום.
להתיר לו. לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם: והוא דמתנו הלכתא. כלומר דמתנו
לאחרים אבל תנו בלחוד לא דלא חשיבי כולי האי. ואיכא דגרסי דתנו הלכתא כלומר גמרא אבל מתנו כלומר משנה בלחוד לא: ויהיב שלמא
צריך עשרה ב"א להתיר
לו.
לבי עשרה. ומתוך שישיבו לו שלום יגינו עליו מן היסורין עד דמקלעין ליה עשרה וכו': ידע מאן שמתיה מהו דלישרי ליה. שהרי כל מי
זיל לגביה דלישרי לך: לשמותיה שויוה שליח. מן השמים:
שמנדה בידו להתיר כדאמרינן בפרק ואלו מגלחין
והוא דמתנו
כשם הלכתא.
נדר גדול נדר
לאלהי ישראל.
ואי ליכא.
ידע מאן שמתיה מהו
והלא מושבע ועומד הוא.
דלישרי ליה.
כשם שא"א לבר בלא תבן.
תוספות
מושבע ועומד מהר סיני הוא.
עליו
להשכים. צריך
עשרה ב"א להתיר לו.
והוא דמתנו.
ואי לא אזיל לפרשת דרכים
האומר אשנה פרק זה וכו' נדר גדול נדר לאלהי ישראל.
ויהיב שלמא לבי עשרה. עד דמיקלעי עשרה
דגמירי הלכתא
כשם שלא אפשר לבר בלא
תבן וכו'.