נדרים פרק
אחד
עשר נדרים ר"ן פא.
רש"י ואלו
הגהות הב"ח
מסורת הש"ס
כביסת בגדים אלימא ליה לר' יוסי. דאית ביה יותר מרחיצה: דאמר
לית בה צער. רחיצה דהויא בכוליה גופא לית בה צער
גוף כולו
א)
(א) גמ'
שמואל האי ערבוביתא דרישא. עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו
אלא לאו
ודאי רחיצה לר' יוסי הויא ניוול: כביסה אלימא לר' יוסי.
ולמלאכי השרת
ב) ג)
(ב) שם
רוחץ: מתיא ליה לידי עוירא. מסמא את עיניו: ערבוביתא דמאני. שנושא
מרחיצה: ערבוביתא דרישא. $ כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך
לומר
בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה: לידי שעמומיתא. שגעון וזו
כך איכא ערבוביתא ברישא:
מתיא לידי עוירא. מביאו לידי סמוי
ד)
(ג) רש"י
ה)
שעמומיתא קשה מכולן: ערבוביתא
עינים שזוהמת הראש מכהה מאור
דגופא. זוהמא הבאה על בשרו של
עיניו: דמאני מתיא לידי שעמומיתא.
גוף כולו לא כל שכן אמרי אין כביסה אלימא
ו)
אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ: הזהרו
כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא
לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא
בערבוביתא. בהנהו דפרשי': ושלא
שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן
מתיא לידי עוירא ערבוביתא
דמאני מתיא
תלמדו תורה אלא בחבורה. שאין
מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון
ז) ח)
לידי שעמומיתא ערבוביתא דגופא מתיא
ט) י)
לב: ערבוביתא דגופא. כשגופו
אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד
❖
לידי שיחני וכיבי שלחו
מתם הזהרו
חבירו: והזהרו בבני עניים. שלא
מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי
בערבוביתא הזהרו בחבורה הזהרו בבני
יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה:
שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות
עניים שמהן תצא תורה שנאמר יזל מים
ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין
ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה
1
תורה אור השלם
כו'. שאין הדבר מצוי: שלא יהו אומרים.
מדליו שמהן תצא תורה ומפני מה אין מצויין
מהן. אלמא כביסה אלימא מרחיצה:
1. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ
בני אדם תורה ירושה היא להם ואין
הזהרו בערבוביתא. כלומר הזהרו
ת"ח לצאת ת"ח מבניהן אמר רב יוסף שלא
בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג
אנו נזקקין ללמוד תורה: שלא יתגדרו.
בתכבוסת וברחיצה: הזהרו בחבורה.
מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ:
יאמרו תורה ירושה היא להם רב ששת בריה
במדבר כד ז
שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו
ללמד תורה בחבורה שהתלמידים
2. מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן
דרב אידי אומר כדי שלא יתגדרו על הצבור
שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים.
מחדדים זה את זה ואת הרב:
אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְיָ
מר זוטרא אומר מפני שהן מתגברין על
הזהרו בבני עניים. להשתדל ללמדם
יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר
אֵלָיו וְיַגִּדָהּ עַל מָה
הצבור רב אשי אומר משום דקרו לאינשי
אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה
בו : מפני שהן מתגברין.
תורה שמהן תצא תורה שאין להם
כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר:
חמרי רבינא אומר שאין מברכין בתורה
דודאי כל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ודאי
עסק אחר ועוד שדעתם שפלה עליהם:
ירמיהו ט יא
3. וַיֹּאמֶר יְיָ עַל עָזְבָם
תחלה דאמר רב יהודה אמר רב מאי
מתגבר: דקרו לאינשי חמרי. שאין
לצאת מבניהם ת"ח. שעל הרוב
(ד) ד"ה
אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי
נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני
אינם בני תורה: ירושה היא להם. לא
דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר
2
לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ
תורה שבהם: נצתה כמדבר מבלי
ילמדו תורה מאחר שהם סומכים
בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ:
זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו
(א)
ירמיהו ט יב
יושב . ישיבה של ת"ח: נשאל לחכמים.
שירושה היא להם: כדי שלא יתגדרו
(ג)
עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר
4. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם
(ה) ד"ה
3
דכתיב מי האיש החכם לנביאים
על הצבור. שאם לא היתה
אודו לי דאין
לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ
ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו
ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה'
תורה פוסקת מהם יגיס דעתם:
אלו נדרי עינוי נפש
לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל
❖
בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יהודה
חַיָּתָם: במדבר לה ג
אליו ויגידה: שאין מברכין. כשמשכימין
שאין מברכים בתורה תחלה. תחילת
❖
אמר רב (ב) שאין מברכין בתורה תחלה
לתלמוד תורה ותלמידי חכמים (ד) בני
עסקם בכל יום דהיינו לעסוק בדברי
איסי בר יהודה לא אתא למתיבתא דר' יוסי
תורה והערב נא ואשר בחר: דבר זה
תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין
גליון הש"ס
נשאל לחכמים וכו' ולא פרשוהו. תוספות
תלתא יומי אשכחיה ורדימוס בר' יוסי א"ל
לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין
בהר"ן ד"ה ערבוביתא.
לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא
מדכתי' ויאמר ה' על עזבם את תורתי
מאי טעמא לא אתי מר לבי מדרשא דאבא
כשאינו מסרק.
ערבוביתא דרישא.
[כדאמרינן בברכת התורה] נהיה
מכלל דליכא דידע להדורי טעמא אלא
ז)
הא תלתא יומין א"ל כי טעמיה דאבוך לא
אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה: ורדימוס
קודשא בריך הוא בלחוד. ומצאתי
❖
ידענא היכא איתאי א"ל לימא מר מאי
דמאני.
בר' יוסי. היינו ר' מנחם בר' יוסי
במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא
קא"ל דלמא ידענא טעמיה א"ל הא דתניא
הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה
דמיתקרי בנן של קדושים :
ר' יוסי אומר כביסתן קודמין לחיי אחרים
דגופא.
מוסף רש"י
טעמא לא ידענא. דאמר למילתיה
תחילה אבדה הארץ דאם איתא על
מתיא לידי שיחנא וכיבי.
קרא מנלן א"ל דכתיב ומגרשיהם יהיו
עזבם את תורתי כפשטא משמע
שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו:
דבר זה.
4
נשאל
לבהמתם וגו' מאי חייתם אילימא חיה והלא
אמר ליה דכתיב. גבי לוים ולכל חייתם:
שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה
לחכמים.
אילימא חיה ממש. שמתפרנסת משם:
כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא
חיה בכלל בהמה היא אלא מאי חייתם
ולנביאים.
והלא חיה בכלל בהמה. כדכתיב
פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש
(ב"מ פה:) שאין
חיותא ממש פשיטא אלא לאו כביסה דהא
מברכין בתורה תחלה.
אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה
איכא צערא דערבוביתא: א"ר יוסי אין אלו
הזהרו
ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על
והואיל דכתיב לבהמתם
בערבוביתא.
נדרי עינוי נפש: איבעיא להו לר' יוסי מהו
למה לי חייתם: [אלא לאו כביסה.
מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה
הזהרו בחבורה.
שיפר משום דברים שבינו לבינה ת"ש א"ר
בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא
הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן
ירושה היא להם.
יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אבל דברים שבינו
היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא
היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן
לבינה הויין דלמא לדידהו קאמר להו לדידי
היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ
איכא צערא דחיותם היינו נמי
כדי
שאין מברכין
ערבוביתא דאמר לעיל: איבעיא
אפי' דברים שבינו לבינה לא הויין לדידכו
שיהא ראוי לברך עליה שלא היו
בתורה תחלה.
להו לרבי יוסי. דאמר שלא ארחץ
עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו
דאמריתו הויין נדרי עינוי נפש אודו לי
(שם) חיה בכלל בהמה.
מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה
שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש
דאין אלו נדרי עינוי נפש מאי רב אדא
כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי הרב
ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר:
בר אהבה אומר מפר רב הונא אומר אין מפר
טעמא דאבוך לא
מהו שיפר משום דברים שבינו
החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי
ידעינן.
שלא
❖
(ב"ק יז: זבחים קטו:)
לבינה. שיהו מופרין לעצמו כדאמרן
שאמרם: טעמא דאבוך לא ידענא.
אלא מאי
לעיל ח) אבל אין בהן עינוי נפש מפר
לעצמו משום דדברים שבינו
דאמר כביסתן קודמת לחיי אחרים והא מסברא ליתא ולהכי בעי קרא
לכל חייתם חיותם ממש.
לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת
מנלן: אלא לאו כביסה. וקרי ליה חייתם: ולענין הלכה קי"ל כרבנן
פירוש הרא"ש
שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע: לדידכו דאמריתו.
דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם ומפר בין לעצמו בין לאחרים דיחיד
דאמר
שמואל
לרבי יוסי מהו
דרחיצה הוי עינוי נפש (ה) כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה
ורבים הלכה כרבים ועוד דמילתא דשמואל משמיה דלוי דלקמן כוותיהו
ערבוביתא דרישא.
שיפר.
אלא מאותו מקום: מאי. כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא:
שייכא כדנפרש עלה בס"ד. ואע"ג דאמר רב הונא כוליה פירקין ר' יוסי
ט)
י)
היא לא קי"ל כוותיה. אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כרבי יוסי
שלא
מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה. ברחיצה וקישוט דפליג עלייהו
דאין מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה: איבעיא להו לרבי יוסי
דרבנן מי אמר דדוקא משום עינוי נפש הוא דפליג עלייהו דלא מפר אבל משום דברים שבינו לבינה מודה ר' יוסי דמפר. ונ"מ דלרבנן דאמרי
אין אלו נדרי עינוי נפש.
עינוי נפש הוי מפר בין לעצמו בין לאחרים ולר' יוסי דוקא לעצמו מפר לאחרים אינו מפר דהא הוא דאיכא בין עינוי נפש ודברים שבינו לבינה
כדאמר בריש פרקין: ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש. ואם איתא דלר' יוסי אפי' משום דברים שבינו לבינה אינו מפר ה"ל למימר
דמאני.
לא יפר מדקאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משמע אבל דברים שבינו לבינה הויין: רב אדא בר אהבה אמר מפר. דאיכא קפידא לבעל בהכי:
שמת
דגופא
מתיא לידי שיחני וכיבי. הזהרו בערבוביתא. הזהרו בחבורה.
שלא יאמרו ירושה היא להם.
שלא יתגדרו על הציבור. לפי שאין מברכים בתורה תחלה. נשאל לחכמים.
לנביאים. קרא מנא ליה. דכתיב
ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם.
איבעיא להו לר' יוסי מהו שיפר.
ת"ש דא"ר יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש.