רש"י כל כנויי פרק
ראשון נדרים
ר"ן י.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אפילו תימא רבי יהודה היא. מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר'
תני נודב ומקיים. ור' יהודה דריש להו לקראי כר' מאיר דטוב מזה
מג
א) ב)
א
יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו
ומזה שאינו נודר כל עיקר. מיהו בהא פליג עליה דר' מאיר
דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר: מ"ש (ג) נדר דלא כו'
דלרבי מאיר קרא דנקט נודר
הוא הדין לנודב ולדידיה דוקא נודר
מד
דאתי בה לידי תקלה. כדלעיל: לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על
רבי יהודה לטעמיה. דאמר דכשרין
אבל נודב טוב מזה ומזה:
ג)
ב
ד)
ידיהן. (שאין באין) כלומר שהם
מתאוין להביא קרבנות של חובה
ה)
מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין
ומתוך כך הם נודרין בנזיר וכיון
אפילו תימא רבי יהודה כי א"ר יהודה בנדבה
מה
ו) ז)
ג
❖
להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין
שלכוונה זו הם עושים מיקרי נדבה:
ח)
בנדר לא אמר והקתני טוב מזה ומזה נודר
ד' מיני לחמה. חמץ וג' מינים של
הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה
ומקיים תני נודב ומקיים מ"ש נודר דלא
מצה חלות רקיקין רבוכין:
היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין
מו ד
דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי
תורה אור השלם
כולן בשיטה אחת הן. מיהו לא אמרו
מביאין קרבן חטאת אלא על חטא
דילמא אתי לידי תקלה רבי יהודה
1. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד
(א)
ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא
ממש. ענין אחר לפי שאין הקב"ה
לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה
לטעמיה דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה
נזיר טמא הוא שנקרא חוטא ולאו
מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי
וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא
❖
ומקדישה וסומך עליה ושוחטה תינח נדבה
משום דמצער עצמו אלא משום
שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן
עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת
רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:
חטאת: אלא הרוצה להתנדב מתנדב
דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר
דמתחרט ואילו לר' שמעון ולר'
במדבר ו יא
ומביא שלמים וכו'. אבל חטאת לא
אלעזר הקפר אפילו נזיר טהור נקרא
רבי יהודה לטעמיה דתניא רבי יהודה
2. וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ
מוסף רש"י
חוטא מיהו כולן שוין דאיכא חטא
אתי בנדבה. ובנזירות נמי לא היו
אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל
אומר חסידים הראשונים היו מתאוין להביא
אדם מביא כבשתו
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ
בנזירות: והדין קרא בנזיר טמא
מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני'
לעזרה.
קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה
הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר
דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים
כתיב. לר' שמעון ולרבי אלעזר
בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי
על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין
נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא:
הקפר פריך דאילו לשמעון הצדיק
יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ
❖
(ראמ"ה
נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת
לְהַקְטִיר: מלכים א יב לג
כולן שיטה אחת. דבשיטה אחת משוו
לא קשיא מידי דאיהו קאמר דוקא
בשמו) וכפר עליו.
למקום ר' שמעון אומר לא נדרו בנזיר אלא
דעתייהו: דנזיר חוטא הוי. משום
נזיר טמא נקרא חוטא: משום דשנה
מאשר
חטא על הנפש.
הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא שלמים
דנדר: והדין קרא בנזיר טמא כתיב.
בחטא. שציער עצמו ונטמא. ויתורא
הגהות הב"ח
(ב"ק
דעל הנפש קא דריש דאי מחטא
על שם שטימא את עצמו במת קאמר
מתנדב ומביא תודה וארבעה מיני לחמה
(א) גמ'
צא:) לשון אומות הן.
קרא אשר חטא על הנפש: משום
בה (ב) שם
טומאה בלחוד קאמר הוה ליה למיכתב
מתנדב ומביא אבל בנזירות לא התנדבו
❖
(שם)
דשנה בחטא הוא. דעל שם ששנה
מאשר חטא ותו לא על הנפש ל"ל:
כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר 1 וכפר עליו
מתני' הרי אלו כנויין לחרם. ובגליל
עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא
(ג) רש"י
מאשר חטא על הנפש אמר אביי שמעון
נודר
נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על
אפילו בסתם אסור דמשמע חרמי
פי' הרא"ש (המשך)
הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר $ כולן
היו
הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין
גבוה לפי שאין מכירין בחרמי כהנים
מתאוין להביא קרבן
שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי שמעון הצדיק
דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי
וביהודה דוקא במפרש חרם של בדק
חטאת
ורבי שמעון הא דאמרן ורבי אלעזר הקפר
והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי
הבית וכדאיתא לקמן בפ' ואלו מותרין
ברבי דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר
משום דזה שונה בחטא שני
: נדר במוהי הרי אלו כנויין
(ב)
(ד) ד"ה
❖
פעמים ותולין הקלקלה במקולקל:
לשבועה. במוהי כנוי למשה בשבועת
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו
שאמר
מתני' האומר קונם. שאמר קונם ככר
משה כדכתיב ויואל משה והכי
נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין
זה עלי: חרק. (ד) האומר ככר זה
איתא בירושל' ז). והאי דקאמר נדר
והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו
גליון הש"ס
עליך חרק או שאמר נזיק נזיח
במוהי ולא קאמר שבותה שקוקה במוהי
אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו
אפרש בגמ'ח) בס"ד: גמ' לשון אומות
גמ' כולן שיטה אחת.
פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או
גמ' לשון אומות הם.
מכל דבר על אחת כמה וכמה מכאן כל
שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר:
הם. דקרו קרבן בהני לישני: שבדו
❖
היושב בתענית נקרא חוטא והדין קרא
שבותה. שלא אוכל ככר זה או
להם חכמים. שחדשו מלבם: דילמא
לשון שבדו להם חכמים.
בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא:
שקוקה הרי אלו כינויים לשבועה
אמר לה' ולא אמר קרבן. ומש"ה
מתני' האומר (לחבירו) קונם קונח קונס
פירוש הרא"ש
והוי כאילו נשבע ממש: נדר במוהי.
תקנו קונם כי היכי דלימא קונם
א
כמו מומתא לשון שבועה : גמ' איתמר
בלחוד דאילו אמר קרבן אמר לשם
היו מתאוים להביא
ה)
הרי אלו כינויין לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו
חטאת.
כינויין. דקתני במתני': רבי יוחנן אמר
כלישנא דקרא. ובחרמים נמי אע"ג
כינויין לחרם ב נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויין
שמעון הצדיק
לשון אומות הן. דהכי משתבעי אומות
דביהודה לא סגי ליה בחרם בלחוד
הא דאמרן.
לנזירות ג שבותה שקוקה נודר במוהי הרי אלו
שסתם חרמים ביהודה אינם לבדק
וכי נדרי או משתבעי משתעו בהני
כינויין לשבועה: גמ' איתמר כינויין ר' יוחנן
הבית מיהו אם אמר חרם הוה אמר
לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי
אמר ד לשון אומות הן ר"ש בן לקיש אמר
לשם כדכתיב אבל כי אמר חרך כיון
לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידורו)
דשנה בחטא הוא.
לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו וכן
בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים.
דלאו לישנא דקרא הוא לא הוה
הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו
אמר לשם אלא
לבדק הבית:
הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו
2
מתני' הרי אלו כנויין
וב"ה מ"ד כינויי כינויין אסורין
נודרין בהן: תקינו חכמים כינויין דלא
לקרבן.
וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא
קסבר לשון אומות הם.
לימא קרבן. בשם. כדאמרינן בעלמא
קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה' ולימא קרבן לה'
דילמא אמר
קודם שבא שלמה היתה
לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה ותניא רבי
שמעון אומר
תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד
מנין
שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב
נדר במוהי.
איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני
כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר
בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:
קסבר לשון שבדו חכמים
מנין הם.
הכי נמי משתעי אומות.
תוספות
ואבע"א נדבה נמי אתי לידי תקלה.
רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה.
אדם מביא כבשתו.
אמר אביי שמעון הצדיק כו'.
חרק חרך וכו'.
וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו.
ה"ג דלא לימא קרבן ולימא קרבן דלמא אמר קרבן לה' ונימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן.
דשנה בחטא. כולן
שיטה אחת הן.
דנזירות מאי איכא למימר.