כל כנויי פרק
ראשון
נדרים
י: ר"ן
עין משפט
רש"י
מסורת הש"ס
נר מצוה
מנין שלא יאמר
אדם לה' עולה וכו'. דילמא אמר לה' ולא
משתעי אומות. כלומר דאפי' משתעי הכי
גמר
וב"ה סברי הכי לא
מז א מיי' פ"א מהל'
א) [תוספתא נזיר רפ"א],
ב) טעות הדפוס,
נדרים הלכה יז סמג
ליתיה מעיקר לשון אלא דמנייהו משתבשי בהכי ולאו לישנא
לדיבור זה דלא
אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה
אלא
ג) [גיר' הערוך קורנסא],
לאוין רמב טוש"ע יו"ד
לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין. שאם
הוא. וקיימא לן כר' יוחנן דאמר לשון
אומות הם וקי"ל נמי דכנויי
ד) [תוספת' פ"א], ה) [דכי
סימן רז:
❖
מח ב מיי' פ"ב מהל'
נדר בכינויי כינויין. דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם
כינויין מותרין: תניא רשב"ג אומר
נדר במוהי לא אמר כלום
רש"ש], ו) [דברים יד],
שבועות הל' ה
ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני
במומתא דאמר מוהי הרי אלו כינויין
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה
טוש"ע יו"ד סי' רלז סעי'
לשבועה. וה"פ דרשב"ג לפרושי מתני'
לשון אומות חשיב נמי נדר ואסור:
י:
תורה אור השלם
לה' תודה לה' שלמים ת"ל קרבן לה' וק"ו ומה
1
מט ג מיי' פ"א מהל'
ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו
אתא דכי קתני נדר במוהי לא דאמר
זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
נדרים הל' [יב] יח
להם חכמים. ומשום הכי מותרים
במוהי בלחוד אלא דאמר במומתא
סמג שם טוי"ד סי' רד:
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי
הקרבן אמרה תורה קרבן לה' לבטלה על אחת
דהני הוא דבדו להן חכמים אסורים
דאמר מוהי כלומר בשבועה שנשבע
נ ד מיי' שם הלכה יד סמג
יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ מִן
משה כדכתיב (שמות ב) ויואל משה
אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו
שם טוש"ע י"ד סי' רד
כמה וכמה לימא כתנאי בש"א כינויי כינויין
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן
א)
❖
סעי' ב:
הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת
להן חכמים מותרין: בהני נמי משתעי
לשבת את האיש ומש"ה תנן נדר במוהי
אסורין ובה"א כינויי כינויין מותרין מאי לאו
א
קָרְבַּנְכֶם: ויקרא א ב
אומות. והני נמי הוו ככינויין עצמן
דאילו אמר שבועה שקוקה במוהי
2. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים
מ"ד כינויי כינויין אסורין קסבר ב) (כינויי) כינויין
דמתניתין ואסירי: ובית הלל סברי
היה משמע דאמר במוהי בלחוד
רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ
הגהות הב"ח
לשון אומות הן ולמ"ד מותרים קסבר לשון
מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם
לא משתעי אומות הכי. ולאו לשון
ומש"ה תנן נדר לאשמועינן דבעינן
(א) גמ' תני מפשאה
שבדו להן חכמים לא דכולי עלמא כינויין
מַחֲצִיתוֹ
חֲמִשִּׁים
אומות נינהו ומותרין: גזרינן כינויי
שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה
טחרקים חרכים וכו' תני
וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם
לשון אומות הן וב"ש סברי בהני נמי משתעי
רב יוסף מנזקנא מנזחנא:
כינויין. דאסירי אטו כינויין עצמן
והיינו דקאמר רבן שמעון בן גמליאל
חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם:
❖
(ב) שם דקונם תיבעי. נ"ב
שמות ל כג
אומות ובית הלל סברי בהני לא משתעי
דמתני' דלשון אומות: מקנמנא
במומתא [דאמר] מוהי. ואית דגרסי
תו' לעיל ז. פי' כמו תיקו:
אומות ואיבעית אימא ב"ש סברי גזרינן
מקנחנא מקנסנא. דקונם קונח קונס
במומי במומתא לא אמר כלום מומי
(ג) שם שקוקאל אמר
שמואל כצ"ל ותיבת מהו
מומתא הרי אלו כינויין לשבועה וה"פ
היינו כינויין עצמן אבל בהאי
לשון
כינויי כינויין משום כינויין וב"ה סברי לא
מוסף רש"י
נמחק: (ד) שם במשנה
דרבן שמעון בן גמליאל אתא למימר
מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו
גזרינן כינויי כינויין משום כינויין: ה"ד כינויי
לא כשר ולא דכי. ה"ג
האומר (לחולין שאוכל לך)
כינויי כינויין: תני מפשאה. שם
דאילו אמר בבי"ת לא הוי כינוי
תא"מ ונ"ב ס"א לא
כשר לדכי טהור, כלומר
כינויין דנדרים תני רב יוסף מקנמנא מקנחנא
חולין שאוכל: (ה) רש"י
שאמר לו כשר מה שאוכל
חכם: חרקייא חרכייא. כמו
לשבועה וכי תנן במומי לא שיאמר כן
חרק
מקנסנא ה"ד כינויי כינויין דחרם תני מפשאה
לך, או טהור, אסור לאכול
ד"ה האומר וכו' שאוכל
חרך: מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי.
עם בי"ת אלא בלא בי"ת ולהך
לך לא חולין ליהוי מה
משלו, שעשאו כהקדש
(א) חרקים חרכים חרפים כינויי כינויין דנזירות
שאוכל: (ו) תד"ה טמא
גירסא הא דלא תנן שבותה שקוקה
דמתחלף במנזחנא מי הוי כינויי
כשר או טהור או טמא,
תני רב יוסף מחזקנא מנזחנא מפיחנא איבעיא
תימה וכו' מהני לאסור
שאין דרך לשון בני אדם
כינויין אליבא דמאן דאסר: או דילמא
מומי ותנן נדר במומי משום דשבותה
דהוי כאילו אמר טמא
להזכיר טומאה וטהרה אלא
להו מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי מיתעזנא מאי
קינמן קאמר. ולאו כלום הוא:
שקוקה נגזרים משבועה מה שאין
כ"ש טמא בהדיא וכו'
בקדשים, ולדכי כמו לא
שבואל בן גרשום משמע. דכתיב
קצת דשייך וכו' קמ"ל
כן במומי ולפי שהן כינויים חלוקים
דכי, כלומר לא כשר,
אמר ליה רבינא לרב אשי קינמא (קינמא) מאי
❖
דכקרבן טמא קאמר:
כדאמרינן העיד יוסף בן
[הפסיק] ביניהן בנדר:
ושבואל בן גרשום נגיד על האוצרות
קונם קאמר או דילמא קינמן בשם קאמר א"ל
2
צרידה על איל קמצא דכי,
מתני' לחולין שאוכל לך לכשר
(דה"א כו) ולא משמע לשון שבועה:
❖
כלומר כשר (ראמ"ה בשמו).
רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי קינה מאי
נדר במוהי. כמו מומתא:
לדכי. כולהו בפתחות הלמ"ד
פירוש הרא"ש
קינה של תרנגולין קאמר או דילמא לשון
מתני' האומר. לחבירו לא חולין
קרינן להו ומש"ה אסור דמשתמעי לא
וב"ה סברי. דאין לנו
דקונם (ב) תיבעי כינויי כינויין דשבועה ה"ד
תוספות
שאוכל לך
ליהוי מה
חולין אלא קרבן לא כשר אלא אסור
(ה)
לתפוס אלא עיקר הלשון:
שבואל שבותיאל שקוקאל שבואל שבואל
מ"ד אסור קסבר לשון
תני רב יוסף מקנמנא.
שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור:
לא דכי אלא אסור דאשכחן הכי גבי
ה)
אומות הן. וה"נ משתעי
יראה שכך היה מקובל
בן גרשום משמע אלא שבובאל שבותיאל
היתר כדאמרינן (עדיות פ"ח מ"ד)
או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור
אומות מ"ד מותר קסבר
רב יוסף שלעגי השפה
שקוקאל מהו אמר שמואל אמר אשיבתא
העיד יוסף בן יועזר על איל קמצא
שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל
לשון שבדו חכמים (בנזיר)
שבאותו הלשון מדברים כן
(ג)
כינויי [כינויין] לא בדו:
וכן הנך לשונות דמבעיא
שהוא דכן וקרא נמי כתיבו) כל צפור
לך או נותר או פיגול בכל הני
לא אמר כלום אשקיקא לא אמר כלום
איבעיא להו מפזיחנא
ליה יש שהיו אומרים
לשונות הוי נדר ואסור: כאימרא.
טהורה כלומר מותרת הלכך כי
קרינשא לא אמר כלום: נדר במוהי הרי
מאי. אדסליק מיניה קאי
שהמופלגים בעלוג היו
ג)
אמר לא כשר ולא דכי אלא אסור
שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש
לכך נקט מפזיחנא קודם
המדברים כן: מפשאה.
אלו כינויין: תניא רשב"ג אומר האומר
ד)
מפקיחנ' מאי מכדיקנא
שם חכם: שבואל שבואל
תמידין: כדירים. כדיר בהמות של
קאמר. וכי תימא אלא אסור משום
במוהי לא אמר כלום במומתא דאמר מוהי
מאי וא"ת אמאי לא
בן גרשם משמע. ואין
ב
איסור קאמר ולא משום נדר והוה
קרבן ואית דאמרי כדיר העצים:
הרי אלו כינויין לשבועה: מתני' האומר
מיבעיא כמו כן גבי קונם
דרך לעשות שבועה שם
ג
כעצים. משמע כעצי המערכה:
ליה כמתפיס בדבר האסור ולא
בהפוך האותיות מקימנא
של אדם: במוהי לא אמר
מאי וכו' וי"ל כיון שיש
כלום. שנראה שהבי"ת
(ד) לחולין שאוכל לך לא כשר ולא דכי
כאשים. כאשו של מזבח: או
מיתסר
מימי"ן [נ"א עייני"ן]
היא משם התיבה ואין
טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח
נדר באחד מכל משמשי מזבח.
ד
תכופין יחד אין זה נראה
במשמעותיה כלום והיינו
כינוי כלל אבל תימה דה"ל
טעמא דבמומתא אבל מוהי
בכלי המזבח כמזרק או כמחתה
כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר
ומומתא הן כנויין לשבועה
למיבעיא מנקימנא מאי
אסור באותו חפץ שנדר בו:
קרבן ה"ז נדר בקרבן רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:
וכו' וי"ל דהא פשיטא
דשבועה מתרגמינן מומתא
גמ' דלעולם אות ראשונה לא
ומוהי דומה לאומי וישבע
גמ'
תזוז ממקומה: רשב"ג
מתרגמינן ואומי: מתני'
אומר במוהי במומתא לא אמר כלום. פר"י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר"י דפליג אתנא קמא
לחולין שאוכל לך. הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומשמעו לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך: לא כשר.
דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי"ת ואפ"ה מהניא א"כ פליג ארשב"ג דהכא:
משמע לא כשר אלא פסול והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות: לא דכי. לא מותר כמו איל קמצא דכן (עדיות פ"ח
מ"ד) משמע לא מותר אלא אסור והיינו קדשים אע"ג דנבלה וטרפה נמי אסורין התנן לקמן בפ"ב (דף יח:) דסתם נדרים
לחולין שאוכל לך. ול"ג לא חולין: לא כשר ולא דכי. ר"ל בקרבן לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ"א
להחמיר דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן דלדבר הנדור נתכוון: טהור טמא נותר ופגול אסור. אם אמר טהור או טמא
בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר: טמא. תימה
למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור (ו) טמא כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת
שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה ואע"ג דתרומה נמי שייך בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר:
נותר. קדשים שנתותרו: פגול. שחשב עליהם בשעת עבודה לאכלם חוץ לזמנן או חוץ למקומן: אסור. לפי שהתחיל בכ"ף
שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין
הפסיק באיסורא: כאימרא. כטלה הקרבן: כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים: כעצים. שני גזרי עצים: כאשים.
קמ"ל דבקרבן טומאה קאמר: נותר ופיגול. אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול:
כקרבנות. ירושלמי כאש המזבח: כהיכל כירושלים. קסבר חומת העיר ומגדלותיה משירי הלשכה אתו. ירושלמי כמזבח
כאימרא. יש לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו: כדירים. של קרבנות א"נ כדיר של
עצים ולפי ששני עניני דיר הן לכך נקט לשון רבים כדירים: כעצים. עצי מערכה: כאשים. הקרבן עצמו קאמר אשה ריח
כקרבנות המזבח כהיכל כקרבנות ההיכל כירושלים כקרבנות ירושלים והכי מסתבר דהא לא קאמר כחומת ירושלים: באחד
מכל משמשי המזבח. מזרקות מחתות ומזלגות: הרי נדר זה בקרבן. כאילו התפיס בקרבן וסתם נודר בקרבן מתפיס:
ניחוח ובירושלמי מפרש כעצים שני גזירי עצים כאשים שלהביות של מזבח דאש של מזבח מועלין בו כדאיתא ביומא (דף מו:):
האומר ירושלים. בלא כ"ף לא אמר כלום:
משמשי מזבח. מפרש בירושלמי כגון מחתה: