קונם יין פרק
שמיני נדרים
ר"ן סג.
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
הבכירה בג'. במרחשון: בראש חדש כסליו. הוי רביעה אחרונה:
הגשמים סבירא להו לרבנן דלטפויי קאתי ורשב"ג סבירא לי' דאפי'
לו
א)
א ב
ב)
לשאול. להתפלל על הגשמים: להתענות. לגזור תענית אם לא
בכי הא מוקמינן ליה אדיניה דלא דייקי אינשי בין גשם לגשמים. וכי
ירדו: ואמר ר' זירא לנודר. דהנודר (א) בין עד הגשם בין עד
תימא אי בשאין להתחלתו זמן קבוע עד שיגיע זמנו קאמר וכדכתיבנא
לז ג
ג) ד)
❖
הגשמים אסור עד זמן רביעה שניה ומשמע בין שאמר עד הגשם
כי אמר עד הקציר אמאי מיתסר עד שיתחילו העם לקצור הוה לן
בין דאמר עד הגשמים: ואמרינן
למימר עד שיגיע זמן הקציר אע"פ
לח
ד
עלה כמאן אזלא וכו' כמאן כרבי
שאין קוצרין עדיין דהא כי היכי דאין
מיתיבי איזוהי זמנה של רביעה הבכירה בג'
הגהות הב"ח
יוסי. דמיום י"ז עד יום כ"ג הוו
להמשכתו זמן קבוע ה"נ אין קבע
בינונית בשבעה אפילה בעשרים ושלשה
לט
(א) רש"י
ה
שבעה ימים דאי ר' מאיר לא הוו
להתחלתו והוה ליה כעד הגשם לאו
דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשבעה
אלא ה' ימים. אלמא דאפי' רבן (ב)
קושיא היא דבגשם משום דידעינן
ובשבעה עשר ובעשרים ושלשה רבי יוסי
גמליאל דמקיל הכא גבי נדרים
זמנה של רביעה וכדתניא בסמוך
אומר בשבעה עשר ובעשרים ושלשה
מ ו
(ב) ד"ה
א
דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה
אזלינן בתריה אבל קציר לא ידעינן
רשב"ג
ובחודש כסליו וכן היה ר' יוסי אומר אין
אע"פ שעדיין לא ירדה סבירא ליה
זמניה שהכל הוא לפי הארצות שיש
❖
❖
היחידים מתענין עד שיגיע ר"ח כסליו ואמרינן
אתה מונה ראשונה ושניה ולא
מבכרות ויש מאחרות הילכך כיון
עלה בשלמא רביעה ראשונה לישאל
ראשונה בלבד לא שנא דאמר עד
דלא ידעינן זמנה על כרחין אית לן
מוסף רש"י
הגשם לא שנא דאמר עד הגשמים
למיזל אחר קציר ממש. כנ"ל:
שלישית להתענות אלא שניה למאי ואמר
פירוש הרא"ש
הבכירה.
וקשיא לר' זירא: אמר לך ר' זירא
מיתיבי וכו' בכירה ראשונה בשלשה
רבי זירא לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא
הבכירה בג' כו'.
האי דאמר שניה לנודר היינו דאמר
בו. במרחשון: אפילה. אחרונה:
היחידים.
הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו
עד הגשמים. וגשמים תרתי משמע
אין היחידים מתענין. תלמידי
(תענית ו.) אפילה.
שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהן
רביעה ראשונה לשאול.
אבל אמר עד הגשם לעולם אימא לך
חכמים המתענין ומתפללין על
(תענית ו.)
רביעה ראשונה ושניה כמאן כרבי יוסי
עד זמן גשמים שהיא רביעה ראשונה
הגשמים כדתנן בפ"ק דתענית
שלישית
בשבעה ובשבעה עשר
ההוא דאמר עד הגשמים: מתני' קונם יין
קאמר ולא שניה: מתני' אמר
התחילו היחידים מתענין: לשאול.
ב
ג
ובעשרים ושלשה.
להתענות.
אמר ר' זירא
שאיני טועם לשנה נתעברה השנה אסור
שאיני טועם עד ראש חדש אדר.
ותן טו"מ בברכת השנים: להתענות.
לנודר.
סתם אין אסור אלא עד ראש חדש
אם לא ירדו: לנודר. שאם נדר
בה ובעיבורה עד ראש אדר עד ראש
ואמרינן עלה כו'.
ד
גמ'
עד הגשמים אסור עד רביעה שניה
אדר הראשון: מדקתני מתני'
(שם) אין היחידים
אדר הראשון עד סוף אדר עד סוף אדר
מתענין עד שיגיע ר"ח
הראשון: גמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר
דסתם גשמים רביעה שניה משמע
אינו אסור אלא עד אדר הראשון
כסליו.
שאין מקדמת ולא מאחרת: כמאן
אלמא דכל היכא דקאמר עד אדר
כמאן
ראשון הוא לימא מתני' רבי יהודה היא
כר' יוסי דאמר ראשונה
סתמא אדר הראשון משמע ולא
אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים
דתניא אדר הראשון כותב אדר הראשון
בי"ז ושניה בכ"ג.
שני: דתניא. הרוצה לכתוב בשטר
שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה
(שם)
אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר' יהודה
אדר הראשון כותב בהדיא אדר
מונה להם רביעה ראשונה ושניה
ראשונה לישאל.
אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני
הראשון אבל אם רוצה לכתוב אדר
כמאן כר' יוסי. דאמר בי"ז ובכ"ג
ה
שלישית
(שם)
כותב תיניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ
השני כותב סתם דברי ר"מ דסתם
דאילו לר"מ ליכא ז' ימים בין
להתענות.
מתני' עד
אדר השני משמע ולא הראשון: אדר
ראשונה לשניה ואילו לר' יהודה איכא
הא דידע דמעברא
שתא הא דלא ידע
ר"ח אדר אדר הראשון.
ו
השני כותב. בהדיא אדר השני
טפי. ורשב"ג לדבריהם דרבנן קאמר
והתניא
דבסתם אדר הראשון הוא: אפילו
להו לדידי לא קפידנא בנודר בירידת
(שם) שירדו
תימא. מתניתין ר"מ ומתני' כגון דלא
ידע דמיעברא שתא הילכך
גשמים כלל אלא בזמנן אלא
לדידכו נהי דקפדיתו בירידה ממש
שבעה ימים זה אחר
גמ' אדר הראשון כותב.
זה.
כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא
אודו לי מיהת דאע"פ שהתחלת ירידתן היתה מתחלת רביעה ראשונה
הא דידע
לאדר הסמוך לשבט וברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון
ולא פסקו אפי' הכי אודו לי דכיון שנמשכו עד רביעה שניה תורת
דמעברא.
דידע דמיעברא שתא וכי אמר אדר סתם משמע אדר השני:
רביעה שניה עליהן ושלים ליה זמן נדריה. וקס"ד דבנודר עד
(שם) כר' יוסי.
הגשם עסקי' דהכי הוה אורחייהו דאינשי ואם איתא לדר' זירא
והתניא
דאמר דבעד הגשם כולהו מודו דעד שיגיע זמן קאמר היכי אמר להו רשב"ג אודו לי מיהת ומאי אריא ירדו אפי' לא ירדו כלל כיון דכי
נדר עד הגשם אמר והגיע זמנה של רביעה שניה לכולי עלמא שלים נדריה. ומתרצינן ההוא דאמר עד הגשמים כלומר אי אמר עד
הגשם אין הכי נמי דלכולי עלמא בעד שיגיע זמן סגי אבל הכא במאי עסקינן דאמר עד הגשמים. זהו הפירוש הנכון בשמועה זו. אבל
אחרים פירשו דמעיקרא ר' זירא ה"ק מחלוקת כלומר כי אפליגו במתני' ומיהו לכ"ע עד רביעה שניה מתסר למר עד שתרד ולמר עד
שתגיע דוקא כי אמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה למר עד שתרד ולמר עד שתגיע
דוקא וכי אמר מחלוקת כאילו אמר לא שנו ומקשינן עליה מדרשב"ג דאמר אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה אלמא אפי' אמר עד
מתני'
הגשם דקס"ד דבהכי עסקינן מיתסר עד רביעה שניה ומפרקינן ההוא דאמר עד הגשמים:
קונם יין שאני טועם לשנה
ונתעברה השנה אסור בה ובעבורה. כבר כתבתי למעלה דעיקר רבותיה דתנא דאפי' נודר מתחילת השנה כיון דאמר השנה לא אמרינן
שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעבורה דהיינו י"ג חדש. מיהו דוקא באמר השנה אי נמי שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין
❖
חדש העיבור בכלל אע"פ שאותה שנה שנדר בה מעוברת שהרי אם לא נהג באסורו שנה זו משלים לשנה הבאה הפשוטה ואע"פ שאסור
(שם)
לו לעשות כן בתחילה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבע נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הילכך אפי' קיים
אותה שנה זו אין חדש העיבור בכלל. והוסיף עוד הרשב"א ז"ל דאפי' באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל והביא ראיה
תוספות
מדתנן בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה תמימה
מיתיבי איזהו זמנה של
כשהוא אומר תמימה להביא חדש העבור והאי מוכר בית בבתי ערי חומה כאומר שנה אחת מיום זה הוא דמשעת מכירה הוא מונה
רביעה.
ואפי' הכי טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי מונה שנים עשר חדש ולא חדש העיבור וכתב עוד ז"ל דלפי זה הא דתנן בפרק השואל
המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר באומר שנה זו או השנה הוא דלעולם יש לו לשוכר חדש העבור
מיהו לא משכחת לה שיהו לו י"ג חדש אלא בעומד בראש השנה אבל בעומד באמצעה לא דאי אמר השנה או שנה זו אין לו אלא עד
אין היחידים
ראש השנה ואי אמר שנה אחת מיום זה אינו מונה אלא י"ב חודש מיום ליום אלו דבריו ז"ל. ואינן נראין לי דודאי עיקר חדושיה דתנא לומר
מתענין.
דבשנה מעוברת יש לו לשוכר שלשה עשר חדש ואם אמרת דלא משכחת לה אלא בעומד בראש השנה כל כי האי גוונא הוה ליה לתנא לפרושי
ולא למסתם ולמפסק דיניה דנתעברה לשוכר ולא משכחת לה אלא באורחא דחיקתא. לפיכך נראה לי דנודר ושוכר כל שקדם נדר ושכירות
רביעה ראשונה
לחדש העבור ואמרו שנה אחת מיום זה מונין שלשה עשר חדש ואתיא מתניתין דפרק השואל כפשטה. וכי תימא אם כן תקשי ליה ההיא
לשאול.
דערכין לאו ראיה היא כלל שאילו היה תנאי בין מוכר ללוקח בשנה מעוברת לומר אם לא תגאל מיום זה לשנה אחרת יהא חלוט אין הכי נמי
דלהביא חדש העיבור לא הוה צריך רבויא אבל הכא אין מוכר ולוקח מתנין כלל אלא תורה היא שפסקה להכי זמן בכל השנים שאם לא יגאל
להתענות.
עד שנה יהא נחלט לכך אם לאו רבויא הוה אמינא דתורה זמן א' פסקה לכל הלוקחין דהיינו י"ב חדש דהוי שנה ברוב שנים והרי אתה
אלא שנייה.
רואה בריש פרקין דדחי דאפי' בעומד בשנה מעוברת ואמר השנה דאי לאו דאשמועינן תנא הוה אמינא הלך אחר רוב שנים דלא אית בהון
עיבור וכל שכן התורה שלא דברה על שנה ידועה דאי לאו רבויא הוה אמינא דשנה ברוב שנים קאמר להכי אצטריך רבויא. כן נראה לי. ואני
חוכך עוד לומר דאפי' בנדר שנה אחת סתם אסור בעבורה דמסתמא שנה זו משמע ואי פשע נמי קרוב אני לומר דאין לו תשלומין דמהשתא
חייל נדריה ויתבאר ממה שכתבתי בריש מכילתין גבי בל תאחר דנזירות היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וכו':
עד
אסור בה ובעיבורה. ר' יהודה אומר אדר ראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין. הא
דידע דמיעברא שתא.