צ: ר"ן ואלו
נדרים פרק
אחד עשר נדרים רש"י
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
למימרא דלא הוה מעשה. כלומר דלא הוה צריך למיעבד האי
וכדכתיבנא עלה דההיא בס"ד. ולענין שאלה קיימא לן כרב פפי
סו א
א) ב)
ג)
דעבד רב אחא בר רב הונא מההוא גברא דאתייה לקמיה דרב
דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ
ו) (ד)
חסדא: מי קא ידעת הי הראשון. דילמא האי דקאמר דנשאל על
חל הנדר והכי פסקי רבוואתא זכרונם לברכה כוותיה לחומרא.
ד)
הראשון על ההוא דלא חל הנדר אף נשאל עליו קאמר: [נשאל על
ואיכא מ"ד דאפי' הכי האומר קונם
עלי דבר פלוני לאחר שלשים
סז ב
נדרו וכו']. ואי אמרת דנשאל לחכם
יום חל הנדר מיקרי וחכם מתיר
לדברי הכל אע"ג דלא חל הנדר
דלא פליגי ר' נתן ורבנן אלא בתולה
למימרא דלא הוה ביה מעשה מיתיבי קונם
ה)
הא מני דלא כרבי נתן ודלא כחכמים:
נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר
ו) ז)
שאיני נהנה לפלוני ולמי שנשאל עליו נשאל
ח) ט)
מתני' יוצאות. בעל כרחו של בעל:
לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון
על הראשון ואח"כ נשאל על השני אמאי אי
סח ג
טמאה אני לך. בא עלי אדם אחד
שסוף איסורו לחול אע"פ שלא חל
י) כ)
בעי על האי ניתשיל ברישא ואי בעי על האי
וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן
עדיין חכם מתיר ואיכא מ"ד דאפילו
❖
ניתשיל ברישא מי יודע הי ראשון והי שני
(א)
דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת
בכה"ג כיון שמכל מקום עדיין אינו
סט ד
מיתיבי קונם שאיני נהנה והריני נזיר
כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל
נאסר אין חכם מתיר וסברא קמא
❖
תריצא לי טפי: מתני' בראשונה
לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואח"כ נשאל
אינה יוצאה דאנוסה מותרת לו
פירוש הרא"ש
על נזרו ואמאי אי בעי על נדרו ניתשיל
כדנפקא לן מוהיא לא
היו אומרים שלש נשים יוצאות
הגהות הב"ח
ונוטלות כתובה. מוקמינן לה בגמראח)
נתפשה דאי ברצון קמיירי אפי' לישראל
ברישא ואי בעי על נזרו ניתשיל ברישא
(א) גמ' קא ידע
מתני'
באשת כהן דאי באשת ישראל אי
אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה
תיובתא:
בראשונה היו אומרים
(ב) שם
ובגמרא מפרש לה הכי: השמים ביני
ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס
חלקו (ג) שם
שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת
לבינך. שאינו מזריע דדבר זה אינו
אמאי יוצאה דהא לא מתסרא על
שלא (ד) רש"י
טמאה אני לך שמים ביני לבינך ונטולה אני
בההוא
גלוי לבריות אלא לשמים: יעשו דרך
בעלה אלא לאו באשת כהן באונס
(ה) ד"ה
נשאל על
מן היהודים חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת
בקשה. יבקשו הימנו שיפטרנה בגט
דנהי דאסירא ליה אית לה כתובה
נדרו ואח"כ נשאל על
כראוי ואין מכריחין אותו: גמ' מהו
עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת
דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא
א
נזרו.
טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה השמים
שתאכל בתרומה. כיון דלא מפקינא
וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת
ב
❖
כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו
לה מיניה כל כמה דלא אתו סהדי
ביני לבינך יעשו דרך בקשה ונטולה אני מן
מתני'
ג
דאמרי נאנסה (ה): דאפשר דאכלה
דהא אונס בישראל משרא שרי
האומרת טמאה אני לך.
היהודים יפר (ב) לחלקו ותהא משמשתו ותהא
נטולה מן היהודים: גמ' איבעיא להו אמרה
חולין. דהואיל דאפשר בתקנתא לא
הילכך מזלו גרם ומשום הכי יש לה
גליון הש"ס
ספינא לה תרומה: שלא תוציא לעז
כתובה: השמים ביני לבינך. מוכח
גמ' רב ששת אומר
לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה $רב
על בניה. דאי אמרת לא תאכל
אוכלת.
בגמ' דהכי קאמרה ליה שאין שכבת
ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על
זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש $ואינו
בתרומה אתו למימר דבניה פסולין
בהר"ן ד"ה השמים ביני
בניה רבא אמר ד אינה אוכלת אפשר דאכלה
ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת
מן הכהונה דהרי בני אנוסה נינהו
לבינך וכו' ואינו ראוי
חולין אמר רבא ומודה רב ששת שאם
להוליד.
טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא
שהרי נפסלה מן התרומה מחמת אונס:
נטולה אני מן היהודים.
ומודה רב ששת דאי נתארמלה או
נתארמלה שאינה אוכלת מידי הוא טעמא
ומרא לקבורה הא לאו הכי אין
❖
נתגרשה. דהשתא ליכא לעז דמימר
בדבריה כלום דאמרי' לה זילי לא
אלא משום (ג) תוציא לעז על בניה נתארמלה
מפקדת כדאמרי' בפ' אע"פ
אמרי השתא לאחר גירושין הוא
ונתגרשה אמרי השתא דאיתניסא אמר רב פפא
מוסף רש"י
דאיתניסא: אשת כהן שנאנסה. בעדים.
. ואע"ג דאמרינן בהגדה
בדיק לן רבא אשת כהן שנאנסה יש לה
ט) שאמרה לו שרה אמנו לאברהם
ז)כו' מתני' לא מיתוקמא אלא באשת
טמאה אני לך.
כתובה או אין לה כתובה כיון דאונס לגבי
השמים ביני ובינך שנאמר ישפוט
כהן שנאנסה ובין למשנה ראשונה
כהן כרצון לגבי ישראל דמי אין לה כתובה
השם ביני ובינך י) דלמא היינו שהוא
ובין למשנה אחרונה יש לה כתובה:
(יבמות קיב.)
או דילמא מצי אמרה ליה אנא הא חזינא
גרשתני
מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה
שמים ביני לבינך.
וגברא
שהיתה טוענת על אברהם שריחקה
מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע דאמרינן כמה דשמים רחיקתא מן ארעא כך ההיא אתתא רחיקתא מבעלה אפשר דלשון השמים
ביני לבינך כולל הכל אבל הכא מוכח בגמ' שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה אלהים עד
השמים ביני לבינך.
(שם) ונטולה אני
מן היהודים.
ביני ובינך דקושטא קאמינא שדבר זה אין יודע בו אלא השם: נטולה אני מן היהודים. שאסרה על עצמה הנאת תשמיש כל היהודים
וכיון דמוכחא מילתא דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ומשום הכי כופין אותו להוציא וליתן כתובה: חזרו לומר שלא תהא אשה
נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא: תביא ראיה לדבריה. שנאנסה ובלאו
הכי לא מתסרא אבעלה: יעשו דרך בקשה. מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס ועצה טובה קמ"ל: ואיכא למידק אמתני' כיון
(שם)
דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן
שלא תהא אשה נותנת
חזרו לומר
עיניה באחר.
הלך יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא
כ)
שלא תהא אשה נותנת
תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרי' ביבמות מגדר מילתא שאני. והקשו על זה שאין ב"ד
עיניה באחר.
(שם)
מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא. ולדידי לא
תביא ראיה לדבריה.
קשיא לי דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ה"נ הכא כל שאמרה
תביא ראיה
(שם)
לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש"ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרי'
לדבריה.
יעשו דרך בקשה.
בגמ' אלא שלפי זה מצטרך לומר דכי אמרי' הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי
יעשו דרך
בקשה.
(שם)
מנתין או מממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע. ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה
(ראמ"ה
אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינוה דאי
בשמו) יפר חלקו.
לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא:
יפר חלקו ותהא
(לעיל
משמשתו.
פב.) ותהא נטולה
גמ' מהו שתאכל בתרומה. דדילמא לבעלה הוא דלא מהימנא כדי שלא תתן עיניה באחר אבל בתרומה מהימנא: שלא להוציא לעז על
מן היהודים.
בניה. דכיון דחזו דאסרינן לה למיכל בתרומה סברי דכי אמרה טמאה אני קושטא קאמרה ומוציאין לעז על בניה: אפשר דאכלה
מהו שתאכל בתרומה.
(שם)
חולין. דמימר אמרי תרומה הוא דלית לה: השתא הוא דאתניסא.
אחר שנתארמלה אתניסא ונבעלה לפסול לה ופסולה מן התרומה:
גברא
אפשר דאכלה חולין.
(לעיל פד.) בדיק לן רבא. (ערובין נא.) (חולין קלג.)
הדרן עלך ואלו נדרים
תוספות
מיתיבי
בראשונה היו
אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך.
השמים ביני לבינך.
ונטולה אני
מן היהודים.
יפר חלקו. ותהא
נטולה מן היהודים.
חזרו לומר אינה נאמנת דחיישינן שמא
נתנה עיניה באחר.
אמרה לבעלה טמאה
אני מהו שתאכל בתרומה.
שלא להוציא לעז. אפשר דאכלה חולין.
שאם נתארמלה או נתגרשה.
אשת כהן שנאנסה יש לה כתובה או אין לה כתובה.
יעשו דרך בקשה.