קונם
יין פרק
שמיני נדרים
סג: ר"ן
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
והתניא. סיוע:
הכותב עד ר"ח אדר. סתם עד
ר"ח אדר הראשון
ו) עד ראש חדש אדר עד ראש חדש אדר ראשון
עד סוף אדר עד
מא א
א)
מב ב ג
ב) ג)
סוף אדר ראשון כך היא עיקר הגירסא. וטעמא משום דאדר
קאמר. מדקתני אם היתה שנה מעוברת וכו' מכלל דרישא דקתני עד
ד)
סתמא ראשון משמע. ואיכא דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני
ר"ח כו' לאו במעוברת עסקינן בתמיה הא מדקתני עד אדר הראשון
ה)
מכלל דבמעוברת עסקינן ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: אלא
דמשמע ליה דשני אדרים כחדש אחד
הן הילכך כי אמר עד ראש
ו) ז)
❖
מג ד
שמע מינה רישא דלא ידע דמיעברא
מתסר עד ראש חדש אדר ראשון
שתא. וכי נדר לשם אדר הסמוך
וכי אמר עד סוף מיתסר עד סוף
והתניא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון
אדר שני: גמ' אלמא סתמא דאדר
מד ה
לשבט קאמר הילכך (ה) עד אדר
הגהות הב"ח
❖
אם היתה שנה מעוברת עד ר"ח אדר השני
ראשון הוא. לגירסא קמא דכתיבנא
הראשון וסיפא מיירי בדידע דשתא
(א) במשנה
מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן שמע
במתניתין אתי שפיר דהא תנן דבין
מעוברת היא דהכי משמע אם היה
אינו אסור אלא
תוספות באומר עד ראש בין באומר עד
יודע שהשנה מעוברת אסור עד
עד ליל פסח שלא
מינה הא דפשיטא ליה דמעברא שתא הא
ר"ח אדר השני: מתני' שלא
דלא ידע: מתני' ר' יהודה אומר קונם
סוף ראשון משמע. ולאידך נוסחא
א
(ב) שם
והתניא.
נתכוון זה שלא לשתות אלא עד שעה
נמי נראה לי דהכי קאמר כיון דכחדש
שום
יין שאיני טועם עד שיהא הפסח (א) לא
(ג) שם
שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי
אחד חשיב להו תנא אלמא כל
נתכוון זה אלא עד ליל פסח עד שעה שדרך
שאתה נהנה
רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין
מנינייהו דאדרים לאדר ראשון הוו.
(ד) שם היו מסרבין
בני אדם לשתות יין אמר קונם בשר שאיני
בלילי פסח שכל אדם שותין: אלא
ומני ר' יהודה היא דאמר אדר
(ה) רש"י
טועם עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד
אסור
עד לילי צום. עד אותה לילה שיצום
ראשון כותב סתם ואין הכי נמי אליביה
❖
לילי צום שלא נתכוון זה אלא עד שעה
דכשעומד בעשרה באדר שני אם
למחר ואותה הלילה מותר לאכול
שדרך בני אדם לאכול בשר ר' יוסי בנו
בשר: עד שעה שדרך בני אדם
רצה מונה לאדר ראשון אלא שכשהוא
לאכול בשר. ורוצה לאכול עמהן:
רוצה למנות לאדר שני כותב שני
אומר קונם שום שאני טועם עד שתהא
מוסף רש"י
עד לילי שבת. ובלילי שבת מותר:
אבל כר"מ לא מתוקמא מתניתין
שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא
הרי זה יכול.
שדרך בני אדם לאכול שום. והיינו
דכיון דקאמר דסתם אדר שני משמע
להפר את נדרו.
נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם
שלא על פי חכם.
לילי שבת: זהו כבודי. שלא אטול
ולא ראשון אלמא [חדש] באפי
לאכול בשום האומר לחבירו קונם
כלום
ב
(ב)
ממך: ויאמר לו. המדיר הריני
נפשיה חשיב ליה ז): והתניא.
עד ר"ח
אמרת.
שאני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבניך
כאילו נתקבלתי מה שבקשתי ממך:
בניחותא: מכלל דברישא לא
אדר הראשון.
אלא בשביל כבודי
שלא
זהו כבודי.
כור אחד של חטין ושתי חביות של יין הרי
הרי אלו מותרות ליהנות ממנו. שאר
במעוברת עסקינן. בתמיה. והא
נתכוון זה אלא עד שדרך
זה יכול להפר את נדרו שלא ע"פ חכם
הנאה: אלא לשם אישות. שנדר
תנא עד ר"ח אדר ראשון דמשמע
בניאדםלשתותיין.
(לעיל כד.)
שלא תהנה ממנו דרך אישות: שלא
קונם שאת נהנית לי.
דאיכא שני אלא ודאי כולה במעוברת
ויאמר לו כלום אמרת אלא מפני כבודי זהו
נתכוון זה. המסרב בו אלא לאכילה
עסקינן מיהו רישא מיירי דלא ידע
כבודי וכן האומר לחבירו קונם שאת
(ג)
עד שיהא הצום.
(גיטין עד:)
בעבורה הלכך כי אמר עד ר"ח אדר
ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם
עד לילי הצום.
אף זה.
נהנית לי אם אין את בא ונותן לבני כור
יכול להפר את נדרו.
עד ר"ח אדר ראשון משמע דהא
לביתך כו' לא נתכוון לידור הנאה ממנו
של חטין ושתי חביות של יין ר"מ אומר
לא ידע דאיכא אדר שני וסיפא
אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון:
(שם)
אסור עד שיתן וחכ"א ג אף זה יכול להפר
דקתני ואם היתה השנה מעוברת
ויאמר לו הרי אני
הדרן עלך קונם יין
את נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר לו הרי אני
כאילו התקבלתי.
ה"ק שאם היה יודע בשעת נדרו
שדרך בני אדם
כאילו נתקבלתי (ד) ד היה מסרב בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא
שהיתה שנה מעוברת כי אמר עד
לאכולשום.
נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו אומר קונם אשתי נהנית לי לעולם
אדר אדר שני משמע. ולאידך נסחא
(לעיל כד.) היה
מסרב. (סוטה יג:
האומרלחבירו
דגרסינן במתני' עד סוף אדר עד סוף
הרי אלו מותרות להנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישות היה מסרב
ה
כו'.
וגורס: היו מסרבין)
אדר שני קשה בעיני כיון דמוקמי'
בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני
למתני' בדלא ידע דמעוברת שתא
(לעיל כא.) קונם לביתך
טועם
לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא
שאני נכנס.
כור
אמאי מתסר עד סוף אדר שני:
לשום אכילה ושתיה:
טיפת צונן
אחד של חטין וכו'.
ולענין הלכה כיון דקי"ל
שאני טועם לך.
הדרן עלך קונם יין
דר' מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה
(לעיל
ר"מ אמר עד שיתן.
כא.) מותר כו' ולשתות
נקטינן דסתמא דאדר ראשון משמע
ממנו צונן.
הילכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הילכך צריך הוא שיכתוב בחדש אדר שני ובאדר
שלא נתכוין
ראשון כותב סתם בין בגיטין בין בשטרות: מתני' שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. דהיינו עד ליל הפסח דאזלינן בתר
זה. אלא לשום
אכילה ושתיה.
אומדנא שלא נתכוון ליאסר בלילי הפסח ביין אע"פ שלפי לשון נדרו משמע דאסור דהא אמר עד שיהא: עד שעה שדרך בני אדם
לאכול בשר. דהיינו ערב יום הכפורים כדתנן בפרק אותו ואת בנו ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יוה"כ בגליל. והא
לשאת בת
עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי
אחותו.
הצום קאמר: שדרך בני אדם לאכול שום בערב. מתקנת עזרא: ולענין הלכה כתב הרמב"ן ז"ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא
(שם)
❖
דרבנן פליגי עלייהו דעד כאן לא סתם לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא בהיו מסרבין אי נמי כי הא דתנן
הדרן עלך קונם יין
לעיל טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח הוא וכדפרישית בדוכתיה ומכי אודו ליה רבנן לר' יהודה בהני אתא איהו
השתא ואוסיף אפילו בנודר עד שיהא פסח שאע"פ שמשמע עד שיצא תולין בדבר להקל ואומרים שלא קבע לו זמן זה אלא כדי לקיים
פירוש הרא"ש
מצוה שעל היין בליל זה ואתא בריה ואוסיף נמי דאפי' בשום דליתיה אלא תקנת עזרא אומדין אותו בכך ואפשר נמי דאבא פליג על ברא
מכלל דרישא לאו
מיהו רבנן ודאי לית להו לא כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתים כחמירתא אלא כקילתא והבו דלא להוסיף עלה ותנן נמי לעיל עד
במעוברת עסקינן.
הדרן עלך קונם יין
הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל ושאני הולך עד הפסח וקתני סתם ש"מ סיפא בתר
רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח לרבנן עד שיצא הוא הילכך הלכתא כוותייהו עכ"ל ז"ל. אבל
הרא"ה ז"ל כתב דהני נמי כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא דמייתי בתר הכי נמי הלכתא נינהו ואע"ג
מתני' אינו
דתנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד
אסור אלא עד ליל פסח.
הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן [אלא] כוונת הלשון היאך הוא: האומר לחבירו וכו' זהו כבודי. וכיון דאומד מוכיח הוא שרי: ר"מ אומר אסור
עד שיתן. וה"ה נמי דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול והכי איתא בירושלמי . כבר פרשתי משנה זו בפרק ארבעה נדרים בארוכה
בס"ד: לשאת את בת אחותו. משום דמצוה הוא כדאמרינן פרק הבא על יבמתו הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר אז
תקרא ויי' יענה : שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. ולא שיהא אסור בכניסת הבית וטעימת טיפת צונן: תוספתא
היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר:
הדרן עלך קונם יין
זהו כבודי. ר"מ אוסר.
את בת אחותו. שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה.
הדרן עלך קונם יין