המאורסה פרק עשירי נדרים ר"ן עג.
רש"י נערה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דאמר ליה. לשליח לכי שמענא לנדרה הפר לה: וקפריך לכי שמע
הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא. דאמר ליה לאפוטרופוס כל
לז א
א)
ליפר לה : הוא. הבעל סבר דלמא מיטרידנא: משום דבר
נדרים שתדור אשתי הפר ותחול הפרתה לכי שמענא ואפוטרופוס
(א)
לח ב
מישמע הוא. וקרינן ביה ושמע אישה ואדהכי מצי מיפר: היינו דר'
נמי בהאי לישנא אמר לה לאשה מופר ליך לכי שמע בעליך אבל
ב)
זירא. דאמר במסכת מנחות בפ' המנחות והנסכים והכי הוא
אמר לה סתמא לא דלא עדיף אפוטרופוס מבעל גופיה ובבעל גופיה
ג)
שאלו שאלה לעילא מדר' יהודה בר
בעי' דלימא בהדיא מופר לכי שמענא
לט ג
אילעאי מנין לאומר הרי עלי ששים
כדפרישית לעיל: ופרכינן לכי שמע
הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא מיפר
ליפר לה. דכיון דסוף סוף לא חיילא
ואחד עשרון שמביא ששים בכלי אחד
לה לכי שמע ליפר לה הוא סבר דלמא
מ ד ה
הפרה עד ששמע בעל ההיא שעתא
ואחד בכלי אחד והכי תנינן במתני'
מטרידנא בעי רמי בר חמא חרש מהו
❖
ליפר לה איהו גופיה: סבר דלמא
מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון
שיפר לאשתו אם תמצא לומר בעל מיפר
מטרידנא. ולא אהא זכור להפר נדריה.
ומביא בכלי אחד ואם אמר הרי עלי
בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא
ששים ואחד מביא ס' בכלי אחד וא'
והתם במסכת נזיר פרכינן למאי
תוספות
אבל חרש דלאו בר מישמע הוא היינו
דמוקמינן התם הא מתניתא כר"א
בכלי א' פתח ר' יהודה בר אילעאי
ומשני לכי שמענא הפר
דר' זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה
לה.
דאמר שהבעל יכול להפר נדרי אשתו
והתם מפרש כו' א"ל הרי הוא
א
אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי
אף על פי שלא חלו למה לי למנויי
אומר כל מנחה בלולה בשמן וחריבה
❖
ד)
אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל
אפוטרופוס ליפר לה איהו כשילך
לבילה בילה מעכבת בו או דלמא ושמע
לכי
ומשנינן סבר דלמא אשתלינא או
וקים להו לרבנן דס' נבללין בכלי
אישה לא מעכב אמר רבא ת"ש ושמע אישה
שמע ליפר לה.
תורה אור השלם
רתחנא או מטרידנא ההיא שעתא.
אחד ויותר אין נבללין כו' ופריך
ב פרט לאשת חרש שמע מינה איבעיא להו
וא"ת וליפר לה איהו השתא וי"ל דלא
התם מאי טעמא משום דאין נבללין
מטרידנא.
1. וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה
בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה
כשאשוב ולא אשמעם.
ניחא ליה להפר נדריה שתדור בעודה
אלמא דבלילה מעכבת והתנן אם לא
אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים
דוקא או ג לאו דוקא אמר רבינא ת"ש דאין
וּבָאוּ
בָהּ
הַמַּיִם
אצלו דדלמא נדרה מידי דניחא ליה
בלל כשר ומתרץ רבי זירא כי אמרינן
הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:
משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס
❖
דתתסר ביה. מיהו אכתי קשיא ליפר
דבלילה [אין] מעכבת בראוי לבילה
במדבר ה כד!
בחבירתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא
איהו מהשתא כל נדרים שתדור משעה
כגון ששים עשרונים הראוי לבילה אם
ה
שילך ועד שישוב והעלוה בצריך עיון.
לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה
זה אלא משום $שנאמ' והשקה אותה לבדה:
1
הגהות הב"ח
ולי אפשר דבעל חייש דלמא בעינא
כגון ששים ואחד בילה מעכבת ומאחר
מתני'
(א) רש"י
למיהדר בהפרה זו ואי מיפר הוא מן
דאין נבללין אין מביאין. ה"נ גבי
ומשני
השתא וכר"א לא מצי הדר ביה וכי ממני אפוטרופוס כל שעתא
חרש כל הראוי לשמוע כגון שאינו חרש בדידיה אין שמיעה מעכבת
(ב) ד"ה
לה
ושעתא בידיה הוא דאי בעי למיהדר בשליחותיה דשליח מצי הדר. והך
ובעל מיפר בלא שמיעה ושאינו ראוי לשמיעה כגון חרש שמיעה
❖
גם
מעכבת בו ולא מצי מיפר: או דלמא ושמע אישה לא
בעיא אע"ג דלא מפשטא הכא מפשטא מבעיין דבסמוך דבעל מיפר
מעכב. כלל: בבת אחת. בדיבור אחד: דוקא. יניא אותה
בלא שמיעה וכדאפרש עלה בס"ד: בעי רמי בר חמא חרש מהו שיפר
ולא שתים בבת אחת: שתי סוטות כאחת. בשתי כוסות: שלבה
לאשתו. חרש המדבר ואינו שומע: משום דבר מישמע הוא. וכיון
גליון הש"ס
את"ל
גס בחבירתה. הואיל ויש (ב) לי חברתה ד) אחרת מה בכך אם
דראוי הוא לשמוע לא מעכב ביה שמיעה. ומסקינן דבחרש מעכבא בי'
גמ' שנאמר והשקה
בעל מפר בלא שמיעה.
אשתה אני: והשקה לבדה. דוהשקה דוקא משמע אחת ולא ב':
שמיעה מדתניא ושמע אישה פרט לאשת חרש. וכתב הרמב"ן ז"ל
אותה.
❖
דדוקא חרש משום דלאו בר שמיעה הוא אבל איניש דעלמא דבר
מתני'
שמיעה הוא לא מעכבא ביה שמיעה דנהי דליכא למיפשט בעיין דלעיל מדתניא ושמע אישה פרט לאשת חרש דנימא מדנקט
חרש משמע דהיכא דהוי בר שמיעה לא מעכבא ביה שמיעה דליתא משום דאיכא לדחויי דלמא משום אורחא דמילתא נקט
[ושמע] אישה
פירוש הרא"ש
פרט לאשת חרש.
חרש וה"ה דבעל בעלמא דאי לא תימא הכי לעיל אמאי לא פשטוה לההיא בעיא מהך ברייתא אלא ודאי משום דאיכא לדחויי
דאמר ליה לכי שמענא
כדדחינן. מיהו אפילו הכי כיון דקאמר רמי בר חמא את"ל בעל מיפר בלא שמיעה ומסמיך ליה נמי אדרבי זירא דאמר כל הראוי
הפר לה.
לבילה אין בילה מעכבת בו משמע דהכי קיי"ל ועוד דפשטייהו דמתני' והנך מתנייתא דלעיל בהכי רהטי ואע"ג דשנינהו אשנויי לא
לכי
סמכינן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל: איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. שאם נדרו שתיהן ואמר להן מופר לכון:
שמע ליפר לה.
אותה דוקא. ביום שמוע אישה יניא אותה . והא דבעיא בבעל ה"ה באב דגבי אב נמי כתיב אותה: מפני שלבה גס בחברתה.
שפעמים שחברתה טהורה והיא טמאה וכשתראה חברתה אומרת טהורה אני תגיס דעתה ולא תרצה להודות וימחק שם שנכתב
בקדושה: לא מן השם הוא זה. לא מפני טעם זה אמרו דאין משקין שתי סוטות כאחת אלא משום שנאמר והשקה במפיק ה"א דהוה
ליה כאילו כתב והשקה אותה ודרשינן אותה לבדה: ולענין הלכה איכא מ"ד דרבינא מדרבנן מוכח לה לבעיין דלא משמע להו אותה
סבר דלמא מטרידנא.
דוקא דהא יהבי טעמא מפני שלבה גס בחברתה הלכך נקטינן דבעל מיפר לשתי נשיו כאחת והכי איתא בתוספתא דמכלתין בפי'
בעל
רבי יוסי בר' יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אומרים הפרת נדרים מעת לעת כיצד היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים
חרש מהו שיפר
מהו שיפר לשתי נשיו.
ונדרו כולן ואמר מופר לכן מופרין מופר ליך אינו מופר אלא לה. ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל משום דבפ"ק דסוטה אמרינן דמאן תנא
לאשתו.
אותה דווקא.
קמא ר' שמעון היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחבירתה אלמא לכולי עלמא דרשינן אותה
לבדה ובפ' טרף בקלפי נמי אמרינן דאותה דוקא דאמרינן התם אין שוחטין שתי פרות כאחת משום שנא' אותה ולא אותה ואת
מפני שלבה גס
חברתה וכיון דבגמרין נקטינן דאותה דוקא לא איכפת לן במאי דתניא בתוספתא דדלמא משבשתא היא ולא מיתניא בי רבי חייא ורבי
בחברתה.
אושעיא. וכן נראה לי דודאי פשטיה דאותה דוקא דסוגיין הכי מדאמרינן בפרק בתרא דמכילתין עלה דמתני' נדרה אשתו וסבר
לא מפני
כל הראוי
שנדרה בתו וכו' למימרא דיניא אותה דוקא היא וכו' וקמה לן סוגיין הכי אם לא שתאמר דנהי דאותה דוקא לענין שידע מי נדרה
השם.
לבילה אין בילה מעכבת
לענין אותה לבדה לאו דוקא. ונ"ל להלכה דכי היכי דאינו מיפר לשתי נשיו בבת אחת הכי נמי אינו מקיים לשתיהן כאחת דהא בההיא סוגיא
שנ' והשקה.
בו כו'.
דלקמן משמע דכי היכי דאותה דכתיב בהפרה דוקא הכי נמי לה דכתיב בהקמה דוקא וכמו שאכתוב באותה סוגיא בסייעתא דשמיא:
מתני'
אמר רבא ת"ש ושמע בעלה פרט לאשת חרש.
בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת. אותה דוקא.
אין משקין ב' סוטות כאחת. מפני שלבה גס בחברתה. אלא משום שנאמר והשקה לבדה.
מוסף רש"י
כל הראוי לבילה.
(רשב"ם ב"ב פא:) מפני שלבה גס בחבירתה.
(יבמות קה. וכעי"ז קדושין כה. מכות יח: חולין פג: מנחות יח: קג:)
(נדה סו:)
(סוטה ח.) לא מן השם הוא זה.
(שם)