עז: ר"ן נערה
המאורסה פרק עשירי נדרים רש"י
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והתניא. במסכת עירובין : ירד ר"ג וישב כו'. אלמא דבעי
בקיטונא דבי רב. בחדר של בית
המדרש: ה"ג י) ר"ג סבר אין
נט א
א) ב)
ג)
ישיבה: ר"ג סבר פותחין בחרטה. דצריך החכם לפתוח לו בתחלת הנדר
פותחין בחרטה. אלא צריך למצוא פתח מתוך הנדר. ולפי שצריך
ס ב
לעיוני בפתחא ירד מן החמור
ולהעמיד תחילת הנדר בטעות שיהא מתחרט על כך כדאמרינןט) אילו
וישב: ורב נחמן סבר פותחין
סא ג
בחרטה. הלכך אפילו מעומד. ולא
פירש כן רש"י ז"ל בפרק הדר
היו עשרה בני אדם שיפייסוך באותה שעה דהשתא עקר ליה לנדריה
ד)
סב ד ה
. וכתב הרשב"א ז"ל דלדידן
לגמרי דכמאן דלא הוי נדר דמי
ה) ו)
הלכך הואיל ולא אפשר בהיתר אי
דקיימא לן פותחין בחרטה כיון דמעיקרא
בקיטונא דבי רב עומד יחידי ובלילה אמר
ז)
דמילתא פותחין בחרטה ולא בעינן
לאו דמיעקר נדרא בעי עיוני טפי
ח)
רבה אמר רב נחמן הלכה נשאלין נדרים
סג ו ז
למיעקריה ואהכי ישב: ורב נחמן סבר
יושב אפילו לא נתחרט ואנו צריכין
עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ואפי'
אין פותחין בחרטה. ואי לא אמר
לחזר אחר פתחים להתירו לא בעיא
היה להן פנאי מבעוד יום עומד והתניא
יושב דכיון דעיקר דינא מעומד סוף
בפירוש מיחריטנא (ב)[לא] שרינן ליה ולא
ירד ר"ג מן החמור ונתעטף וישב והתיר לו
סד ח
ט)
בעי לעיוני ויכול להפר אפילו מעומד:
דינא מעומד. ולפי שלא ירדתי לטעמו
י)
נדרו רבן גמליאל סבר (א) א פותחין בחרטה
ואמרו ליה זיל בעי רחמי אנפשך. כך
איני אומר כן: חזי מר ההוא צורבא
סה ט
מיעקר נדר' בעינן ובעי עיוני אהכי ישב ורב
כ)
פתחו לו בחרטה: הא לא חדלת. אלא
מרבנן. דקאמר דבמערבא אמרי
ב
❖
ל)
נדרת אית בך חטא: אי אפשי שתידור
שהנודר חוטא הוא: תניא האומר
נחמן סבר אין פותחין בחרטה ואפילו מעומד
לא אמר כלום. דאין הפרה בלשון הזה:
לאשתו. אחר שנדרה כל נדרים
א"ל רבא לרב נחמן חזי מר האי מרבנן דאתא
שתדורי אי אפשי שתדורי אין רצוני
ואם בא לקיימו ואמר לה יפה עשית
תורה אור השלם
ממערבא ואמר איזדקיקו ליה רבנן לבריה
❖
שתהא נודרת מכאן ואילך אף על גב
שנדרת ואין כמותך אשה חשובה לפי
1. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא
דרב הונא בר אבין ושרו ליה נדריה ואמרו
דמשמע ממילתיה דמאי דנדרה עד
שנדרת ואם לא נדרת אני הייתי מדירך
יִהְיֶה בְךָ חֵטְא:
ליה זיל ובעי רחמי על נפשך דחטאת דתני
דברים כג כג
שכל כך ישר בעיני: דבריו קיימין. דאין
השתא ניחא ליה ומקיים להו לנדריה
תוספות
2. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי
רב דימי אחוה דרב ספרא ג כל הנודר אע"פ
לך קיום גדול מזה: טלי ואכלי טלי ושתי.
שנדרה עד עכשיו אפילו הכי לא אמר
אר"נ הלכה נשאלי' נדרי'
הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל
שהוא מקיימו נקרא חוטא אמר רב זביד מאי
כלום שאין זו הקמה ואילו רצה אח"כ
להכי נקט הכי משום דהוו דברים שיש
עומד יחידי ובלילה כו'
לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר
❖
אפי' היה אפשר להן
במדבר ל ב
קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא
צִוָּה יְיָ:
להפר ביום שמיעה רשאי אבל אם אמר
בהם עינוי נפש וצרכי שבת נינהו:
1
מבעוד יום.
וצריך שיבטל בלבו. שיאמר בלבו מופר
לה יפה עשית (אין כמותיך) כשנדרת
הא לא חדלת איכא חטא תניא האומר
ר"ג סבר
ד
ליכי: חכם שאמר בלשון בעל. מופר
נדרים הללו אי נמי דאמר לה אין
אין פותחי' בחרטה.
לאשתו כל נדרים שתדורי אי אפשי שתדורי
הגהות הב"ח
ליך: ובעל שאמר בלשון חכם. מותר ליך:
כמותיך אי נמי דאמר לה אם לא נדרת
אין זה נדר לא אמר כלום ה יפה עשית ואין
(א) גמ'
אני מדירך דבריו קיימין דכל הני
זה
כמותך ואם לא נדרת מדירך אני דבריו קיימין:
ומעקר נדרא
לישני הקמה משמע. ולפי פי' זה כולה
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול
בעי' ובעי עיונא.
אין פותחין
ו
ברייתא בהקמה אלא דלישנא דרישא
פותחין (ב) רש"י
ור"נ סבר
אלא אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו א"ר יוחנן ז וצריך שיבטל
לא מהני בה והני לישני דסיפא מהני
פותחי' בחרטה.
בלבו תניא בש"א בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו ובה"א אחד זה
בה. ולהאי פירושא לא גרסינן בהך
ח
❖
חזי מר כו'.
ואחד זה מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו א"ר יוחנן חכם שאמר בלשון
ברייתא אין זה נדר לא אמר כלום
ט
דלישנא דאין זה נדר לא משמע אלא
בעל ובעל שאמר בלשון חכם לא אמר כלום דתני' זה הדבר החכם מתיר ואין
א"ר יוחנן צריך שיבט'
2
בלבו.
בנדרים שנדרה כבר. ומאן דגריס ליה
מוסף רש"י
בעל מתיר שיכול ומה חכם שאין מפר מתיר בעל שמפר אינו דין שמתיר ת"ל
מפרש לברייתא הכי האומר לאשתו
בקיטונא.
וב"ה
זה
בנדרים שעברו אי אפשי שתדורי
או' אחד זה ואחד זה
(שבת
סו.) פותחין בחרטה.
מבטל בלבו וא"צ להוציא
כלומר אי אפשי בהן אי נמי דאמר לה אין זה נדר לא אמר כלום דבהפרה לשון מפורש בעיא וכי קתני כל נדרים שתדורי עתיד במקום עבר הוא
בשפתיו.
ושנדרת קאמר ואשכחן טובא דכוותיה אי נמי שתדורי דוקא ואליבא דר"א דאמר בעל מפר נדרים שלא חלו וסיפא קתני דנהי דבהפרה בעיא לשון
מפורש בהקמה בחד מהנך לישני דתני בתר הכי סגי. ונראה בעיני דטעמא דמילתא דכיון דתניא לקמןכ) קיים בלבו קיים לא גרעי הני לישני מקיים
(ראמ"ה בשמו) ורב
בלבו אבל בהפרה כיון דקי"ל הפר בלבו אינו מופר אף כשהוא מוציא בשפתיו צריך שיהא לשונו ברור: תניא לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר
נחמן סבר אין פותחין.
ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול. הא דאסרינן למימר הכי לאו משום גזירה דהיתר נדרים דחכם הוא דהא כיון דאמר לה טלי אכלי
לצורך השבת הוא ואפילו בשאלה שרי אלא טעמא דמילתא דכיון דאפשר לשנויי משנינן: וצריך שיבטלנו בלבו. דאע"ג דאמר לה טלי
ואכלי צריך שיאמר בלבו שיהא הנדר בטל: ובחול מוציא בשפתיו. אם נדרה בחול צריך להוציא ההפרה בשפתיו: אחד זה
ואחד זה. אחד שבת ואחד חול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו כיון שאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי דהך ברייתא נמי אאידך קיימא.
(שם)
ואית דגרסי ולערב בחול מוציא בשפתיו וכולה אנדרה בשבת קאי דנהי דבשבת משתריא בביטול שבלב לערב בחול צריך שיוציא בשפתיו.
❖
שתדורי. (שם)
ולא נהירא דאי הכי מאי אחד זה ואחד זה דקאמרי ב"ה אלא ודאי לא גרס לערב. ומקשו הכא היכי אמרי ב"ה אחד זה ואחד זה מבטל בלבו
וא"צ להוציא בשפתיו נהי דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מי עדיף [האי] לישנא מאין כאן נדר ואי אפשי שתדורי דאמרינן לעיל לפום פירוש בתרא
דכתבינן בההיא דלא מהני בהפרה וכ"ת שאני התם שלא בטלו בלבו הא תניא לקמן דהפרה בלב לא מהניא והא לאו קושיא היא דכי אמר
כ)
פירוש הרא"ש
חכם שא' בלשו'.
לקמן הפר בלבו אינו מופר ה"מ היכא דלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל היכא דאמר לה הכי בבטול שבלב מהני דנהי דאי אפשי שתדורי
בקיטונא דבי רב.
ואין זה נדר לא מהני טפי עדיף בטול בלב כל היכא דאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי מהיכא שלא בטל בלבו ומוציא בשפתיו לשון גרוע דהיינו
ובעל שא' בלשון חכם.
אי אפשי שתדורי ואין זה נדר כך העלו בתוספות. ויש לרמב"ם ז"ל בזה דרך אחרת שאינה מחוורת וכבר השיגו בה הראב"ד ז"ל. וכי קתני
ר"ג סבר אין
בברייתא דלעיל לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שאומר לה בחול לאו למימרא דבחול צריך למימר הכי דהא אמרי ב"ה
פותחין בחרטה.
דבין בשבת בין בחול כל שאמר לה טלי ואכלי ובטל בלבו סגי אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר: אמר ר' יוחנן חכם שאמר
בלשון בעל. דהיינו מופר ליך ובעל שאמר בלשון חכם שאמר מותר ליך. לשון בעל מפורש הוא בכתוב דהיינו לשון הפרה ולשון חכם דהוי מותר ליך
זה הדבר.
משמע ליה מדכתיב לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו
שיכול
חזי מר האי מרבנן
ובירושלמי כו'.
ומה חכם כו' ת"ל כו'.
וא"ר יוחנן
וצריך שיבטל בלבו כו'.
חכם שאמר בלשון בעל. ל)
שיכול ומה חכם שאין מפיר מתיר.