המאורסה פרק עשירי נדרים ר"ן עט.
רש"י נערה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והיינו חומר בהקם מבהפר:
שהשתיקה מקיימת. כל ששתק כל יום שמיעה: קיים בלבו
ע א
א) ב)
ג) ד)
קיים אינו יכול להפר. אא"כ נשאל לחכם על הקמתו: הפר אינו
קיים. שאין צריך להוציא בשפתיו: הפר בלבו אינו
❖
יכול לקיים. קתני מיהת שהשתיקה מקיימת וכו': נשאלין על ההקם.
מופר עד שיוציא בשפתיו. ונראה בעיני דילפינן לה משתיקה דיום
עא ב ג
שאם קיים לה לנערה המאורסה אביה
או בעלה והלך השני ונשאל
שמעו שהיא מקיימת דטעמא מאי משום דכיון שעבר יום שמיעה
לו על נדרה של זו ואח"כ הלך זה
ולא הפר גלי אדעתיה שהוא רוצה
הגהות הב"ח
שקיים ונשאל על הקמתו: ואין נשאלין
בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו
שהשתיקה מקיימת ואין שתיקה מבטלת
(א) גמ'
א
על ההפר. אם הפר לה אחד מהן
לקיימו סגי אלא דיהיב ליה רחמנא
(ב) רש"י
[ד]
$ בקיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר גקיים
והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין
כל ההוא יומא להפרה משום דעד
אין יכול להפר הפר אין יכול לקיים קתני
עב ה
הרי (ג) ד"ה
זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר
דערבא שמשא לא מוכח מידי שיהא
דבשותק
שהשתיקה מקיימת מאי לאו בשותק על
שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת
רוצה לקיים דדלמא בתר הכי מפר
ע"מ למיקט נמי קאמר
מנת למיקט לא בשותק על מנת לקיים
א ו
קרא אלמא
הוי נדר ואין נדר: כשהוא אומר.
לה כיון דבתר דעתיה בלחוד אזלינן.
❖
היינו קיים בלבו קיים אלא בשותק סתם
למעלה הימנו כי החריש לה (ב) הוי
$ומינה דכל שקיים בלבו קיים לאלתר
אשכחן חומר בהקם מבהפר בהפר
בשותק וכו': בשותק ע"מ למיקט.
דהוה ליה כאילו עבר יום שמיעה. וכי
ב ז
מוסף רש"י
מבהקם מנא לן
אר"י נשאלין
אמרינן הכא הפר בלבו אין הפר
וכתיב בההוא קרא והקים את כל
(א) ד
❖
נדריה דשוב אינו יכול להפר: קראי
דווקא דלא אמר לה טלי אכלי אבל
על ההקם ואין נשאלין על ההפר מתיב רב
שאם לא הפר וחשכה
אינו יכול להפר.
יתירי כתיבי. מדכתיב החרש יחריש
היכא דאמר לה הכי סגי וכדכתיבנא
כהנא ואם החרש יחריש לה אישה וגו'
1
תורה אור השלם
כמה פעמים ש"מ (ג) בשותק ע"מ
לעיל : קיים אין יכול להפר
בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר אתה
למיקט אינו מפר. ע"א קראי כתיבי
הפר אין יכול לקיים. להא מילתא לא
1. וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ
אומר בשותק על מנת למיקט או אינו אלא
(לעיל עו:).
החרש יחריש וכי החריש הרי ג' חד
חמירא הקמה מהפרה ולא הפרה
לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם
יודע אני שיש נדרים.
בשותק על מנת לקיים כשהוא אומר כי
וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ
בשותק ע"מ לקיים וחד ע"מ למיקט
מהקמה ולאו משום חומר נקטינהו
אבל
אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר
החריש לה הרי בשותק על מנת לקיים
וחד בסתם: יודע אני שיש נדר. הרי
אלא כיון דאשמעינן דיני הקמה והפרה
איני יודע שיש מפירין.
עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי
הכתוב מדבר הא מה אני מקיים אם החרש
הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
מני הא נמי בהדייהו: מאי לאו
ששמע באשתו שנדרה ולא הפר לה
❖
במדבר ל טו
בשותק על מנת למיקט. ואפ"ה קתני
ואמר לאחר מכן יודע אני שיש נדר
יחריש לה אישה בשותק על מנת למיקט
יפר.
ה
שהשתיקה מקיימת כל שעבר יום
שאשה נודרת אסורה במה שנדרה:
הכתוב מדבר תיובתא ולוקים הא בשותק על
אבל איני יודע שיש מפירין. דאפשר
שמיעה: לא בשותק על מנת לקיים.
גליון הש"ס
מנת לקיים הא בשותק סתם קראי יתירי
בתקנה לכך לא הפרתי לה: יפר.
שיהא הנדר מקויים מעתה:
גמ' קיים בלבו קיים.
כתיבי מתיב רבא נדרה עם חשכה מפר
דכיון דלא הוה ידע שיש מפירין מאי
חומר בהפר מנלן. לאו דוקא מנלן
לה עד שלא חשכה שאם לא הפר וחשכה
בהר"ן ד"ה
(לקמן
ה"ל למיעבד נעשה כמי שלא שמע:
דהא לא בעי אלא מאי ניהו אותו חומר
פז:) יודע אני שיש
הפר כו' ומינה דכל
אינו יכול להפר אמאי להוי כשותק על מנת
אבל איני יודע שזה נדר. חשוב וצריך
של הפרה: נשאלין על ההקם. שאם
מפירין.
שקיים בלבו.
למיקט תיובתא מתיב רב אשי יודע אני
אבל איני יודע
לבטלו: ר"מ אומר לא יפר. דכיון
הקים יכול לישאל עליו $ באותו יום
שזה נדר.
שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין
דידע דנדרה ויש מפירין כשמיעה
שמיעה ויכול להפר בו ביום: ואין
ר"מ
נשאלין על ההפר. שאם הפר שוב אינו
בעלמא דמי ואיבעי ליה למפר
יפר יודע אני שיש מפירין אבל איני
אומר לא יפר.
מעיקרא: וחכ"א יפר. עכשיו דכיון
יכול לישאל לבטל אותה ההפרה:
יודע שזה נדר ר"מ אומר לא יפר וחכמים
דלא ידע מתחלה דהאי נדר צריך
כשהוא אומר כי החריש לה הרי
אומרים יפר ואמאי ליהוי כשותק על מנת
בשותק ע"מ לקיים. ע"מ לקיים לאח"ז
הפרה כמי ששמע עכשיו דמי
למיקט תיובתא:
שדעתו שיתקיים כשיעבור יום שמיעה
ולא לכתחלה:
הדרן עלך נערה המאורסה
אבל אין דעתו שיהא מקויים בשתיקה
הדרן עלך נערה המאורסה
זו דאי הכי היכי מצי מפר בכל יום
ואלו נדרים שהוא
בהר"ן ד"ה נשאלין.
וחכמים אומרים יפר.
ואלו
מפר דברים שיש
נדרים שהוא מפר דברים שיש
שמיעה ולא דמי האי שותק ע"מ לקיים
ו
באותו יום שמיעה.
בהן ענוי נפש. כדכתיב לענות
דהכא להנהו שותק על מנת לקיים
בהן ענוי נפש אם ארחץ ואם לא
ז
❖
דלעיל: קראי יתירי כתיבי. תלתא
נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו :
ארחץ אם אתקשט
ואם לא אתקשט
קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי
אמר
אמר
(שם)
החריש לה הא תלתא: מתיב רבא
הדרן עלך נערה
תוספות
המאורסה
נדרה עם חשכה וכו'. אע"ג דאתותב חדא זמנא מותבינן עליה תו ונ"מ דאי משכחינן פירוקא בההיא דלעיל אכתי הויא הך תיובתיה: שאם
אם ארחץ ואם לא
הפר בלבו אינו מופר.
לא הפר וחשכה אין יכול להפר. טעמא יהיב למאי דמפירין בשבת אפילו שלא לצורך השבת לפי שהשעה עוברת כדפרישית לעיל : ואמאי
ארחץ.
ליהוי כשותק ע"מ למיקט. דאי אמר בשותק ע"מ למיקט מצי מפר לפי שאותה הקמה לא היתה על דעת שיתקיים הנדר כ"ש דאי הוו אמרי
רבנן דאינו מפר נדרים שאינן לצורך השבת דהוה מצי להפר משחשכה דהא מאי דשתיק בשבת לאו משום קיום אלא מפני שלא היה יכול להפר
אלא ודאי משמע דכל שתיקה מקיימת: מתיב רב אשי יודע אני שיש נדרים. שנדרים שנדרה אשתי הוו נדרים: אבל איני יודע שיש מפירין.
אם אתקשט.
ביום ששמעתי לא הייתי יודע שהבעל יכול להפר נדרי אשתו כלל: יפר. בתוך אותו יום שלמד שהבעל יכול להפר דההוא יומא ה"ל לדידיה
קיים אינו יכול להפר.
יום שמיעה אבל עד השתא לא דלא מיקרי יום שמיעה אלא כשיודע דיני ההפרה: אבל איני יודע שזה נדר. שזה מן הנדרים שהבעל
אם לא
מפר: ר"מ אומר לא יפר. אחר יום שמיעה דכיון שיודע הוא שהבעל מפר נדרי אשתו מקרי יום שמיעה: וחכמים אומרים יפר.
אתקשט.
דכיון שלא ידע הפרת נדר זה לא מיקרי יום שמיעה. ואם איתא דשותק ע"מ למיקט מפר אמאי אומר ר"מ לא יפר דהא איהו לא שתק אלא
(כתובות עא.) אם
הפר אינו יכול
אתקשט.
לקיים.
משום שלא היה יודע שיהא יכול להפר וליהוי כשותק ע"מ למיקט וע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא משום דסבירא להו דלא הויא שמיעה
אבל אי הויא שמיעה מודו ליה דלא יפר אלא ודאי משמע דשותק ע"מ למיקט לא מצי מפר. הלכך נקטינן דשותק ע"מ למיקט כסתם
❖
(ראמ"ה בשמו)
ולא מצי מפר אלא ביום שמיעה בלבד ושותק על מנת לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ואפילו בו ביום:
והחריש לה ביום
שמעו בשותק ע"מ לקיים
הדרן עלך נערה המאורסה
הכתוב מדבר.
פירוש הרא"ש
ואלו נדרים שהוא מפר. שהבעל מפר וכן האב מפר לבתו: שיש בהן ענוי נפש. מפרש בגמ' דה"ה דמפר נמי דברים שבינו לבינה אלא דנקט הני
קיים בלבו קיים הפר
בלבו אינו מופר.
לפי שהוא (סובר) מפר אותן לגמרי בין לעצמו בין לאחרים מה שאין כן בדברים שבינו לבינה שאין מפר לאחרים אלא לעצמו: אם ארחץ אם לא
ארחץ. בגמ' מפרש היכי קאמרה: אם אתקשט אם לא אתקשט. קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דסבירא להו לרבנן דמפר משום נדרי ענוי
נפש אבל קשוט של מטה אפי' רבנן מודו לרבי יוסי דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה. והכי נמי מוכח בגמ' דבקשוט הפנים אמרי'
דקאמר דכוותיה דקתני שלא אתקשט בנפט לכלוך הוא ואמר נמי מאן שמעת ליה דכחול ופקוס דברים שבינו לבינה הוי רבי יוסי כלומר דאילו לרבנן
נדרי ענוי נפש הוו והיינו מתני' אבל קשוט שלמטה מדברים שבינו לבינה הוי והכי איתא בהדיא בפ' המדיר גבי בעניות שלא נתן קצבה:
אמר
ולוקים בשותק ע"מ לקיים. קראי יתירי
כתיבי. מתיב
היינו קיים בלבו.
רבא. אמאי.
יודע אני שיש נדרי'.
ולוקי הא בשותק ע"מ לקיים והא בשותק סתם.
אבל איני יודע שיש מפירי'. יפר.
ומשני קראי יתירי כתיבי.
יודע
ואמאי ליהוי כשותק ע"מ למיקט.
אני שיש מפירי'. אבל איני יודע שזה נדר. ר"מ או'
אבל איני יודע שיש מפירין. יפר.
לא יפר. וחכמי'
אבל אינו יודע שזה נדר.
או' יפר. ואמאי תהוי כשותק ע"מ למיקט.
רבי מאיר אומר לא יפר.
הדרן עלך נערה המאורשה
ואלו נדרים שהוא מיפר. שיש בהן ענוי נפש. אם
הדרן עלך נערה המאורסה
ארחץ אם לא ארחץ.
ואלו נדרים שהוא מפר. שיש בהן ענוי נפש.
אם ארחץ אם לא ארחץ.